ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סטיילינג: מזל חסון בגדים: זארה איפור: ערן פאל שיער: אדיר יעקב
    7 ימים • 28.02.2018
    מאמא רומי
    הנערה הנצחית רומי אבולעפיה כבר בת 34 וילדה לפני חודשיים את רפאל. הזדמנות טובה לברר איתה אם האמהוּת יותר נוחה בלונדון, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות, מה למדה מהחמות חנה לסלאו ומה גרם לה להזדהות עם הנשים של גואל רצון, כששיחקה בסדרה "הרמון". וגם: לבקש ממנה לדגמן בגדים שיקיים לאמהות קוליות ועסוקות. פרויקט אופנה מולטי–טסקינג
    איתי סגל | צילומים: אלו ן שפרנסקי

    אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ואין קלישאת אמהות טרייה – גם אם מודעת היטב - שרומי אבולעפיה פוסחת עליה. "טוב, אבל מה לעשות? הכל נכון", היא כמעט מתנצלת. קצת לפני סוף הפגישה שלנו, היא כבר מאבדת ריכוז. מדלגת בין "מה שאלת?" ל"איפה היינו?" ו"מי אתה?" רפאל, שהגיח לעולם לפני חודשיים והפך אותה מנערה נצחית לאמא במשרה מלאה, זועק מהחדר השני. הסבתא שלו, אמא של רומי, משגיחה עליו, אז אין סיבה לדאגה, אבל אבולעפיה כבר דרוכה לכל אפשרות – הנקה, הרדמה, טיול קצר. היא מבררת עוד כמה זמן נשאר לנו, וכשמתברר לה שאנחנו קרובים לסיום, מזדקפת בנמרצות כמי שהתבשרה הרגע על סייל מוצצים בשילב.

     

    זה תמיד נחמד שאנשים משתנים. זונחים אג'נדות. מתקדמים. אבולעפיה סוגרת כבר 20 שנה בביזנס. "שבתות וחגים", "דני הוליווד", "תיבת נח", "אלנבי", אפילו פאזה קצרה כנערת קסטרו. התחילה ממש בגיל צעיר, ועברה את כל השלבים ההכרחיים במקצוע – פרסום, תהילה, השתבללות והקאמבק הבלתי נמנע – כדי להצדיק את הקילומטרז' המרשים. היא בת 34, חיה כבר ארבע שנים בלונדון עם בעלה בן גלעדי (בנם של חנה לסלאו והמפיק אביב גלעדי). בימים אלה אפשר לראות אותה ב"הרמון" (חמישי, 21:00, רשת), כהודיה, אחת מנשותיו הכנועות של שבתאי צדיק, תואמו הטלוויזיוני של גואל רצון. "התפקיד היחיד בחיי שפשוט הציעו לי אותו, בלי אודישן", היא מספרת בחיוך ואז בועטת אותי החוצה בנימוס לטובת התפקיד החשוב מכולם בימים אלה: אמא של רפאל.

     

    הכת שלי

     

    "כשחקנית, הסיפור של 'הרמון', הוא קרקע פורייה. יש בו סיפורים נורא מעניינים, טרגיים כמובן, אבל גם אנושיים מאוד. הסיפור מאחורי הסדרה זר ולא מוכר לי, כמובן, אבל אני מאוד מתחברת לצורך הזה, של הנשים שהתחברו לשבתאי, בקהילה. אני יכולה להזדהות איתן גם בגלל שאני חיה בשנים האחרונות בלונדון ואין לי משפחה או קהילה שאני מרגישה שייכת אליה. הלבד הזה מאוד קשה. 

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    "בחוויה האישית שלי, אני יודעת להגיד שאם לא הייתה לי תמיכה משפחתית, אנשים שאני תמיד יכולה לשאוב מהם עוצמה, אני מניחה שהרבה גברים בחיי היו יכולים לקחת אותי למקומות מניפולטיביים. מאוד קל ליפול למניפולציות - גם אם הן לא קשות כמו של שבתאי - כשאת חלשה, פגיעה ואין לך למי לפנות.

     

    "אני בן אדם דרמטי, ומערכות היחסים שלי היו תמיד יצריות וסוערות, אבל אני לא בהכרח מאשימה את הצד השני. אני כן יודעת שהמצב היה הרבה יותר גרוע אם לא היה לי גב. מקום שהייתי מסוגלת לקחת בו צעד אחורה. בקלות הייתי יכולה ללכת רחוק מאוד עם הרגש והתשוקה.

     

    "אני גם חושבת שאני חלק מכת. פשוט הכת שלי היא המשפחה שלי. יש לה את האידיאלים, האמונות והערכים שאתה צריך להתאים אליהם, חי לפיהם, יש קודים וחוקים. לשמחתי, אני משתייכת לאחלה כת". 

     

    לונדון כן מחכה לי

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    "הגעתי לשם בפעם הראשונה אחרי הצבא. למדתי קולנוע וחזרתי לישראל. הייתי פה שש שנים ואז הכרתי את בן. בעקבות הזדמנות מקצועית שלו נסענו ללונדון שוב. זה היה מאוד משונה כי חשבתי שלא אחזור לשם אף פעם. החוויה הראשונה שלי בלונדון הייתה לא פשוטה. פעם היה קשה יותר לחיות בחו"ל, לפני האייפון והווטסאפ. היום זה הרבה יותר קל. אפילו כיף. הקושי היום, בטח עם ילד, הוא ללא ספק במרחק מהמשפחה. גם תרבותית אני מוצאת את עצמי פתאום שואלת שאלות – איך אני עומדת לחנך את הילד שלי? עולות פתאום שאלות של זהות, שאתה צריך להתמודד איתן. 

     

    "אני לא חושבת שהצמחתי שורשים בלונדון. בן הזוג שלי לפעמים אומר אמירות הזויות, כמו ‘התרחקתי מישראל’, ואני תמיד מזדעזעת. אני לא יודעת להגיד לך אם נהיה שם לתמיד. גם מקצועית אני לא מנותקת. אני לוקחת, מתוך החלטה, תפקידים רק בישראל. נפרדתי מהחלום הבינלאומי שלי. נפרדתי מהסוכנים שלי בחו"ל. אולי בגלל שהתחלתי נורא מוקדם ‑ אפשר להגיד שהתעייפתי. אבל אפשר גם להגיד שנסגר פרק בחיי, ונפתח אחד חדש. זה קרה באופן הדרגתי, אבל כשהחלטתי, זה היה מאוד משחרר. יום העצמאות שלי. הרגשתי שהמאמץ כבר לא שווה לי. יש לי היום יותר צורך בהתכנסות, אני מניחה שזה קשור גם בבחירה להיות אמא. אולי ההחלטה לעשות רק דברים בארץ היא ביטוי גם לגעגוע שלי לישראל". 

     

    הטריפ שלי

     

    “אני מרגישה אושר נורא גדול. אני מסוממת מאהבה. בכלל, אמהות זה כמו טריפ, כמו לקחת אל־אס־די. חזרתי מבית החולים אחרי הלידה, נכנסתי להתקלח, הרגשתי שאני צריכה לפרוק את כל מה שעברתי, והתחלתי לבכות. אמא שלי שמעה אותי ונכנסה לראות שהכל בסדר. היא קילחה אותי תוך כדי שאני בוכה, והרגשתי פתאום כמו התינוק שלי וכמו כל התינוקות וכל האמהות בעולם. כמו בטריפ. 

     

    אבולעפיה (מימין)וטל טלמון בסדרה "הרמון". "סיפורים אנושיים וטרגיים"
    אבולעפיה (מימין)וטל טלמון בסדרה "הרמון". "סיפורים אנושיים וטרגיים"

     

     

    "זה גם נורא סידר לי את הראש. אני שייכת לדור של דחיינים סדרתיים. דוחים את ההורות. לרוב החברות שלי אין ילדים. כשאמרתי לחברים שלי לפני שנה שאני מאחלת לעצמי להיכנס להיריון ולהפוך להיות אמא, חלקם היו נבוכים שאני מודה בזה. שאני שמה את זה בגלוי על השולחן. פעם היה קול להיות מבוגר. זה היה משהו ששאפת אליו. היום להיות מבוגר זה משהו שאתה רוצה לברוח ממנו. כשהיה לי ברור שאני רוצה להיות אמא, הבנתי שאני יכולה להיפרד מהניסיון להישאר ילדה לנצח, שזה נורא מעייף". 

     

    אהבה ממבט ראשון

     

    "הכרתי את בן בפסטיבל אינדינגב לפני כמעט שבע שנים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. ידעתי שהוא הבן של אביב גלעדי וחנה לסלאו, שהיו בחוג החברים של ההורים שלי, אבל לא הכרתי אותו. גם עשיתי את המוב הראשון, שזה מצחיק, כי לאורך השנים הייתי בחורה מחוזרת שתמיד התחילו איתה. בכלל, ביחסים עם בן הייתי יותר אסטרטיבית בהתחלה. יותר יזמתי. באישזהו אופן זה גם מאפיין את הקשר שלנו. יחסים שתיקנו אצלי איזה משהו, שהביאו אותי להיות יותר אסרטיבית, פחות מסוגרת בתוך הקונכייה שלי. זה סימל איזו תפנית בחיים שלי. מקצועית אפילו. התחלתי לעבוד בגיל נורא צעיר והאינרציה של החיים הובילה אותי ממקום למקום עוד לפני שהספקתי לבחור מה אני בדיוק רוצה. בחרו בשבילי. הרגשתי מובלת. עם בן פתאום יכולתי לבחור ולקחת אחריות על מה שאני רוצה”.

     

    אל תקרא לי סנובית

     

    “הטעות הכי שכיחה לגביי היא שאני סנובית. לפחות זה היה נכון פעם. לא יודעת למה אמרו את זה עליי. פעם חשבו גם שאני פריג'ידית. שאני לא מינית. חשבו שאני קרה ומרוחקת. כשעשיתי פתאום צילומים פרובוקטיביים, אנשים התפלאו. אולי הפרסום המוקדם הביא אותי למצב שאני מתבוננת על דברים מבחוץ וכאילו אף פעם לא ממש חלק. הכל קרה לי במקצוע הזה נורא מוקדם ומהר. אני חושבת שהייתי צריכה להרחיק קצת את העולם ממני. הייתי חשדנית וזקוקה לספייס שלי. אולי שידרתי: זוזו ממני”. 

     

    החיים על פי לסלאו

     

    "אין פער בין הדימוי הציבורי של חנה לאיך שהיא בחיים. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל. זה הקסם והיופי. חנה היא חיית במה והקשר שלה עם אנשים הוא בלתי אמצעי. אנחנו חולקות הרבה ומשתפות הרבה. היא נורא מפרגנת לי, ואני מפרגנת לה. סיפור החיים שלה, ומה שהיא עברה הפכו אותה לדמות מעוררת הערצה. עד היום היא עובדת יותר קשה מבן וממני יחד. אנחנו הפכים משלימים. אני מדברת מאוד לאט. בעצם, עם חנה אני בעיקר מקשיבה. זה דווקא עובד טוב אצלנו". 

     

    העצמה נשית

     

    "גדלתי לפי אידיאל פמיניסטי שאומר שאישה צריכה להצליח כמו גבר, אבל היום ההגדרה שלי להצלחה עוברת דרך פילטר חדש. להיכנס להיריון מבחינתי היה דבר מעצים. ההיריון והאמהות נורא דחפו אותי החוצה. משהו פתאום נפתח בי לעולם, קירב אותי לאנשים. בן אומר לי כל הזמן: התפקיד הראשון שתעשי אחרי שתלדי יהיה התפקיד הכי טוב שלך אי פעם. 

     

    "בערב השנה החדשה של 2017 אמרתי שאני רוצה לעשות ילד, וזה קרה. ולא מזמן, בערב השנה החדשה של 2018 אמרתי, זה עבד לי כל כך טוב שאולי כדאי להמשיך לנסות. אז החלום הבא הוא לפתח משהו לטלוויזיה. אני עובדת על פרויקט עם בן, שהוא מפיק טלוויזיה וקולנוע בארץ ובלונדון. זו דרמת בילוש נשית. מותחן פסיכולוגי שאני רוצה גם לשחק בו. נראה איך זה יתגלגל. בינתיים זה בשלבים ראשוניים מאוד". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 28.02.18 , 17:54