"כל אחד הוא גוף ונפש, אבל גם רוח"

במקום להתאשפז במחלקה סגורה מלחיצה במוסד פסיכיאטרי, אנשים שהפרוטה נמצאת בכיסם יכולים מעכשיו למצוא מנוח ב"מרחב טיפולי מאזן", המציע מגוון רחב של פעילויות מרגיעות לגוף ולנפש • ביקור בווילה שבה מרפאים גם את הנשמה

הווילה של ערן רענן במושב ינוב נראית ככל האחרות בסביבה. שער עץ, חצר מטופחת, דק שעליו ספות השתרעות ובפנים כוורת לספרים ולמשחקי קופסה, פופים מזמינים, ספות וכריות תואמות, כלב חמוד שמסתובב בין הרגליים, גיטרות שעונות על הקיר וריח של משהו מתבשל על הכיריים במטבח הפתוח. בקיצור, בית. אבל מה שעושה את ההבדל הוא הדיירים: נשים וגברים בגילים שונים, המתמודדים עם משבר נפשי. הבית הזה, שמנהליו מכנים "מרחב טיפול מאזן", הוא תחליף לאשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים, המספק טיפול אינטנסיבי והשגחה צמודה באווירה שונה בתכלית מזו המאפיינת מחלקות סגורות. או במילים אחרות, כל מה שרענן עצמו הרגיש שחסר לו כשאושפז בהן.

 

רענן (47), איש עסקים, הקים את קבוצת מאניקר, המציעה אפשרויות טיפול ותמיכה מגוונות למתמודדי הנפש. "האשפוז הפסיכיאטרי הראשון שלי היה לפני 17 שנים וחצי, בעקבות מה שאובחן כמאניה פסיכוטית", הוא מספר. "אחריו היו שני אשפוזים נוספים, וכל מה שרציתי היה לפגוש אנשים כמוני. פגשתי אז אנשים עם הפרעות שונות ולא אנשים תפקודיים שסובלים מהתקף אקוטי. התנסיתי בשנים האלה ב־22 סוגים שונים של תרופות פסיכיאטריות, בטיפולים בנזעי חשמל ובקסדה מגנטית, ובסוף הבנתי שזה לא העניין. האשפוז האחרון שלי, שהיה בכפייה ונמשך חמישה חודשים וחצי, גרם לי להבין שהמרחב הציבורי שעוסק בבריאות הנפש לא יועיל לי ושאני חייב לעבור למרחב הטיפול הפרטי. זה קרה כששמעתי את הפסיכולוגית שטיפלה בי שם אומרת לקולגה שלה: 'את רואה אותו? הוא יסתובב בבתי חולים פסיכיאטריים כל החיים'. זאת הייתה סטירת הלחי שהובילה אותי להחלטה לעשות לעצמי אשפוז בית אחרי שיצאתי מבית החולים מאוזן תרופתית. אירגנתי לעצמי סדר יום שכלל סדנאות גוף ונפש, ועם הזמן נזקקתי לפחות ופחות תרופות ויצאתי מהמשבר".

 

הבראת?

 

"זה לא שהבראתי, כי בעיניי לא הייתי חולה. לתפיסתי, הנפש לא יכולה לחלות כי היא חלק מהנשמה, שהיא הדבר הטהור ביותר. אלא שלפעמים הסנטר הפנימי מתערער בעקבות טראומה או הפרעה גנטית, ואז, במצב האקוטי, יש צורך בתמיכה. ההתנסות המוצלחת שלי גרמה לי לכתוב את המתודה, מתוך אמונה שמה שהיה נכון לי יכול להיות נכון גם לאחרים. למדתי מאז הרבה, אספתי אנשי צוות מצוינים, עשיתי אשפוזי בית לאנשים, ולאחרונה פתחנו את המרכז הזה".

 

"חיבורים לחיים – הבית המאזן למניעת אשפוז" פועל בהתאם לקריטריונים שאישר משרד הבריאות וכולל שישה חדרי שינה פונקציונליים ונעימים למראה, חדרי טיפול ומרחבי ריפוי. אחד מיתרונות המקום הוא ללא ספק השטח החקלאי הצמוד, עשרות דונמים של עצי פרי והרבה שקט. הדיירים, לא יותר מעשרה בעת ובעונה אחת, משלמים 850 שקל ללילה עבור טיפול פרטני וקבוצתי, השגחה של מלווים אישיים מיומנים הלנים במקום ופעילויות כמו יוגה, בישול, הליכות, טאי צ'י, גינון, אמנות, מוזיקה, מיינדפולנס ועוד. בקרוב יצורפו להיצע גם טיפול בתנועה, קומפרסים ותרופות אנתרופוסופיות בעלות "היבטים הומאופתיים וחותם אנרגטי".

 

לוח הזמנים מובנה אך משתנה ומתגמש בהתאם לצרכים. ההשכמה אינה מוקדמת, ואחריה מוזמנים הדיירים למדיטציה קצרה, מכינים עם המלווים את ארוחת הבוקר ומתפנים לעבודה בבית ובגינה ולטיפולים למיניהם. לאחר ארוחת הצהריים, שגם אותה מכינים כולם יחד, יש זמן חופשי, עוד פעילויות, התכנסות ערב, ארוחת ערב ואז פעילות משותפת כמו צפייה בסרט או משחק. ההשתתפות בארוחות המשותפות ובמטלות הבית מומלצת אך אינה חובה, ביקורי משפחות וחברים מותרים בשעות החופשיות ולפי תיאום. הבית אינו נעול, אך היציאה מתאפשרת בהתאם לתוכנית הטיפולית האישית ובאישור אחד מאנשי המקצוע.

 

מעטפת הוליסטית

 

הבית המאזן מנוהל על ידי הפסיכולוג הקליני יאיר צבעוני והפסיכיאטרים ד"ר חנן גולדמן וד"ר אורן באר. "הגעתי לכאן מתוך אמונה שהגישה הקיימת לוקה בחסר", אומר צבעוני, "החל ממערכת האבחנות שתועלתה מוגבלת וכלה בטיפול, שלא כולל הבנה מעמיקה מספיק של ההפרעות הנפשיות. כשמנסים לקטלג את הפרעות הנפש בצורה ברורה, כמו מחלות גופניות, נפגעת יכולתו של האדם לקחת אחריות על מצבו ולהתמודד עם בעיותיו. המסר המועבר 'אתה חולה' – גרוע, כי לרוב הבעיות התחילו לפני ההתפרצות הפסיכוטית הראשונה, ובמקום שהאדם יבין את ההתמודדות שלו לאורך החיים ויוכל לגבש תפיסה אינטגרטיבית של עצמו, נלקחת ממנו האחריות".

 

אז מה הגישה שלכם?

 

"בבית המאזן אנחנו מנסים להתייחס לכל אחד בהתאם לבעיות שמהן הוא סובל ולא לפי האבחנות שקיבל, והוא מיועד לחווים משברים חמורים, בלי קשר לטייטל שלהם, כי מגוון המצבים שנכללים למשל בהגדרה 'פסיכוזה' הוא פנטסטי. אנחנו מנסים לתת מעטפת הוליסטית של התייחסות אישית וקבוצתית, מאזנים בין מרחב אישי לציבורי, לא מכריחים אף אחד להשתתף בפעילויות אבל כן מעודדים לפעילות, ובודקים כל הזמן איזה חיבור יכול לעבוד לכל אחד מבני הבית".

 

לכל דייר שתי פגישות שבועיות עם אחד מאנשי המקצוע שהוא המטפל הראשי שלו, ובכל יום מתקיימת "שיחת בית". בזאת שהוזמנתי להצטרף אליה, למשל, נידונו ענייני המטבח בלהט דומה לזה שבו דיברו הנוכחים על התפרצות קשה מצד אחת הדיירות, שהסתגרה בחדרה בשעת השיחה, באותו בוקר. סוגיה קיומית יותר שעולה לעיתים קרובות בשיחות היא השאלה מה הטעם בחיים, אך לדברי צבעוני, המרכז אינו מקבל אנשים שלפי התרשמות הפסיכיאטרים נמצאים במצב של אובדנות מיידית ועלולים להוות איום ממשי לעצמם או לסביבתם.

 

מהי הצלחה בעיניך כמטפל במרכז כזה?

 

"יציאה מהמשבר האקוטי בלי שהיה צורך בטיפולים אגרסיביים. אחד הדברים שחשובים לנו הוא לעזור לדיירים תוך שמירה על יחסים אנושיים איתם, מה שלא קיים באשפוזים כפויים שפוגעים בתחושת השליטה של האדם והופכים אותו באיזשהו אופן לאסיר, אף שהמטרה היא כמובן להציל אותו. אצלנו זה שונה, ועדיין עזיבת הבית היא רגע קשה ומפחיד, כי כל עוד הם פה העבודה היא דרמטית אבל קלה בהשוואה להתמודדות אחר כך, עם החיים, כשלכל אחד הרגישויות הקשות המאפיינות אותו. הם מתקשרים כשהם צריכים והם יודעים שזה מקום ליפול אליו כשצריך, כמו הבית, והם מקבלים פה המון אהבה".

 

עם זאת, הפן הפסיכיאטרי הוא רק חלק מהתמונה. "אני חי את התפיסה האנתרופוסופית ומאמין שהאדם הוא קודם כל אדם", אומר ד"ר גולדמן, "שכל אחד הוא גוף ונפש, אבל גם רוח, שהיא המרכז המנהל אותנו. המטרה שלי כרופא היא לראות את ה'אני' של האדם שמולי, שבא לעשות התפתחות, שנמצא בין איזון לחוסר איזון, פוגש אתגרים בחייו ויכול ללמוד מהם ולהתפתח. לכן אני פחות שם כותרות ויותר מתמקד בהתמודדות ספציפית, בין אם מדובר בחרדה, במחשבות שווא או באובססיה. אני רוצה לעזור לכל אחד לכבד את עצמו, ולכן נעזר בהגדרות הפסיכיאטריות לצרכים ביורוקרטיים בלבד".

 

אתה מוריד אותם מהתרופות?

 

"לא בהכרח. אני מסביר לכל אחד בהתאם למצבו שלפעמים יש תרופות שעוזרות וחשוב למצוא את העזרה שתגרום מינימום תופעות לוואי, כמובן. השאיפה שלי היא תמיד שהדברים ייעשו מתוך בחירה, אבל אם האדם שמולי לחלוטין לא מודע, אצטרך להיות יותר אסרטיבי. עם זאת, כשאני מצמיד לאדם דמות שעוזרת לו לווסת את התגובות הנפשיות שלו, לעיתים הצורך בתרופות יפחת. לא כולם כאן לוקחים תרופות. מי שיכול להחזיק את החיים בבית בלעדיהן – אנחנו מאפשרים לו. זה קשור לעצמיות, ליכולת ויסות הרגשות והמחשבות, להתחזקות ה'אני' של האדם, שאליו אנחנו מכוונים. זה החלק החופשי בו, שאם אני כמטפל לא אראה, לו עצמו יהיה קשה מאוד לראות".

 

לחזור לחיים

 

ד', בן 23 מהצפון, מתגורר בבית המאזן כבר חודש. בעבר שהה באשפוז פסיכיאטרי וכשהוריו הציעו לו לנסות את החלופה המפנקת והמשוחררת יחסית, לא היסס. "חשבתי, כיוון שיצא לי כבר להיות במחלקה סגורה, כמה נורא זה יכול להיות?" הוא מספר. "הרי במחלקה סגורה הופכים אותך למת מהלך, לרובוט. דוחפים לך כדורים כדי להעביר את היום, זה הנוהל. פה אני מקבל יחס של אדם. יש פה פרטיות שאין בבתי החולים, ואנחנו עושים הכל עם המדריכים, שזה נחמד. השהות פה החזירה לי את כושר הדיבור, שאיבדתי בעקבות המשבר שעברתי".

 

יודעים שאתה פה? חברים באים לבקר?

 

"לא. המידע הזה יגרור שאלות והסברים שאני אצטרך לתת, ואני מעדיף להימנע מזה".

 

בגלל הסטיגמה?

 

"לא יודע אם זאת הסטיגמה או הרחמים. מאז האשפוז האנשים סביבי כל הזמן מרחמים עליי, וזה מציק וזה כואב. אני מקווה לצאת מפה בקרוב ולחזור ללימודים שהתחלתי ולחיים, לטוס לאמסטרדם, להכיר מישהי ולהקים בית. אני ממש מקווה שהעניין הנפשי הזה יישאר מאחוריי". •

 

shirgos@gmail.com

 

 

מודל טיפולי חדש 

בחודשים האחרונים, מאז הכיר משרד הבריאות במודל הבית המאזן, נפתחו בארץ כמה בתים כאלה, המהווים חלופה לאשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים עבור מתמודדי נפש שמצבם מאפשר זאת. הבתים, ובהם בית סוטריה בירושלים ובית של תקווה בכרמיאל, מיועדים לאנשים החווים משבר נפשי או פסיכוזה, ויתרונם בגישה ההוליסטית שהם מיישמים.

 

הבית המאזן בקיבוץ הרדוף הוא מיזם חדש המשותף לקופת חולים מאוחדת ולעמותת "חירם", המאפשר לאנשים המתמודדים עם משבר נפשי אקוטי להחלים בסביבת חיים קהילתית כפרית מחוץ לביתם. התהליך הטיפולי במסגרת הזאת משלב גישות רפואיות, פסיכולוגיות וסוציאליות מתוך ראייה כוללת של האדם וצרכיו ומתוך אמונה ביכולתו להחלים מהמשבר הנפשי.

 

הצוות המטפל כולל אנשי מקצוע מתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, הסיעוד והעבודה הסוציאלית וכן תרפיסטים בתחומי האמנות וצוות מדריכים המלווה את המטופלים סביב השעון. בדומה לבתים המאזנים האחרים, גם התפיסה הטיפולית בבית בהרדוף מבוססת על ציפייה להחלמה מהירה וחזרה לתפקוד ומקנה חשיבות לסדר יום קבוע, הכולל עבודה יצרנית בתחומי החקלאות והיצירה, כחלק מתהליך ההחלמה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים