השבוע ציינו את י"א באדר, יום נפילת יוסף טרומפלדור וחבריו בתל חי. בבית הספר של ילדותי היה זה יום חשוב מאוד. שרנו את "בגליל בתל חי טרומפלדור נפל" ושיננו את "טוב למות בעד ארצנו". עד היום אני מתייחס למילים האלה ביראת כבוד, כי הן אומרות שפעם ידעו הלוחמים לשם מה הם נלחמים בארץ הזאת. גם גידמותו של טרומפלדור הייתה עניין חשוב. כה חשוב, עד שבירושלים היה רחוב שבמשך שנים נקרא "רחוב הגידם". ממש כך. זה מעניין, כי רחוב לונץ לא נקרא "רחוב העיוור" ורחוב משה רבנו לא נקרא "רחוב המגמגם". בסופו של דבר זכה מישהו בעיריית ירושלים בהארה פתאומית והחליף את השם הביזארי הזה ב"רחוב יוסף טרומפלדור", וכך הוא נקרא היום.

ימין ושמאל

אחרי מותו אומץ טרומפלדור הן על ידי הימין והן על ידי השמאל, אבל עוד בחייו היה לו קשר עם שני המחנות. הוא היה סוציאליסט ועבד בדגניה, אבל הקים עם ז'בוטינסקי את הגדודים העבריים. וכך, לא רק "גדוד העבודה" המאוד שמאלני נקרא על שמו, אלא גם ארגון בית"ר, שהוא ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור". כן־כן, לכבוד הארגון הזה הם הרשו לעצמם להחליף לו את הטי"ת בתי"ו.

השנה החיה י"א באדר גם ויכוח ישן שהתקיים בימים ההם בין בן־גוריון ובין זאב ז'בותינסקי (הבנתי שמותר). נקודות היישוב היהודיות באצבע הגליל סבלו אז ממחסור במתיישבים ובנשק. יושביהן לא הצליחו לעמוד מול התקיפות של הבדואים, שניים מאנשי תל חי נרצחו עוד קודם לי"א באדר, והתעוררו חילוקי דעות - האם לפנות את האזור או לא. ז'בוטינסקי תמך בפינוי מחשש לגורל האנשים, ובן־גוריון התנגד לפינוי נקודות יישוב בעיקרון. לאוזניים בנות זמננו זה נשמע הפוך מן המצופה. אך במחשבה שנייה, תנועת העבודה לדורותיה הייתה תמיד הגוף המעשי והעושה, המקים והמיישב, והימין לדורותיו, איך נאמר זאת בנימוס, קצת פחות.

בשיחה ששמעתי השבוע ברדיו, סופר שראובן ריבלין, לפני שנעשה נשיא המדינה, התייחס לוויכוח ההוא ואמר שבחשבון קצר המועד צדק ז'בוטינסקי, ובחשבון ההיסטורי הארוך צדק בן־גוריון. אני חושב שלאבחנה החכמה הזאת יש תוקף רחב יותר, ושריבלין ניסח הבדל עקרוני מאוד בין תנועת העבודה משחר נעוריה ובין הימין של אז והיום. מצד אחד - התנועה המיישבת האמיתית, הפעלתנית, בעלת החזון לטווח ארוך וכישרון המעשה הנחוץ להגשמתו, ומצד שני - התנועה עם הנואמים הכי טובים. כך גם היום: 40 שנה בשלטון לא נסכו בליכוד את העוז הדרוש להגשמת חזונו שלו. לא מספח ולא מחזיר. לא מחליט ולא עושה. מחכה שיקרה איזה נס, ובינתיים מפליא לנאום, לדבר ולצייץ.

דיווח מתל חי

כחודשיים לפני נפילת טרומפלדור וחבריו בתל חי, בא לשם אחד מאנשי העלייה השנייה ושמו אהרן בן־ברק. הוא עבד אז כפועל חקלאי במקומות שונים, ומדי פעם, כשהיה מתעייף מיותר מדי הגשמה ועבודה, היה משוטט בארץ ומשגר רשימות עיתונאיות לעיתון "הפועל הצעיר". כך הגיע גם אל הצפון הרחוק, ואף שלא היה מנהיג של אף אחד, הבין את המתרחש וכתב שיש למהר ולחזק, באנשים ובנשק, את תל חי ואת הנקודות האחרות באזור. הוא התריע שאם הדבר לא ייעשה עלול להתרחש שם אסון, וכתב שהבדואים "יכולים לעשות מכל תילי־החיים שלנו תל־מוות אחד". אפילו ז'בוטינסקי ובן־גוריון לא ייצרו משפט כל כך ברור ומלוטש, שלמרבה הצער גם התגשם. ואכן, המשפט הזה מצוטט היום בהדגשה בערך "תל חי" בוויקיפדיה, אבל בלי לציין את שם הכותב ובלי לתת לו קרדיט על האבחנה הזאת. כיוון שאותו אהרן בן־ברק היה הסבא שלי, אני מבקש מהוויקיפדים לתקן. כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

מי שכן הזכיר את המאמר של סבי היה החוקר והעיתונאי נקדימון רוגל ז"ל, בספרו "היוצאים אל ארץ צפון", שתיאר את הימים ההם בגליל הרחוק. שאלתי אותו אז, מה היה עולה בגורלו של טרומפלדור אלמלא נפל בתל חי. האם היה מסתפח לשמאל או לימין? האם היה נעשה מפקד ההגנה ואחר כך רמטכ"ל או אולי אף ראש ממשלה? נקדימון רוגל צחק. הוא אמר: "בן־גוריון היה עושה אותו קצין ביטחון בחברת החשמל. הוא לא היה מאפשר לו לגדול מעבר לזה."

דיווח מתל יוסף

לפני שנים ביקרתי בארכיון "גדוד העבודה" בקיבוץ תל יוסף, שגם הוא נקרא על שמו של טרומפלדור. בעודי מפשפש שם בכל מיני כתבים ישנים, ניגש אליי אדם חביב ושאל אותי בהבעה חשאית במקצת אם אני מעוניין לראות את הפרוטזה של טרומפלדור.

"אתה רציני?" שאלתי אותו, "אתה רוצה להגיד לי שקברו אותו בלי הפרוטזה? איך הוא יסתדר בלעדיה בתחיית המתים?"

התברר לי שהוא רציני מאוד. הוא הוליך אותי לארון, פתח דלת, משך מגירה, הוציא יד תותבת גדולה ומגושמת ואף הגיש לי אותה. נסערתי. המיתוס נעשה תולדות. זה היה כמו לגעת במטה של משה רבנו או בקולמוס של הרמן מלוויל. יותר מאוחר התברר לי שאת הפרוטזה הזאת, יחד עם צלב ג'ורג' הקדוש, קיבל טרומפלדור מאלכסנדרה, אשת הצאר ניקולאי, כהוקרה על גבורתו והקרבתו במלחמת רוסיה־יפן.

עוד לוחמים ופצועים הוזמנו לטקס, ואני חושב שכדאי לאמץ את הפרוצדורה הזאת גם כאן. אפשר גם לשכלל אותה: ביום העצמאות נקיים "טקס מרגש", שבו ימסרו חיילים לראש הממשלה ידיים ורגליים וכיוצא בזה, ואשת ראש הממשלה תעניק להם תכף ומיד פרוטזות, מדליות, תומכי ברכיים וכלבי נחייה. רעיון דבילי ומרגיז? בהחלט. אבל להילחם, להיהרג ולהיפצע על שלום ההתנחלויות ועל קברי האבות הוא רעיון טיפשי ומעצבן אף יותר.