גאוות יחידה

צילום: צביקה טישלר

גולני של עצב, קושי וצחוק

אלוף במיל' יאיר נוה | סגן הרמטכ"ל לשעבר

בגולני יש מקום לשוויון הזדמנויות לכל שכבות החברה. החייל שמסתער מאחורי הסלע לא חייב להיות זה שסיים תיכון או זה שלמד במכינה יוקרתית. ביחידה מגלים את החברים האמיתיים שלאו דווקא מגיעים מהמילייה שגדלת בו. מגולני יוצאים עם תובנות מפוכחות. יוצאים אנשים טובים יותר.

כשאני רוצה להמחיש את הייחודיות שבחטיבה אני חוזר לשנות ה־80, כשהייתי מג"ד בלבנון. ישבנו ליד כלא אנצאר שבו היו כלואים מחבלים. בשלב מסוים החלו האסירים לעורר מהומות בעקבות המזון שאכלו. בתחקירים שבדקו מדוע מורדים המחבלים נמצא שבמקום פיתות הם קיבלו חלות בשישי ולחם פרוס במהלך השבוע. אז התגלה שהחיילים של גדוד 13 היו עוצרים באופן קבוע את המשאיות של מרכז המזון ומכריחים להחליף את הלחם הצה"לי שלהם בלחם של המחבלים, כדי שיוכלו ליהנות מפיתות חמות וטעימות. וזה גולני. אם הם מבינים שהם רוצים לאכול יותר טוב מהכלואים אז הם כבר ימצאו את הדרך.

בגולני גם ידעו לשלב עצב וקושי יחד עם הומור. כשהייתי מג"ד הייתי מאוד קשוח. פעם אחת כשירדנו לסיור עברנו מעל גשר, שמענו רעש חזק ופתאום כולנו נצבענו בצהוב. התברר שהיה לנו מתחת לגשר מטען גדול מאוד של חומר נפץ. רק באורח נס החומר במטען התפרק, והכל נמרח עלינו. זה היה אירוע די רציני, אבל אחרי דקה של התאוששות החיילים שאלו אותי 'המג"ד, מה קרה? פתאום נהיינו אשכנזים'".

הבולטת מכל הייתה הרעות האמיתית בין כולם. כשהייתי מח"ט גולני, הגענו לנחם משפחה של חייל שנהרג וראינו שמצבם הכלכלי לא טוב. הקירות היו חשופים והמקרר ריק. בעקבות כך ניתנה הוראה שעד סוף השבעה הבית צריך להיות מתוקתק והמקרר מלא בכל טוב — וכך היה. בלי לבדוק בפקודות ובלי לדעת אם זה תפקידנו או לא. כולם נרתמו לכך בחפץ לב וזו גולני, גולני שלי!

צילום: שאול גולן

רעות כדרך חיים

אלוף במיל' אורי שגיא | ראש אמ"ן לשעבר

שירתי 35 שנים בצה"ל במגוון תפקידים ובמקומות שונים, אבל כששואלים אותי למי אני שייך אז בוודאי שלגולני. זאת יחידה מבצעית שתמיד הייתה בחוד החנית של צה"ל ובמקומות הקשים ביותר. אולם מה שמייחד אותה יותר מכל הוא תרומתה הכבירה לחברה הישראלית.

התכונות העיקריות של החטיבה הן הרגשת השייכות והרעות. גם מי שלא רצה להגיע לגולני הרגיש "מורעל". כשגולני עלו לבופור, לחמו בלבנון או באנטבה, לא שאלנו מי מזרחי ומי אשכנזי, מי דתי ומי חילוני, מי קיבוצניק ומי עירוני, כולם היו "אחי", ביטוי שנולד בגולני — הפסיפס של החברה הישראלית.

בציון 50 שנים למלחמת ששת הימים סיפרו לי החיילים שלי שאחרי השירות בגולני הם הפכו להיות אזרחים ואנשים טובים יותר. עד היום רוב הקשרים שלי עם אנשי צבא הם מגולני. אנחנו נפגשים, מדברים ואפילו מתחתנים אחד עם השני — גם אשתי הייתה חיילת בחטיבה, ואני לא היחיד.

גם בקרב הדרגות הגבוהות העריכו תמיד את היכולות של גולני. במבצע אנטבה, שבו הייתי מח"ט, אני זוכר את הרמטכ"ל מוטה גור, את סגנו יקותיאל אדם ואת הקצ"ח דן שומרון דורשים שגולני ישתתפו במבצע. שומרון אמר "גולני לא נופלים מאף אחד ואולי אפילו עולים על חלק מהמשתתפים". זאת הייתה כמובן מחמאה גדולה שאנו לוקחים חלק במבצע כה היסטורי באופן שנראה טבעי לכולם. בעוד שבשנות ה־60, כשהייתי מפקד זוטר, נאבקו בגולני על מקומם בביצוע פעולות תגמול.

במהלך השירות שלי בגולני היו לא מעט רגעים מכוננים. אחד מהם היה כשנפצעתי קשה מאוד בסוף מלחמת ההתשה ברמת הגולן. כל הרכב של החפ"ק התפרק לגמרי, כולם נהרגו פרט לי ולחייל נוסף שרגלו נקטעה. במשך כמה שעות הייתי בתעלה ולא מצאו אותי. כשחזרתי להכרה ראיתי על דופן התעלה בחור בשם אודי בן גרא. הוא ירד אליי ואמר "המג"ד, הכל יהיה בסדר. אנחנו נוציא אותך מפה". בוודאי שסיפורים כאלו יש למכביר, אבל שנה בדיוק לאחר מכן הוא נהרג בעצמו ברמת הגולן. זה היכה בי. היה לי מטבע לשון שאומר: רעות בשביל גולני זה לא רק שם של מקום ולא רק שיר. זו דרך חיים.

צילום: עטא עוויסאת

רא"ל (מיל') גבי אשכנזי | הרמטכ"ל לשעבר

"גולני שלי" בשבילי זה קודם כל פנים של אלפי אנשים, חברים של אמת, שיצעדו אחד עם השני לכל מקום, בשירות ואחריו. משפחה חזקה של רוח, ערכים ונתינה.

חלק מהם שילמו את מחיר הביטחון הקשה, וחלקם זכו לראות את ילדיהם גדלים והופכים לדור ההמשך של גולני. את כולם אני לוקח איתי לכל מקום.

ביום חגה של חטיבה 1 אני מאחל לכולנו עוד הרבה שנים של אימונים ללא מלחמה. חג גולני שמח.

ללא קרדיט

שרת המשפטים איילת שקד | מש"קית חינוך בגדוד 12 ובסיירת

"גולני שלי". לא לחינם זהו הפזמון של גולני. זו תחושת השייכות.

גולני זו גאוות יחידה. זו אחווה וערך הרעות. אבל יותר מכל, גולני זו משפחה שמלווה אותך כל החיים. בגולני הכרתי רבים מחבריי הטובים ביותר. איכשהו השירות בגולני גם סייע לי להגיע לבית היהודי.

לגדוד 12 הגעתי כמש"קית חינוך ב־1995. משם עברתי לסיירת. תל־אביבית צעירה שזוכה להכיר את כל רובדי החברה הישראלית: אנשי הציונות הדתית, תושבי קטמון וקריית־מלאכי. גולני זה כור ההיתוך של החברה הישראלית.

בשעה שהחלטתי להתמודד בפריימריז של הבית היהודי, החברים מהצבא ליוו אותי לאורך כל הדרך. בזכות השירות והחברות איתם הרגשתי בבית, במעוז הציונות הדתית. וכך גם היום.

והיה את חרישת הארץ. ארז גרשטיין ז"ל, לוחם אמיץ ללא חת, שכמח"ט שלי חינך את החיילים להכיר דרך הרגליים את הארץ שעליה הם נלחמים. חרשתי את הארץ בטיולים עם החיילים, כל דקה שניתן היה — בין אימונים, בין הקווים. האהבה שהשירות בגולני הקנתה לי לטיולים היא זו שהביאה אותי למקצוע הראשון שלי אחרי צבא — הדרכת טיולים.

השירות הצבאי בגולני עיצב את אישיותי, אולי יותר מכל שלב אחר בחיי. עד היום.

צילום: גדי קבלו

עץ השורשים של גולני

תא"ל (מיל') שמואל זכאי | מח"ט גולני לשעבר

התגייסנו כנערים, צמחנו ללוחמים בנופי הגליל והלבנון והתבגרנו בלחימה על הארץ. כולנו כאיש אחד המחובר לאדמתו, כצבע הכומתה. ניחנו בעקשנות, בדבקות במשימה, בשורשיות ובשקט כענפיו ושורשיו הגדלים של עץ הזית, סמלה של חטיבת גולני. העץ ושורשיו הם סיפורה של החטיבה, הסיפור של המדינה, סיפורן של 70 השנים של גולני.

דברי ימיה של חטיבת גולני הם דברי ימי המדינה שזורים זה בזה והם יעידו על כל קרב, כל מלחמה וכל מבצע שבהם גולני ויוצאי גולני הובילו אל היעדים והמטרות. אבל לא רק. הסיפור של גולני גדול הרבה יותר. גולני היא בית, כור היתוך, מסלול חיים ולצערנו לא פעם מסלול של מוות. דוגמה ומופת, חברות, ערבות הדדית, הכרת הארץ, הכרת האדם, הכרת האני הפנימי. בגולני למדתי להכיר את עצמי, בגולני לימדתי את חייליי ופקודיי להכיר את עצמם.

כי בגולני מביטים פנימה אל הלוחם והמפקד ומביטים החוצה אל הארץ והחברה. פנימה אל הנשמה, הלב, הקרביים, הרגליים, הזרועות והעיניים, כולם מגויסים לגולני. הרגליים שיישאו את המשא והידיים שיתמכו אותו, העיניים שיביטו קדימה ליעד והצידה לחברים, הלב שיפעם בחוזקה, הקרביים שתתהפכנה לא פעם והנשמה, הנשמה של גולני. והמבט החוצה, אל הנופים שלנו בצפון ובדרום, אל האחר, החבר, המפקד והפקוד. כולנו הפכנו לאחים בברית דמים עם החברה הישראלית, על גווניה וצבעיה, על הגבולות והאתגרים שלה, על ההיסטוריה והעתיד שלה, על הטוב שבה וגם על מה שצריך לשפר בה.

לא פעם, בצמתים חשובים במהלך חיי, בצבא ובחיים האזרחיים, מול נקודות החלטה, אני חוזר אל הבסיס, אל השורשים, אל גולני. שם נוצקה תבנית חיי ושם עוצבה דרך חשיבתי אשר במרכזה אהבת האדם והמדינה. בגולני למדנו לקבל החלטות, למדנו להוביל. למדנו להקשיב ולמדנו לדבר. למדנו לכבד את האחר ולמדנו כי לתת הרבה יותר חשוב מלקבל.

מהמקומות האלו נולדו וצמחו מפקדי הצבא, רמטכ"לים ואלופי פיקודים, מנהלים בכירים במשק ובחברה, אנשי ציבור ואנשי חינוך ומופת. בגולני הם למדו, התחנכו והתעצבו, ואנחנו, כולנו כאן, חלק מהפסיפס הנהדר של החברה הישראלית.

גולני מתחדשת ומשתבחת כל הזמן, מחזור הולך ומחזור בא, זה מתגייס וזה משתחרר. כל חייל חדש שמצטרף הוא שורש נוסף בעץ של גולני והוא עוד שורש שגולני נוטעת באדמתה של המדינה. השורשים של עץ הזית של גולני נושאים גזע מפואר וחזק, וגזע זה נושא עליו את צמרת עץ הזית — העץ של גולני. קודם קמה גולני, בפברואר 1948, ואחרי שלושה חודשים קמה המדינה. גולני הצדיעה למדינה החדשה ביום הקמתה ומצדיעה לה מאז ועד היום.

הביא לדפוס: מאיר תורג'מן

דובר צהל

קחצ"ר, תא"ל רסאן עליאן | מח"ט גולני לשעבר 

לפני קום המדינה, בשנות ה־30 של המאה הקודמת, סבי, חוסין עליאן, קיבל החלטה אמיצה ונדירה באותם ימים: להצטרף למאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל ולעשות הכל לטובת הקמתה של מדינת ישראל. אמונתו בצדקת הדרך והמורשת שהנחיל לנו הטביעו בי את הרצון להמשיך בדרכו כלוחם ולהתגייס לצה"ל, לחטיבת גולני. מאז עברו 28 שנים, שבהן הייתי גאה על הזכות להשתייך לחטיבה המיוחדת הזאת, חטיבת גולני, חטיבה מספר 1.

החטיבה, שהוקמה לפני 70 שנה בשדות הגליל התחתון, הפכה עם השנים לסמל הישראליות. לפעמים אני שואל את עצמי מה גרם לחטיבה הזאת להפוך לכזאת עוצמתית, לכזאת שמחברת בין כל חלקי עם ישראל, לכזאת שמעוררת אמוציות ורגשות אהבה סוערים כל כך גם בקרב מי שהשתחרר ממנה לפני שנים רבות. התשובה פשוטה: לכל אחד הגולני שלו. לכאורה, רב השוני בין מקימי החטיבה, חברי הקיבוצים ויישובי הגליל התחתון, לבין הרכב לוחמי החטיבה בשנים האחרונות. אבל האמינו לי שזה רק לכאורה ורק למראית עין: אותה הרוח של לוחמי גולני בתש"ח היא הרוח של לוחמי החטיבה בימינו. וזה מה שמחבר בין הלוחמים של אז והיום ולא ינותק לעולם: הרוח.

אותה הרוח שנשבה באום רשרש, הלוא היא אילת, עת הניפו לוחמי גולני את דגל הדיו ושיחררו את העיר. אותה הרוח שנשבה לה בצומת רפיח, במבצע קדש, כאשר לוחמי גולני פילסו בקרב עיקש את הדרך לנגב. אותה הרוח שהתעקשה לכבוש את מוצב תל פאח'ר ברמת הגולן במלחמת ששת הימים, מוצב שהטיל את אימתו על תושבי הגליל לאורך שנים רבות. אותה הרוח ששיחררה את החרמון במלחמת יום הכיפורים, תוך שהיא דוחפת במעלה ההר את הלוחמים המעטים שנותרו ללא פגע והשיבה את "העיניים של המדינה" לידי ישראל. אותה הרוח שבעזרתה כבשו לוחמי גולני את מבצר הבופור במלחמת לבנון הראשונה. אותה הרוח שחיממה את לוחמי גולני באלפי לילות קרים של מארבים בדרום לבנון, כאשר הם חוצצים בין המחבלים לתושבי הצפון. אותה הרוח שליוותה אותם בין סמטאות הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן עת עצרו בגופם את הטרור מלהגיע לערי ישראל. אותה הרוח שסייעה להם ברגעים הקשים בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. אותה הרוח שעמדה איתם בלב עזה במבצע עופרת יצוקה, כשהם חוצצים בין המחבלים לתושבי הדרום. זאת אותה הרוח שראיתי מול עיניי, עת נשבה בעוצמה גם במבצע צוק איתן ובמסדרונות בית־החולים, עת ניסו הפצועים להימלט מהאשפוז ולשוב לחבריהם בשדה הקרב. וזאת אותה הרוח אשר פיעמה בליבו של כל אחד מנופלי החטיבה לאורך השנים, אשר סללו בחייהם ובמותם את נתיב הקרבות והגבורה של חטיבת גולני, שהולך לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. כל אחד יוכל למצוא בגולני את עצמו, וזה מה שמייחד אותה: יש בה שמות ופנים וקולות משונים מכל עם ישראל. כאן נלחמים שכם אל שכם יהודי ולא יהודי, תושב תל־אביב ותושב ירוחם, עולה מאתיופיה ועולה מארה"ב, דתי וחילוני, מצביע שמאל ומצביע ימין, תושב קיבוץ ותושב העיר. כאן, מתחת למדים המיוזעים, לא רואים את צבע עורו של הלוחם ובהמולת הקרב לא שומעים את המבטא. כי כאן, בגולני שלנו, יש רק צבע אחד: ירוק זית, ושפה אחת: שפת גולני. וזאת שפה שכל מי שהונח על כתפו תג העץ ועל ראשו הכומתה החומה יוכל להבין.