העבר מת. תנו לייק!

שלשום קמו הרומאים וגילו שעירם – גגות הכנסיות, עצי האורן, הפסלים בכיכרות – מכוסה שלג. שלג לא מרבה לרדת בעיר הנצח, וכשהוא יורד הוא תמיד סיבה להתרגשות. בשעות הבוקר המאוחרות השלג פסק והשמש יצאה, והמוני רומאים יצאו לרחובות לחזות בפלא, להביט בעיר הלבנה־לרגע, ובעיקר לצלם ולהצטלם. תזזית התיעוד הפוסט־מודרנית אינה מייצרת עזרי זיכרון למען העתיד, שבו אולי נשכח את מה שאנו חווים עכשיו. היא מבטאת הכרה בכך שהחוויה "קיימת" רק כשהיא מועברת לאתר התודעה הקולקטיבית היחיד המתקף מציאות – "הרשת".

הרשת מבטלת הבחנות תרבותיות שהיו קריטיות בעבר. היא מייצרת תודעה של בן־רגעיות במקום שבו נדרשה בעבר סבלנות. אין צורך להמתין עד שנשמע מה חושבים אחרים (כלומר מה עלינו לחשוב כדי לא לצאת מן הכלל). בעבר היה פרק הזמן הזה, עד שיתברר מה חושבים, הזמן שבו היחיד נאלץ לחשוב בעצמו. כעת השיקוף והשיפוט מוצעים לנו לאלתר – "חוכמת ההמונים". השלג קיים רק משום שהוא מתועד על ידי "ההמונים". מה היה אשתקד? את מי זה מעניין. אין עתיד ואין עבר. יש רק הווה מתועד, מחיק, שמעורר רגשות עזים החולפים מיד.

חשוב מזה, הרשת מערערת על ההפרדה העתיקה בין רשות הרבים לרשות הפרט. רשות הרבים (“מה אומרים?”) הייתה תמיד חלק חשוב בהגדרת זהותם של בני אדם (“מי אנחנו?”), אבל בעבר היו הרשויות מופרדות. אדם היה חוזר מהשוק לביתו־מבצרו ומעבד את מה שקיבל מן הרבים ללא נוכחותם. לבית הייתה רשות הרבים חודרת רק בהיתר בעל־הבית או באלימות. עכשיו חדר השוק לבית והתנחל בו באין מוחה. פתחנו את הדלת והיא אינה נסגרת לעולם. כולנו זמינים תמיד: שומעים ומשמיעים, מצלמים את עצמנו לדעת, מפרסמים פוסטים, מפיצים לייקים ומצפים ללייקים בתמורה, זוכים בסיפוק מיידי או באי־סיפוק מיידי – עד הפוסט, התמונה, ההודעה, הסערה בכוס התה הבאה.

לאן זה מוביל פוליטית? לכאורה אין קשר. פוליטיקה לחוד ושלג פוטוגני לחוד. אלא שמחלת האינסטנט־שיכחה שתוקפת אותנו בעידן גלקסיית ג’ובס־צוקרברג היא תופעה פוליטית במובהק (האישי, כפי שהכריזו לפני עשורים נביאי הפוסט־מודרניזם, הוא פוליטי). הדמוקרטיה המודרנית מצויה בסתירה פנימית בלתי ניתנת ליישוב. לכאורה היא תובעת חשיבה ליניארית, שיש בה עבר, הווה ועתיד. היא דורשת מהמצביע לבחון שיטתית דוחות ביצוע, מאזנים, רווח והפסד ולהעניק כוח לפיהם. מצד שני, היא מאפשרת לו להעניק לייק קולקטיבי גם לאנשים שאינם עומדים בשום אמת מידה שהייתה מספקת מחשב: ביצועי העבר שלהם גרועים, נזקם רב משכרם, הבטחותיהם אינן בנות־ביצוע ויש להם רקורד של רמאים ונוכלים.

אנחנו מצביעים בשבילם בגלל שאנחנו אוהבים אותם. "איך אתם יכולים לאהוב אותם?" תוהה המחשב המטאפורי שלנו, ומציע לנו לבחון את מאזן הרווח־הפסד. אוהבים. אוהבים כי האהובים גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, ולעזאזל האותיות הקטנות. המציאות, להבדיל מעולם האוהב־לא אוהב, מלאה באותיות קטנות, אבל אלה אינן מצטלמות היטב ולכן אינן קיימות. המנהיג מושחת? זה הקנאים. הוא נתפס כשידו בקופה? לא יכול להיות. לייק.

השהות הקצרה שלי באיטליה הזכירה לי לאן האהבה הזאת מובילה: סילביו ברלוסקוני הוא מעין בנימין נתניהו של האיטלקים. הוא נחקר ביותר מ־30 פרשיות, שבחלקן נמצא אשם וחמק מעונש בדרכים שונות ומשונות. הוא נידון למאסר על שחיתות (שהומר בעבודות שירות) והוטל עליו קלון זמני (ככה זה באיטליה). הוא נאשם בהתבטאויות מיזוגניות ובקניית שירותי מין של קטינה. והתוצאה? אחרי הבחירות הצפויות להיערך בתחילת השבוע הבא הקואליציה שלו תהיה כנראה הכוח החזק בפרלמנט. הוא נהנה מתמיכה גדולה של נשים. אין עבר. העבר הוא שלג דאשתקד. אם לא ניזהר, כל הדרכים יובילו לרומא. √