איפה הייתם בשנת 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשכוח צנחנים השתלט על אזור אום כתף בסיני? איפה הייתם בשנת 1970, במלחמת ההתשה, כשכוחות צה"ל רדפו אחרי חוליות מחבלים לתוך ירדן? איפה הייתם ביום כיפור, שנת 1973, כשכוחות צה"ל צלחו את התעלה? איפה הייתם בשנת 1982, כשצה"ל כבש את ביירות? איפה הייתם במלחמת לבנון השנייה כשכוחותינו התקדמו באזור הליטני? איפה הייתם בצוק איתן כשצה"ל לחם בעזה? ואיפה הייתם כשהתחוללו מלחמות אזרחים והפיכות בקוסובו, בצ'צ'ניה, בצפון עיראק, בלוב?

עבור מיליוני ישראלים התשובה לא ברורה. מרביתם קראו על האירועים הללו בעיתון, חלקם שמעו עליהם בטרנזיסטור ישן או צפו בהם בטלוויזיה. אחרים לא ממש זוכרים איפה היו. חלק מהישראלים, ובעיקר הצעירים שבהם, כלל לא נולדו כשכל זה קרה.

אבל יש מישהו שהיה שם, בכל אזורי הקרבות הללו. רון בן ישי. הוא היה שם כלוחם וכעיתונאי. או אולי להפך: כעיתונאי וכלוחם. כי במקרה של רון שני הדברים לא סותרים. להפך — הם משתלבים בדמותו באופן מושלם. כעיתונאי הוא נפצע כמה פעמים ואפילו קיבל צל"ש על פינוי פצועים.

כתב צבאי במדינה כמו ישראל הוא מקצוע מסובך. אם אתה מבקר בחריפות את הצבא אתה מואשם בחוסר פטריוטיות ובפגיעה בצה"ל, אולי הקונצנזוס האחרון שנותר לנו. אם אתה רק משבח ומהלל — תוקפים שאתה זרוע של דובר צה"ל והאמינות שלך נפגעת. רון בן ישי הצליח לפתור את המורכבות הזו בצורה מדויקת. הוא יודע להביא את קולות החיילים וגם לספר על הדילמות של המפקדים. לתאר בהתלהבות הצלחות וניצחונות, אבל גם למתוח ביקורת על אסונות מיותרים, כישלונות ומחדלים. רון מוכיח שאפשר לבקר בלי לכסח, להחמיא בלי להתחנף. ואפשר פשוט לספר סיפור. כי זה הרי קודם כל התפקיד שלנו, העיתונאים.

ורון הוא עיתונאי אולטימטיבי. אם כתב חדש ישאל אותי: מה זה אומר להיות עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"? בלי היסוס אני אגיד: תהיה כמו רון בן ישי. וזו לא חוכמה להיות כך שנה־שנתיים. תהיה כך 40 שנה. בלי להתעייף, בלי להתעצל, בלי להפוך למריר או ליהיר.

בימים שבהם חלק מהעיתונאים מעדיפים לכתוב הגיגים ופרשנויות במקום לעשות עבודת רגליים, רון בן ישי היה ונותר איש שטח אמיתי. את רון תמצאו בשוחות ובדיונות ולא בבתי קפה ובמערכת הממוזגת.

גם בשנים האחרונות בתפקידו הנוכחי כפרשן הביטחוני של ynet, התשוקה העיתונאית שלו לא השתנתה. בגיל 75 הוא ממשיך להסתובב בשטח ולכתוב את הטורים שלו על בסיס מה שהוא חש ברגליו ורואה במו עיניו. לרגע אחד הוא גם לא מפסיק לתכנן את המסע הנועז הבא מעבר לקווים.

לפני כמה שבועות רון נכנס אליי למשרד. בלי הקדמות מיותרות הוא אמר: אני חייב לנסוע לסוריה. דיברתי כבר עם חברים כורדים בגבול עיראק־סוריה, והם מחכים לי. נגיע לאזורי העימות עם דאעש ואחזור עם כתבה מרתקת למוסף.

אין עורך עיתון שיכול לסרב להצעה כזו. בדמיוני כבר ראיתי את הכותרת הראשית הבלעדית. כמו אותה כותרת שרון הביא ל"ידיעות אחרונות" מדיר א־זור, כשהיה שם אחרי שהכור הסורי הושמד.

אבל מה אומרים לעיתונאי, שנראה אומנם צעיר, אבל אתה יודע את גילו האמיתי. שאלתי בהיסוס מה חושבים על הרעיון הילדים שלו, הנכדים, אבל לא באמת ניסיתי להניא אותו. ידעתי שאין סיכוי שאצליח. הכתבה הזו עדיין לא יצאה לפועל, אבל יש לי הרגשה שאתם עוד תקראו אותה.