{ }
שבת 23 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מרוה זוהר. "האמנתי שהמדינה תספק את הפתרון לנפגעות תקיפה מינית ולקח לי זמן להבין שלא. מבחינתי, הקמת מקום כזה היא הצוואה של החברות שלי שהתאבדו"
    7 ימים • 28.02.2018
    כפר התקווה הטובה
    למרוה זוהר נמאס לראות חברות מתאבדות סביבה. כמותה, גם הן עברו פגיעה מינית ומצאו עצמן באשפוז פסיכיאטרי, כי בישראל של 2018, אין חלופה טיפולית הולמת עבורן. בניגוד לזוהר, החברות האלה לא עמדו בסבל. עכשיו יש לה חזון: להקים כפר שיקומי שבו נפגעות תקיפה מינית יוכלו סוף–סוף להתאושש מהטראומה הנוראה. ועם פרויקט גיוס המונים שכבר השיג מאות אלפי שקלים, ערבי שירה שאיתם היא חורשת את הארץ ובקרוב סדרת הרצאות באירופה ובארה"ב, היא לא מתכוונת לעצור. "זו המציאות שלנו", היא אומרת, "והיא צריכה ריפוי"
    שלומית שרביט ברזילי | צילומים : אילן ספירא

    "נשימה עמוקה. הזמנה למסע. אזהרת טריגר. המסע בנקודות: נפגעתי, עלתה הטראומה, התאשפזתי, ניסיתי להתאבד, חברות שלי התאבדו, הקמתי עמותה, חזון של ריפוי והרבה אופטימיות".

     

    את המילים האלה כתבה לעצמה מרוה זוהר, 31, מיילדת ומשוררת נפגעת תקיפה מינית, כראשי פרקים לערב הקראת השירים הדוקומנטריים שלה. ערב אחד מתוך עשרות שקיימה בשבועות האחרונים בכל הארץ, כחלק ממסע גיוס תרומות למימוש חזונה: הקמת אמ"ן – אדמת מרפא נשית, כפר טיפולי לנשים נפגעות תקיפה מינית.

     

    אף אחד לא רוצה לחשוב על האפשרות שיהיה קורבן לתקיפה מינית. על האפשרות שזה יקרה לזוגתו, לבתו או לבנו. מעטים מאוד מאיתנו מרחיקים מעבר לזה וחושבים מה קורה אחרי שהפגיעה מתרחשת. רובנו מעדיפים להניח שאנו חיים במדינה מתוקנת, שבה אם התרחשה פגיעה מינית — יש מקום שמסייע לנפגעות ולנפגעים להתמודד עם הטראומה ולהשתקם ממנה. אבל מתברר שאין.

     

    בערבים שהיא עורכת, משתפת זוהר בסיפורה האישי ובסיפורן של נשים אחרות, שחלקן כבר לא איתנו. נשים ששמו קץ לחייהן לאחר שלא האמינו להן, לאחר שפגעו בהן מינית שוב ושוב, בחדר הרופא, בקופת החולים, במשטרה וגם במחלקות הפסיכיאטריות, שאליהן הן נשלחות פשוט כי אין מקום אחר המיועד לטיפול בהן.

     

    זוהר מקריאה משיריה בערב גיוס תרומות להקמת הכפר. "החזון הגדול הוא שבכל העולם וגם בארץ, בכל מועצה אזורית יהיה מקום כזה"
    זוהר מקריאה משיריה בערב גיוס תרומות להקמת הכפר. "החזון הגדול הוא שבכל העולם וגם בארץ, בכל מועצה אזורית יהיה מקום כזה"

     

     

    הלומות קרב

     

    "הרופא הממיין שואל למה באת? ואת אומרת 'פוסט־טראומה וניתוקים דיס־אסוציאטיביים אובדניים'.

     

    "'מה זה? את מאבחנת את עצמך?' הוא מתעניין איזו טראומה, מבטו עובר על גופך, לאט, כמו שנהגים סקרנים עוברים ליד תאונה. שואל, 'מה לבשת? למה לא דיווחת למשטרה?' את עונה מה שאת עונה תמיד: לא לבשת כלום, הם הפשיטו אותך. הוא רושם בתיק, 'התחכמות, התחצפות, מנגנון הגנה', ומורה לך לשבת על המיטה. מד לחץ דם חשמלי סוגר לך על הזרוע, מדחום נדחס עמוק מדי לפיך.

     

    "הרופא מבקש ממך להרים חולצה ומצמיד לעורך את המתכת הקרה של הסטטוסקופ, אבל לא מקשיב לפעימות הלב. היד הגדולה ממששת את השד שלך מתחת לחזייה, בודק את רפלקס ההתנגדות. הבעת פניך לא משתנה. שמי עינייך עטויים אובך.

     

    צילום אילוסטרציה.  זוהר: “במוסדות הקיימים, נפגעות חוו שוב אלימות, השתקה, קשירות, אונס, שחזור של הפגיעה"
    צילום אילוסטרציה. זוהר: “במוסדות הקיימים, נפגעות חוו שוב אלימות, השתקה, קשירות, אונס, שחזור של הפגיעה"

     

     

    "מחתימים אותך על טופס/ כל מה שיעשו לך את מסכימה/ רק אחרי שאת חותמת אומרים לך/ 'אסור לצאת'/ את לכודה/ אין שמיים/ רק מרפסת עישון/ את לבד במחלקה פסיכיאטרית/ העשן מעלה בעינייך דמעות/ לאחות קוראים טטיאנה והיא אומרת לך 'אם תבכי נשים אותך במחלקה סגורה'". (מרוה זוהר, מתוך השיר "במיון")

     

    לזוהר, דולה מגיל 17 ומייסדת עמותת "אוהלה", היוזמת ומקדמת מרחבי ידע וריפוי נשיים, יש עיני תכלת חזקות ועמוקות. אישה יפה שמדברת הרבה עם הידיים, אותן ידיים שיילדו כבר כ־1,500 תינוקות, בעיקר באפריקה, במרכז לידה טבעית במחנה פליטים בגבול אוגנדה ודרום־סודן שבו התנדבה ועבדה. "יש דברים שהם אותו דבר בכל מקום", היא אומרת. "תרבות האונס היא תרבות האונס, הדברים שצריכים להשתנות שם צריכים להשתנות גם פה".

     

    את הפרויקט להקים כפר שיקומי לנשים נפגעות תקיפה מינית יזמה בעקבות החוויה האישית שלה. "עברתי פגיעה מינית מאוד קשה בילדות. וכמו שקורה הרבה פעמים, במיוחד כשאין בנמצא מי שיידע איך להתמודד עם הדבר הזה, הפגיעה נסגרה בתוכי לכמה שנים טובות ורעות, וצפה ועלתה בבגרות", היא אומרת ומסבירה למה דווקא עכשיו התגבש הרעיון לפרויקט. "הנפש שלנו יודעת מתי הגיע הזמן להתרפא, כמו שהחברה שלנו יודעת שעכשיו הגיע הזמן לקמפיין כמו MeToo#, שיוציא לאור את כל הסיפורים האלה ויביא להם ריפוי. ריפוי לנשיות, לגבריות, למיניות, לאלימות, לפטריארכיה. למצב שבו שופט אמר על ילדה בת 13 שנאנסה ש'יש בנות שנהנות מזה' ועורכי דין שאלו נערה אם הייתה רטובה בזמן האונס. למדינה שבה שוטר שהסיע אישה למקלט לנשים מוכות עצר בדרך ואנס אותה. זו המציאות והיא צריכה ריפוי. בסופו של דבר, כולנו, כל מי שחי פה, יודע על מה מדובר".

     

    אם שואלים את פרופ' חנה קהת, פעילה בתחום נפגעות תקיפה מינית ולשעבר יו"ר "קולך", פורום אורתודוקסי פמיניסטי לנשים דתיות שאותו ייסדה, חייבים להכיר במציאות שאותה זוהר מתארת. "כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית, כל אישה חמישית עוברת תקיפה מינית במשפחה, וכל בן שישי נפגע. נפגעות טרור מיני מהוות כ־30 אחוז מהאוכלוסייה. הפגיעה המינית יוצרת טריגרים משלה עם סימפטומים מאוד ייחודים, ואין בזה הכרה וגם אין הכשרה לזה, בשום מערכת".

     

    אורית סוליציאנו
    אורית סוליציאנו

     

     

    תסבירי.

     

    "פסיכולוגים ופסיכיאטרים מטפלים בנשים פוסט־טראומטיות על רקע פגיעה מינית, בעזרת קשירות, בידוד, אלימות — פרקטיקות שרק משחזרות את האונס ובכל פעם מחדש מחזירות אל הטראומה, מחמירות מאוד את המצב וגורמות לאובדנות".

     

    מעבר לפגיעה האפשרית במוסדות האשפוז, אומרת קהת, צריך לזכור גם שהפוסט־טראומה של הנפגעות מתבטאת במצבים שמעמידים אותן בסיכון מחודש שוב ושוב. "ניתוק דיס־אסוציאטיבי, שעליו מרוה מדברת בשיר, הוא מצב של התנתקות מהנפש וחוסר מודעות", היא מסבירה. "לנשים שאני מלווה יש פלאשבקים שבהם הן חוות שוב את האונס, למרות שזה לא קורה במציאות כרגע. אני מוצאת עצמי אומרת אלף פעמים לאותה אישה: זה לא קורה עכשיו, אני לידך, את בידיים טובות. הן מתנתקות מהמציאות ונמצאות בתוך הטראומה ויכולות להסתובב ולא לדעת איפה הן, ללכת לגמרי לאיבוד לפרק זמן של כמה דקות או שעות שבהן הן מאוד־מאוד חשופות לפגיעות. הן יוצאות ומשוטטות ולא יודעות מה עושים להן ומוצאות עצמן נפגעות שוב. אין להן הגנה. ראיתי אישית מקרים שהאשפוז נגמר בניסיון אובדני בגלל שהאונס שוחזר, כי יש בבית חולים אנשים שנשלחים לאבחון כמסוכנים לציבור בגלל שהם פוגעים מינית. כששני גברים, אחים באשפוז, תופסים נפגעת אונס וקושרים אותה למיטה, זה ממש כמו להכניס הלום קרב לחדר עם רעשי ותמונות מלחמה. יש פה משהו מאוד־מאוד קשה ואין מקום להירפא, להחלים. והנשים האלה חייבות את זה. זה קריטי".

     

    “פקדו עליי: תתפשטי”

     

     

    כבר בשנת 1991 הוגש למשרד הבריאות דו”ח ועדת שרשבסקי שדן בנושא ההגנה על חולי נפש מאושפזים מתקיפה וניצול מיני. בבדיקת הוועדה נמצא ש”יש מקרים של פגיעה וניצול בחולי נפש מאושפזים” וכי “היו מקרים של הריונות ולידות אצל חולות נפש, כשהכניסה להיריון התרחשה במהלך השהות במחלקה פסיכיאטרית וכתוצאה מזה בוצעה לפעמים הפסקת היריון. לא כל האירועים מובאים לידיעת מנהלי בתי החולים”.

     

    עוד צוין בדו”ח כי עד שנות ה־60, הייתה הפרדה מגדרית מלאה במחלקות הפסיכיאטריות אך מאוחר יותר התפתחה נטייה לעבור למחלקות מעורבות, מתוך תפיסה מקצועית שלפיה “במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים את עצמם, עקב נוכחות בני המין השני” וכי לנוכחות הנשים יש השפעה מרסנת על אלימות הגברים.

     

    “פגיעה מינית מחייבת מערך שלם של תמיכה, שמותאם לצרכים השונים של הנפגעות והנפגעים”, מסבירה אורית סוליציאנו, מנכ”לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שאליהם הגיעו בשנה האחרונה כ־50 אלף שיחות טלפון. “מרכזי הסיוע הם כמו חדר המיון לנפגעים. במרכז מספקים מידע, יש התמחות בתחום הליווי בהליך הפלילי, הליווי לבתי חולים וההסברה. אבל יש נפגעות שבעקבות הפגיעה צריכות הרבה מאוד עזרה בתחום בריאות הנפש והבעיה המרכזית בארץ היא באמת בהיבט השיקומי”.

     

    לדברי סוליציאנו, חלק מהנפגעות צריכות מקום מגורים, “לטווח ארוך או לתקופה מסוימת עד שהכוחות חוזרים ואפשר להמשיך בחיים”, אבל מקומות כאלה פשוט לא קיימים, ולכן הן נשלחות לאשפוזים פסיכיאטריים. “במערכת לבריאות הנפש לא נעשית עבודה מערכתית של הכשרת אנשי המקצוע להכרת תחום הפגיעה המינית והתוצאה היא שכשמגיעה נפגעת, ברוב המקרים המטפלים לא יידעו לתת טיפול מותאם. אחד הדברים שהכי נדרשים זה מקום עם אנשי מקצוע בעלי הכשרה ייעודית”.

     

    ד”ר אילת וידר־כהן
    ד”ר אילת וידר־כהן

     

     

    ובית חולים הוא לא המקום?

     

    “לא. היא לא חולה. לא פגועת נפש. היא בהידרדרות מסוימת עד שתוכל לחזור ולהשתקם. במרכזי הסיוע לא יודעים לאן להפנות כי פשוט אין לאן, ויש הרבה מאוד נפגעות שזקוקות לעזרה הזאת. זו הפקרה שלהן והיא חייבת להיפסק. מדינת ישראל צריכה לתקצב בצורה מאוד רצינית את המענים שהיום אינם”.

     

    כך למשל תיארה אביגיל (שם בדוי), סטודנטית לקרימינולוגיה שנפגעה בילדותה פגיעה מינית ממושכת על ידי שכן, את האשפוז הפסיכיאטרי שאליו הגיעה בעקבות הטראומה, בעדות שמסרה בפני הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת באוקטובר 2013:

     

    פרופ' חנה קהת
    פרופ' חנה קהת

    “במחלקה הסגורה היו איתי מטופלים שהגיעו תחת צו של בית משפט על חשד שעברו עבירות מין. היה שם מטופל שסיפר לי שהוא פגע מינית בבתו בת השנתיים, אחר שלא הפסיק לאונן, סליחה על הביטוי, מהבוקר עד הערב. אין לי מושג מה עשיתי שם, אין לי מושג אין שרדתי את זה. זה היה נורא.

     

    זוהר. “הנפש שלנו  יודעת מתי הגיע  הזמן להתרפא”
    זוהר. “הנפש שלנו יודעת מתי הגיע הזמן להתרפא”

     

     

    “לאחר השהות שלי במחלקת הנוער מצבי הידרדר והגעתי למחלקה סגורה של מבוגרים — גיל 18.5. הגעתי לשם יחד עם מנהל מחלקת הנוער. הוא הכניס אותי לתחנת אחות, ומול כל הצוות — הוא עשה לי היכרות עם הצוות: זאת X, היא סובלת מזה וזה, עברה כך וכך — אני מבקש שתערכו עליה חיפוש יסודי על כל הגוף, לראות שהיא לא מחביאה עליה סכיני גילוח. תורידו לה את התחתונים, ואם צריך תהפכו לה את הפד, במילים האלה. אמרתי לו: אתה צוחק, נכון? הוא אמר: אני רציני לחלוטין, יצא משם והשאיר אותי שם לבד.

     

    “האחיות הכניסו אותי למקלחת, עמדו מולי בידיים שלובות ופקדו עליי: תתפשטי”, המשיכה אביגיל בעדותה, “בהשפלה שאני מתקשה לתאר ובדמעות ובתחנונים, ונשבעתי בכל מי שלא היה לי, שאין עליי שום דבר, אמרו לי שאם לא אתפשט, הם יקשרו אותי ויערכו עליי חיפוש כשאני קשורה. נאלצתי להתפשט. זה לגמרי הרגיש לי כמו שואה, סליחה על ההקבלה. אחרי טבילת האש הנוראית הזאת נכנסתי למחלקה הסגורה בהלם טוטאלי ממה שקורה שם. לאחר כמה ימים, מחשבות אובדניות שצצו ועלו, הייתי קשורה שם מעל 24 שעות ברציפות, שיחררו אותי מחדר הקשירה. כשאני מטושטשת עוד מהזריקה נזרקתי למיטה שלי באפיסת כוחות מוחלטת. אחרי כמה דקות, רגעים, לא יודעת מה, אחד המטופלים, שסבל ממניה־דפרסיה, עלה על המיטה ונשכב עליי. הייתי במצב שפיזית, לא יכולתי להתנגד, גם אם רציתי. הייתי תחת השפעה של זריקה מאוד חזקה. לא יכולתי אפילו להוציא מילה. אם מטופל אחר לא היה מגיע ומוריד אותו ממני, אני לא יודעת מה היה קורה. אחרי כמה שעות שהתאוששתי מהזריקה, ניגשתי לאחות, הראיתי לה היקי שהמטופל הזה עשה לי בצוואר, והדבר היחיד שהיא אמרה לי זה: ‘את עשית את זה לעצמך’”.

     

    גם גלית (שם בדוי) נפגעת תקיפה מינית מילדות, העידה בפני הוועדה על הצורך להקים יחידת אשפוז ייחודית עבור נפגעות תקיפה מינית:

     

    “אני כרגע במצב מעט טוב יותר, אז אני מרשה לעצמי לדבר בשם אחרות. אני חושבת שהמקום שלנו הוא לא בתוך בית חולים, שיש בו גם חולים פסיכיאטריים (...). הייתי במיון פסיכיאטרי באחד מבתי החולים. באתי, כי יש זריקת פנרגן שעוזרת לי להירגע. הפסיכיאטר שם אמר לי: ‘את נראית טוב, ולכן אונסים אותך’, ליד כולם. בבית חולים אחר הייתה אחת שחנקה אותי בלילה. אנשים חולים פסיכיאטריים. מה אפשר לעשות? אין מה לעשות. המקום שלנו זה לא המקום הזה”.

     

    כמו רעל בגוף

     

    "בחדר צונן, גבוה תקרות, חמש מיטות, חמש נשים.

     

    להקות סיוטים חולפות בחדר כמו ארבה.

     

    מחסלות את שדות השינה.

     

    הגברים בוהים בנו

     

    שולחים ידיים ונוגעים בנו

     

    כמו בעונת שלכת

     

    כל הזמן נושרים מהם המכנסיים.

     

    זאת לא אשמתם, (מסבירים לנו) הם אינם יודעים אחרת". (מרוה זוהר, מתוך השיר "במחלקה")

     

    לדברי פרופ' קהת, אחת הבעיות הקשות בטיפול בנפגעות תקיפה מינית היא ההשתקה סביב הנושא. "יש סוג של פתולוגיה חברתית רחבה של הכחשה. לא רוצים להכיר בכך שיש לנו מגפה של פגיעות מיניות. לא מדברים על זה, לא מאמינים להן כי הפוגעים הם מטובי בנינו, ואנשים לא רוצים להסתכל ימינה ושמאלה על החברים שלהם שהם אולי מהעשרה אחוזים באוכלוסייה של הגברים שעשו את הדברים האיומים האלה", היא אומרת. "אני מכירה נפגעות שנפגעו על ידי אבות שאיש לא מעלה בדעתו איזו שואה הם עשו בביתם. עובד סוציאלי, רופא, רב, אנשים הכי נורמטיביים — שהם פושעים בשקט. זה לא אויב חיצוני, זה כולנו. זו מגפה שקופה ו'שואה שקטה' אבל עדיין, בטופס של ביטוח לאומי אין סעיף של נפגעת אלימות מינית. יש סעיף תאונת עבודה, נפגע טרור, דור שני לשואה, אבל אין סעיף של פוסט־טראומה על רקע תקיפה מינית, כאילו זה לא קיים. נשים שהן באמצע הקריירה ורוצות לקבל סל שיקום, חייבות להיות מתויגות כמקרה פסיכיאטרי וזה כמובן פוגע בסיכוייהן בעתיד. גם במשרד החינוך אין תוכנית בסיסית שתתמודד עם ההכרה בבעיה ובמצוקה. יש תוכנית למניעת סמים, למניעת תאונות דרכים, אבל פה, שוב, אין. כאילו זה לא קיים".

     

    באחד מערבי הקראת השירה שמקיימת זוהר לצורך גיוס תרומות לפרויקט, אזרה שירה (שם בדוי), 35, אומץ ועלתה לבמה להעיד. "ישבתי מול פסיכיאטר של קופת חולים והוא פשוט נרדם לי מול העיניים. גם ככה לא האמנתי באנשים ועד שכבר קצת הרמתי את הראש וכן רציתי לעזור לעצמי, לא היה אף גורם שיטפל בי. חיכיתי שבעה חודשים לטלפון ממרכז שבו אני מטופלת עכשיו, ויש בנות שמחכות שנתיים ושלוש לוועדת הקבלה שלו. הלכתי לפסיכותרפיסטית שאמרה לי שחוץ ממנה אסור לי לספר על הפגיעה לאף אחד. כבר הגעתי למקום שזה נהיה כמו רעל בגוף שלי ורציתי רק לספר לכל מי שיכול היה להכיל ולשמוע את הסיפור, דיברתי ולא הפסקתי והיא כאילו סתמה אותי ובאיזשהו מקום האמנתי לה. הרי היא אשת מקצוע, היא יודעת הרבה יותר ממני, אבל זה לא היה נכון בכלל. היה לי פסיכיאטר פרטי, שהציע שאשכב איתו וככה הוא יטפל בי. את מצפה שאיש מקצוע ייתן לך מענה ולא יציע כל מיני דברים בזויים".

     

    לפני שלוש שנים, היא מספרת, הצליחה להימלט מאונס קבוצתי. שלושה נערים הכו אותה וקשרו אותה, "ואיכשהו הצלחתי להשתחרר. יש לי פלאשבקים שאני נלחמת. היה לי בן זוג שאמר שבלילה אני הולכת מכות, הייתי מרביצה לו מתוך שינה. אין לי תמונה ברורה. אני יודעת רק שהם אזקו אותי באזיקונים ואיכשהו השתחררתי וברחתי. כשהגעתי הביתה נכנסתי להרבה זמן למקלחת, רציתי להתאבד אבל לא היה לי אומץ ופשוט הסתגרתי בבית חודש כי הייתי חבולה, עם סימנים בכל הגוף. ניתקתי קשר עם כולם. אחרי שהבראתי פשוט הדחקתי את זה. שנה וחצי הייתי רגילה לחלוטין ואז נכנסתי לזוגיות, ואחרי חצי שנה זה כנראה העלה איזה טריגר והתחילו לי פלאשבקים וסיוטים ורעידות. פתאום הבנתי מה זה התקפי חרדה, לא ישנתי, לא אכלתי. ניסיתי להתאבד שלוש פעמים. לא הצלחתי. ממש לא רציתי לחיות, כי אף אחד לא הבין אותי וגם כי אין רשת הצלה או תמיכה בארץ. חיפשתי. לא האמנתי שגם אני חלק מהסטטיסטיקה, קראתי על זה בעיתון ויש לי חברות שעברו, אבל שזה יקרה לי? היה נורא קשה לי להגיע להבנה הזאת שזה קרה לי. התביישתי, הרגשתי אשמה".

     

    מה שהציל אותה, היא מספרת בדיעבד, היה פוסט שכתבה בפייסבוק, ושבעקבותיו פנתה אליה חברה שמתנדבת ב"אוהלה". "הבנות בעמותה הפנו אליי נשים שעברו חוויה דומה והרגשתי שיש לי גב. תמיכה נשית ממישהי שמאמינה לי ושהייתה באותו מצב ואפשר לדבר ואפילו לצחוק בהומור שחור. הסכמתי להתראיין כי חשוב לי מאוד לגרום לאנשים להבין שאין כאן מערכת טיפול. גם אמא שלי רוצה לדבר, להראות את הצד של ההורים, את חוסר האונים שלהם מול הרצון שלי להתאבד, מולי. הם לא ידעו מה לעשות".

     

    קודם כל להאמין

     

    "אחוז גבוה מאוד מהנפגעות מתאבדות" מאשרת פרופ' קהת. "אין נתון מספרי כי יש הרבה משפחות שמתביישות לספר, אבל אני מניחה שאחוז מאוד גבוה מכלל הנשים המתאבדות הן נפגעות כי, כפי שהוכיחה ד"ר ענת גור, 90 אחוז מקבוצות השוליים של הנשים: מכורות, אנורקטיות, זונות, אסירות — הן נפגעות".

     

    את זוהר היא מלווה כבר כמה שנים במסעה. "הלכתי איתה משר לשר, מח"כ לח"כ. נפגשנו עם שר הבריאות, הגענו לשר הרווחה, לחברי כנסת מכל הסיעות. כולם הבטיחו הבטחות אבל חלקם אמרו את האמת: לטפל בבעיה הזאת זה כמו למגר את העוני. יש הסכמה מקיר לקיר שחייבים לעשות שינוי מהותי, להגיע להכרה, להכשיר את כל המערכות הטיפוליות, המשפטיות, מערכת האכיפה, החינוך — אבל הם אומרים לך, זה ענק. אז אנחנו עדיין מנסים לברוח מגודל והיקף הבעיה. מרוה החליטה שלא לחכות יותר ולפעול בעצמה, ואני חושבת שהיא עושה שליחות היסטורית".

     

    את "אוהלה", הקימה זוהר אחרי שיצאה מהלוויה של חברה שהתאבדה. "היו לי שבע חברות קרובות שהתאבדו רק בשלוש השנים האחרונות, כולן כתוצאה מפוסט־טראומה בעקבות פגיעה מינית ובעקבות זה שהן ניסו לקבל עזרה במוסדות הקיימים ובמקום זה חוו שוב אלימות, השתקה, קשירות, אונס במהלך האשפוז, שחזור של הפגיעה", היא אומרת. "זה באמת נורא מייאש כשאת, בגבורת־על, מנסה לבחור בחיים ואין מי שיחזיק לך את היד ויגיד, 'בואי. בואי נעשה לך מקום'. במכתבי ההתאבדות שלהן החברות שלי כותבות, אחת־אחת, שסיבת המוות שלהן היא היעדר מסגרת שיקומית מתאימה, היעדר שמבטא את ההפקרה והאטימות של החברה. קשה להישאר בעולם שלא מוכן להכיר בסבל שעברת ולעשות מקום לכאב שלך. האמנתי שהמדינה תספק את הפתרון ולקח לי זמן להבין שלא. מבחינתי, הקמת מקום כזה היא הצוואה שלהן".

     

    מה מאפשר לנפגעות מסוימות לשרוד בזמן שאחרות נשברות ושמות קץ לחייהן? "אני לא יודעת למה אני שרדתי והחברות שלי לא", אומרת זוהר. "השירה מאוד־מאוד עזרה לי והעבודה כמיילדת עזרה לי מאוד להבין שכאב זה משהו שאפשר לעבור דרכו בתנאים הנכונים, עם חמלה ועם נשימה ובלי פחד. וגם העשייה עוזרת לי. אני מנסה להקים מקום כזה כי אני צריכה שיהיה מקום כזה בשביל שארצה לחיות בעולם הזה. אני צריכה לדעת שהמין האנושי מוכן לעשות מקום לכאב".

     

    ד"ר אילת וידר־כהן, פסיכולוגית קלינית מומחית בטיפול בטראומה מינית שמלווה מקצועית את צוות ההקמה של הכפר, שותפה בבניית התוכנית הטיפולית ותיקח חלק פעיל במערך הטיפולי בו, מציגה את החזון של אמ"ן כ"כפר שיקומי טיפולי שישלב טיפולים פסיכיאטריים תרופתיים וטיפולים פסיכולוגיים קונבנציונליים בפוסט־טראומה מינית, בשיטות שנבדקו והוכחו כיעילות לצד גישות הוליסטיות, באופן שיאפשר לכל נפגעת לקבל את התוכנית הטיפולית שמותאמת לצרכיה".

     

    העבודה בכפר, היא מסבירה, תיעשה על ידי נשות מקצוע עם הכשרה והתמחות ייעודית, קרוב לטבע, ועם אפשרויות תעסוקה ופרנסה עבור הנפגעות. "הכוונה היא לתת מענה הוליסטי רחב: כשאישה תסיים את הטיפול בכפר, הצוות המקצועי ידאג להפנותה לעמותות ולמרפאות ברחבי הארץ כדי לשמור על רצף טיפולי ועל המשך השיקום מחוץ לכפר", היא אומרת.

     

    זוהר מסכמת: "יש כאן פצע אמיתי שלא מטפלים בו, ומולו פתרון מאוד פשוט ובסיסי. הבשורה היא טובה: אפשר להתרפא גם מפגיעה מינית ומאונס, אנחנו פשוט צריכות את התנאים הנכונים. בכפר יהיה טיפול מאוד מקצועי בגישה פמיניסטית שמכבדת את האישה ומוכנה ללכת איתה. גישה שאומרת, 'בואי נעשה יחד איתך את העבודה האמיצה שאת עושה עכשיו, מתוך הסתכלות של 'אנחנו מאמינות בך, אנחנו מאמינות לך למה שקרה, ואנחנו מאמינות גם שאת יודעת איך לרפא את עצמך'".

     

    נכון לשעת כתיבת שורות אלה, שלושה קיבוצים, בצפון, בדרום ובאזור ירושלים, הציעו לתרום שטחי אדמה לטובת הפרויקט. "הכי מוחשית כרגע היא האופציה בצפון הארץ", אומרת זוהר, שמספרת כי הכפר יכיל גם מעטפת של סדנאות, מרכז לידה טבעי, מקווה אקולוגי, דולות ושירותים נוספים שיממנו בהמשך את שהות הנשים שיטופלו במקום בחינם. "בהמשך נרצה להקים גם מקום לגברים, כשהחזון הגדול הוא שבכל העולם וגם בארץ, בכל מועצה אזורית יהיה מקום כזה".

     

    עלות הקמת הפרויקט מוערכת בשני מיליון שקל, שיאפשרו גם את הטיפול בנשים בשנה הראשונה. בשלב זה, אומרת זוהר, המטרה הראשונית היא גיוס 600 אלף שקל עד ל־11 במארס. עד כה הושגה יותר ממחצית הסכום בגיוס המונים ב־giveback, ואם השאר לא יגויס עד לתאריך המדובר, הסכום שכבר גויס יוחזר לכ־1,800 האנשים שתרמו. בעוד כעשרה ימים, תטוס זוהר לחו"ל כדי להרצות בטד אוקספורד, ומשם תמשיך למסע גיוס תרומות באירופה ובארה"ב.

     

    "אני ממשיכה להתרים בחו"ל ונורא חשוב לי להגיד להם, תראו, בישראל תרמו. עשינו את שלנו כחברה, לקחנו אחריות על הדבר הזה'", היא אומרת. "בכוונה הלכנו על קמפיין גיוס המונים בגלל התהליך החברתי וההבראתי, שבו כולם לוקחים חלק ואומרים, יאללה, מספיק עם ההכחשה, ההשתקה, ההזנחה. עכשיו הזמן לקחת אחריות. אני חושבת שכחברה אנחנו כבר מספיק בוגרים, לא? את לא חושבת שאנחנו כבר שם?" •

     

    לתרומות: לחצו והיכנסו ל"אדמת מרפא נשית" ב־giveback.

     

     


    פרסום ראשון: 28.02.18 , 17:54