"רצח ילד על ידי אביו זה חיסול חשבונות סופי"

מחריד לדמיין את הרגעים האחרונים בחייו של אביתר הקטן ברכב המשפחתי. באוטו בו נסע בעבר עם משפחתו לטיולים ולביקור אצל חברים ובני משפחה. אולי הוא היה מבולבל, אחרי ריב קשה בין הוריו. אולי לא הבין למה אבא לקח אותו ולאן הם נוסעים, אבל לבטח לא הייתה לו כל סיבה לחשוש. כמו כל ילד הוא סמך על אבא שלו, אילן. כמו כל ילד האמין שאבא שלו שומר עליו ורוצה רק בטובתו. מה עבר על ילד כל כך חסר אונים, רק בן שלוש וחצי, כשאביו הרים חפץ והחל להכותו? ההפתעה, ההלם, האימה, הכאב, תחושת הבגידה. איך אבא מסוגל להרוג את הילד שלו באכזריות מפלצתית שכזאת?

"רצח ילדים על ידי הוריהם הוא תופעה שהדעת מתקשה לקבל, בעיקר בגלל האופן שבו אנחנו תופסים את הקשר בין הורה לילד כקשר מגן, ואת הבית כמקום בטוח", אומרת עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, "אבל 44 ילדים נרצחו בידי בני משפחה בין השנים 2017־2010". לדבריה, יש נטייה לחשוב שהורים שרצחו את ילדיהם הם חולי נפש, "אבל המציאות המשתקפת בפסקי הדין של הורים שהורשעו ברצח ילדיהם מלמדת שרובם נמצאו כשירים לעמוד לדין וידעו להבחין בין טוב לרע, גם אם סבלו ממצוקה נפשית מסוימת".

שלשום, אחרי מרדף משטרתי ארוך, נמצאה גופתו של אביתר הקטן בתוך מכונית המשפחה, רגעים לאחר שאביו התאבד על פסי הרכבת.

"רצח ילד על ידי אביו זה חיסול חשבונות סופי", אומר פרופ' גיורא שוהם, מומחה לקרימינולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "הוא לא יכול להתמודד עם החיים האלה, לא רוצה להישאר בעולם הזה, אז הוא עושה ספירת מלאי ומזדכה על כל ה'ציוד'. הוא רוצה לפגוע באישה, ואת הילד הוא לא רוצה להשאיר בעולם הזה, שהוא לא יכול לשאת. לכן את הילד הוא לוקח איתו. לפעמים הוא רוצה לנקום באישה ולהרוג גם אותה. זו טוטליות של ניתוק יחסים".

בן זוגה דקר אותה ונמלט עם בנם. טלי שבתאי, אמו של אביתר

זה דבר שיכול לקרות ברגע אחד?

"זה נעשה בהכרעה ובהחלטה. לעיתים רחוקות זה מעשה אימפולסיבי. זה אקט סופי. לפעמים לפני כן הוא מוכר דברים או מחלק לחברים, לאמא שלו. הוא רוצה לחסל את העסק שלו בעולם הזה וללכת למקום אחר. יש כמובן יוצאים מן הכלל של אי־שפיות, אבל בהסתברות גבוהה אלה לא המקרים".

דילמת הנורות האדומות

"הפרופיל של הורה שרוצח את ילדיו די דומה לפרופיל של אדם בדיכאון שמתאבד", אומר פרופ' צבי זמישלני, לשעבר מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה. לדבריו, ב־60 אחוזים מהמקרים בהם רצח אב את ילדיו הוא גם התאבד. "זה לא אדם שרוצח את הילד והולך לשתות בבית קפה, הוא גם מוכן להתאבד, בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'. האבחנה הפסיכיאטרית הכי שכיחה אצל הורה כזה היא דיכאון קשה עם מחשבות אובדניות. הסיבות יכולות להיות בעיות בקשר הזוגי, פרידה, כעס על בן הזוג, בעיות כלכליות והפרעות אישיות".

"הפרופיל של הורה שרוצח את ילדיו דומה לפרופיל של אדם בדיכאון שמתאבד". אילן גדסי | צילום: יאיר שגיא

אז כל אדם מדוכא מסוכן לילדים שלו?

"לא כל אדם עם דיכאון רוצח את הילדים שלו. זה קורה, אבל זה נדיר. ל־40 אחוזים מהאמהות שסובלות מדיכאון לאחר לידה יש מחשבות להיפטר מהילד ורובן ככולן לא עושות את זה, אבל המחשבה ישנה. אצל אבות קיים גם אלמנט של נקמה באמא. אצלם המחשבה היא 'אם אני הולך למות, שגם לאמא לא יהיה'. הילד לא נתפס כיישות נפרדת אלא כחלק מהאמא לצורך העניין. זה לא חייב להיות פרופיל של אדם עם תוקפנות קודמת או של עבריין".

יש דרך לזהות מראש?

"לא, בגלל שזה נדיר. מריבות בין בני זוג הן שכיחות, דיכאון הוא שכיח, תחושות של כעס בזמן מריבות הן שכיחות, ואי אפשר להעריך מי מתוך כמה אלפים גם יפגע. תופעת רצח ילדים קרובה יותר להתאבדות מאשר לרצח, וגם הפרופיל יותר דומה לפרופיל של אדם שמתאבד ולא לזה שרוצח. ל־20 אחוזים מהנשים ו־5 אחוזים מהגברים שרצחו את ילדיהם היה ניסיון אובדני קודם. עם זאת, זה עדיין מאוד נדיר. הרוב המוחלט של הורים בדיכאון לא רוצח את הילדים".

מהמידע שנחשף עד כה בפרשה הנוראה עולה שבין זוג ההורים, אילן גדסי וטלי שבתאי, התפתח ויכוח. האב תקף את האם ויצא מהבית עם בנם המשותף. מי שפנתה למשטרה הייתה חברתה של האם לאחר שנודע לה על המקרה. כשהשוטרים הגיעו לבית המשפחה הם מצאו את האם חבולה לאחר שהותקפה בסכין ואת בתה בת השבע מנישואים קודמים. המשטרה החלה במרדף אחר אילן, שנחשד בדקירה. בני המשפחה סיפרו למשטרה שאילן אוהב את בנו אביתר וכי לא יפגע בו. לפי המשטרה, המשפחה התעקשה לומר שלא נשקפת סכנה אמיתית, ולכן לא התבקש סיוע של הציבור הרחב. על פי הדיווחים, לפני הרצח המחריד המשפחה לא הייתה מוכרת למשטרה ולגורמי הרווחה.

"הרבה לפני המשטרה והרווחה יש מעגלים של בני משפחה, של שכנים ושל חברים טובים. יש את הגננת בגן, את רופא הילדים. המשפחה לא מתקיימת בוואקום", אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו ישראל. "אם אין דיווח ללשכת הרווחה אין אפשרות לדעת מה קורה במשפחה. אבל סביב כל משפחה כזאת יש גננת שרואה את האמא, אם היא בסערת רגשות, את האבא אם הוא סוער, עצבני ונפיץ. ילדים בדרך כלל משקפים את הבית: הגננת רואה שהילד חרד, חסר שקט, מוטרד, לא מרוכז, עצוב. ילדים, גם אם הם לא ורבליים, מתנהגים את מה שעובר עליהם. ואם שואלים אותם, לפעמים התשובות שהם נותנים מפתיעות. למעגלים הסובבים את המשפחה יש תפקיד מרכזי במניעה של האלימות, בהגשת עזרה למשפחה ובתיווך עם גורמים מטפלים".

למה נשים צריכות לשים לב?

"הרגע שבו אישה מודיעה על הרצון שלה להיפרד. זה הליך פרדוקסלי, כי כשהאישה מחליטה על הפרידה היא תרגיש הקלה אחרי תקופה ארוכה של לחץ ומחשבות, אבל ברגע שהיא מעבירה את הרצון לבן הזוג היא צריכה להיות יותר דרוכה. אלימות פיזית ומכות הן אף פעם לא אסמכתא שגבר יסיים את חייו כרוצח. בהרבה מקרים זה 'או אני או היא', או 'הילדים או כולנו'. מבחינתו היא והילדים — חד הם.

"אחת האינדיקציות לסכנה היא כשהם משדרים מסרים של אובדנות. גם הגבר בסכנה, אבל בת הזוג והילדים לא פחות. לצערי, במקרה של אביתר אין את מי לשאול. מה שברור הוא שאילן לא עשה את זה כמשהו אימפולסיבי - עברה יממה שלמה מהרגע שפגע באשתו עד הרגע שהתאבד. כולנו בפרק זמן כזה מסוגלים להירגע, לבקש עזרה. הוא ביצע את זה בצורה הדרגתית, וזה מזכיר מקרים רבים של ילדים שנרצחו על ידי האבות, רצח שתוכנן ובוצע בקור רוח. זה הדבר שהכי מזוויע, התהומות שאדם צריך להגיע אליהן כדי להחליט שהוא לוקח את החיים של הילדים שלו ומתאבד. הפסיכולוגיה של הגבר האלים היא שהילדים והנשים הם שלוחות שלו. המחשבה לאבד אותם, לא משנה באיזה הקשר — מביאה אותם הרבה פעמים לפגיעה בהם ולפגיעה עצמית".

במקרה הזה אומרים שלא היה שום סימן.

"אולי רואים את הסימנים ולא מפרשים אותם כסימנים מדאיגים. אני מתקשה להאמין שאין סימנים, אלא במקרים של גלישה פסיכוטית, כשבנאדם עובר מאפס למאה בפרק זמן קצר".

מה יכולים להיות הסימנים?

"הקצנה בהתנהגות רכושנית, מחשבות רדיפה, ניסיונות להצר את הצעדים, הגברת השליטה שלהם באישה ובילדים, חוסר יציבות רגשית, התנהלות מילולית אלימה. כשמישהו אומר 'אני אהרוג אותך' זה לא כמו לקלל, והרבה פעמים בני משפחה ונשים מתייחסים לזה כאל מטבע לשון ולא כאל איום אמיתי. מה שמבלבל עוד יותר זה אם הוא לא היה אלים ולא נתן סטירה, אז למה שיתכוון לזה. המון פעמים הגבר מאיים 'אני אהרוג אותך' וגם מפרט, זה אומר שיש כבר תוכנית בראש".

נופלים בין הכיסאות

נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת שרוכזו בדוח של המועצה לשלום הילד סקרו את 57 מקרי הרצח של ילדים בתוך המשפחה משנת 2004 ועד 2017. ב־67 אחוזים מהמקרים נפתח במשטרה תיק בגין רצח בידי האב, ב־17 אחוזים מהמקרים על ידי האם, ב־10 אחוזים מהמקרים על ידי אח או אחות, וב־7 אחוזים על ידי קרוב משפחה אחר.

ב־2009, בעקבות רצח רוז פיזם, הוקמה ועדת וינטר שהגישה כעבור שנה את המלצותיה, העיקרית שבהן הייתה חקיקת חוק שיחייב שיתוף פעולה אינטנסיבי בין הרשויות השונות, כולל העברת מידע ביניהן במקרים קיצוניים, במטרה לזהות ולמנוע סיטואציות שעלולות להוביל לרצח ילדים. חוק כזה כמובן לא נכנס עד כה לספר החוקים הישראלי.

ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו) מקדמת הצעת חוק להגנה על ילדים בסיכון שמסתמכת לדבריה על המלצות ועדת וינטר, והוסכם שהיא תעבור בצמוד להצעת חוק ממשלתית בנושא, אולם בינתיים היא טרם עלתה להצבעה.

כלת פרס ישראל, רות רזניק, יו"ר עמותת "לא לאלימות נגד נשים" אותה הקימה לפני 40 שנה ואשר מספקת מקלטים לנשים שנמלטות עם ילדיהן מבתים אלימים, מכירה את הנשים ואת הילדים שנמצאים בסיכון מוגבר לרצח. "הילדים הם קורבנות כל כך חסרי ישע, בכל גיל. ראיתי ילדים שהיה ברור לחלוטין שהם סבלו כל כך, ששאלו אותם אם הם מתגעגעים לאבא והם ענו 'לא, אני רוצה שאבא שלי ימות'. הייתה ילדה שאמרה 'אני לא יכולה להתרכז בלימודים מפני שכל הזמן אני חוששת מה אבא יכול לעשות לאמא כשאני לא שם'. ילדים שהיו היסטריים כשאבא שלהם בא לבקר אותם". לדברי רזניק, ניסיונה בתחום לימד אותה שגברים רוצחים את ילדיהם כדי לפגוע בבת הזוג. "אלה שמחפשים לנקום באישה ושהיא תסבול כל החיים. יש גברים שמאיימים 'אני אשפוך עלייך מי אש ולעולם אף גבר לא יסתכל עלייך. אני אהרוג את הילדים ואפגע בך בדרך בלתי הפיכה — תמיד תהיי אם שכולה'. היה לנו מקרה של אשת שוטר. כשהיא החליטה שהיא רוצה להתגרש והביאה מסמכים מבית הדין, הוא אחז את שני הילדים הקטנים ברגליים מעבר למעקה המרפסת, הם גרו בקומה שלישית והוא אמר לה 'אם את לא קורעת את המסמכים אני זורק את הילדים למטה'. היא קרעה את המסמכים וכעבור מספר שנים הגיעה לאחד המקלטים שלנו. רצח ילדים בידי גברים זה כדי לפגוע באם".

יש גם אמהות שרוצחות את הילדים שלהן.

"זה נכון, אנחנו לא נתעלם מזה, אבל זה מיעוט המקרים. אומרים הרבה פעמים 'זאת הייתה משפחה נורמטיבית'. 'נורמטיבי' זו לא מילה שמשמעותה ההפך מאנשים שמוכרים לרווחה, לא כל אדם שנחשב 'נורמטיבי' הוא בהכרח כזה. אנחנו לא יודעים את כל הגורמים שמובילים אדם לעשות דבר כזה. ברוב המקרים רואים את הנטיות המסוכנות, את הזרע נטמן בילדות. הם גדלו בבית אלים, נחשפו לטראומות קשות".

לדברי רזניק, גורמי הרווחה והחוק צריכים לבחון מחדש את המושגים שהורגלו אליהם. "היו צריכים להפוך את כל העולם כדי לעצור את האב. כשיש חשד לרכב גנוב, המשטרה יודעת להערים מחסומים. אבל במשטרה חושבים הרבה פעמים שהנושא מכוסה על ידי שירותי הרווחה. צריכה להיות הרבה יותר ערנות".

גם לרה צינמן, יושבת ראש ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, טוענת שצריך להתייחס לרצח ילדים בידי אבות כאלימות נגד נשים. "אנחנו עדים בשנים האחרונות לזן חדש של רוצחים: אבות 'נורמטיביים'. לכן זה כל כך קשה, כי זה לגמרי לא צפוי", אומרת צינמן. "ועדיין, יכול להיות שהיו סימנים קטנים שצריך ללמוד מהם. נורות אזהרה יכולות לבוא לידי ביטוי בגבר אובססיבי שלא מוכן לקבל פרידה, שמתייחס בקנאה או בחשדנות אובססיבית. צריך לדעת שהזעם יכול להיות מופנה גם כלפי הילדים במשפחה. חשוב לעודד נשים לא להחזיק שום דבר בבטן, לשתף משפחה, חברות, בכל סימן הכי קטן. בחששות שנראים אולי הזויים כרגע אבל יכולים להציל חיים. לפעמים זה מגיע גם כחיקוי של מקרים דומים, לכן אנחנו רואים לפעמים מקרים שקורים בזה אחר זה".

צינמן לא מוכנה לקבל גם את ההתאבדות שאחרי הרצח כחלק מהטרגדיה. "כשהגבר מתאבד אחרי הרצח זה מצטייר כטרגדיה משפחתית, כאילו זה שהרוצח התאבד זו טרגדיה. זאת לא הטרגדיה. זה מקומם שרוצח שמתאבד הופך גם לסוג של קורבן. כמובן רוב הרוצחים, אלה שלא מתאבדים, מגיעים לבית המשפט עם הטענה הכי נפוצה: אי־שפיות".

ואת לא מאמינה לזה?

"אם יש סימנים של מצוקה נפשית, ראוי שהאדם יקבל טיפולים. הרבה פעמים נוצר מילכוד, כי הפסיכיאטרים שומרים על סודיות רפואית ולא מוסרים מידע על המטופל, גם לא לבני המשפחה".

ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, מצטרפת לצינמן: "היו לא מעט מקרים שהתברר בדיעבד שאם גורם אחד היה מקבל את כל תצריפי הפאזל מכל הגורמים שמכירים את הילד ואת הוריו — חינוך, בריאות, רווחה ומשטרה — אפשר היה אולי לאתר את הסכנה בזמן. לכן בלתי מתקבל על הדעת שעד היום, שמונה שנים אחרי שוועדת וינטר המליצה על דרכים לפתור את הבעיה, יישום המלצותיה לא הושלם".

אז מה צריך לעשות?

"מעבר לשינויים הנדרשים גם בחקיקה וגם בתרבות הארגונית, יש צורך בשינוי תודעה באשר להיותו של הילד אדם. לא רכוש, לא חצי בנאדם, אלא אדם שלם. ברכוש קל יותר לפגוע בלי נקיפות מצפון. כשהתודעה תשתנה ותהיה הבנה עמוקה שילד הוא אדם, יהיו מחסומים מלפגוע בו". •

ארגון משפחות נרצחים ונרצחות זמין בטלפון: 050־6562452