אנחנו חברה שעושה את המוות לשמנים
בעולם בו כולם נראים חטובים ויפים ברשתות החברתיות, להיות נער או נערה עם משקל עודף זה ממש לא פשוט. דקל זרד, דוגמנית מידות גדולות ובעלת מותג בגדי ספורט, מנסה לשבור את הסטיגמות על הקשר בין משקל ליופי, ומעבירה הרצאות לבני נוער על דימוי גוף. "אני זוכרת איך כילדה רציתי לרקוד ואמרו לי: 'תרדי שלושה קילו ותחזרי'. כואב הלב איך חלום נהרס בגלל הערה כזו. ברגע שבני הנוער רואים שיש גם דוגמנית כמוני שהיא לא רזה — המסר עובר"
האביב בפתח, שכבות הבגדים מתחילות להתקלף, ומגיעה העונה המאיימת ביותר בשנה על כל מי שיש לו עניין עם דימוי הגוף שלו. ובואו נהיה כנים: לרובנו יש. עם זרם הדימויים שמספקים לנו בפרסומות, בקליפים ובתצוגות אופנה, לא מפתיע במיוחד שאנחנו מסמנים אנשים בעלי משקל עודף ומתייגים אותם בשלל סטיגמות שליליות. ככל שהשנים נוקפות והטכנולוגיה משתכללת, התופעה הולכת ומשתכללת גם היא, במיוחד ברשתות החברתיות, איפה שכולם יפים, מאושרים ונמצאים תמיד בחופשה פוטוגנית בתאילנד. הקבוצה שככל הנראה הכי סובלת ממכבש הלחצים הטכנולוגי הזה היא בני ובנות הנוער. "אני זוכרת בתור ילדה שרציתי לרקוד, והדבר הראשון שאמרו לי היה 'תורידי שלושה ק"ג ותחזרי אלינו'", נזכרת דקל זרד, דוגמנית למידות גדולות, בעלת מותג בגדי הספורט Everybody ומנהלת קהילת "מתאמנות בכל מידה".
"אני רואה נשים שעד היום לא זזות, כי מישהו אמר להן בכיתה ג' שהן שמנות מדי ושזה לא בשבילן, והן נשארו עם הסרטים האלה. כואב הלב לחשוב איך בגלל הערה של מישהו פשוט נהרס לילדה חלום. אנחנו חברה מאוד שמנופובית, וצריך לשנות את זה בדחיפות".
"בנות יותר שיפוטיות"
לאחרונה החלה זרד להרצות בפני בני נוער על דימוי גוף כדי להראות להם שיופי והצלחה יכולים לבוא בכל המידות. "אני חושבת שאחוז אפסי מאיתנו אוהב את מה שהוא רואה במראה", היא אומרת בעקבות המפגש שלה עם עשרות רבות של בני נוער ברחבי הארץ. "אני מגיעה לכיתות ושואלת אותם 'מה הייתם רוצים להשיג בחיים', וכמעט כולם עונים 'אני רוצה להיות יותר רזה, אני רוצה להיות יותר חטוב, אני רוצה לעבוד קצת יותר על הבטן'. כשאני שואלת למה, הם אומרים 'אני רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמי'. אוקיי, אבל אולי זה לא קשור לאם תרזו קילו או שניים?"
אם תחזרו רגע לגיל ההתבגרות, תזכרו בעיקר את ההורמונים המשתוללים ואת זה שכל דבר מרגיש כמו סוף העולם. הגוף שלכם רק מתחיל לקבל את הצורה הבוגרת שלו ואתם לא ממש בטוחים מה עושים עם הכל ואיך זה בדיוק אמור להיראות. עכשיו תדמיינו את גיל ההתבגרות במציאות של 2018, זו שהרשתות החברתיות נמצאות בה בכל פינה, וכל דבר שאתם עושים מתועד בסלפי או סתם עולה לסטורי. הנוער של היום חשוף ונחשף. ויחד עם זרם המידע האדיר שהוא מוצף בו, הוא נתון כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.
"החברה שלנו מסתכלת על האינסטגרם והפייסבוק בתפיסה שגויה", אומרת בעצב דולב סבן, בת 18 מעומר, אחת מארבעה בני נוער שפגשתי לשיחה פתוחה על דימוי גוף בביתה של זרד בדרום תל־אביב. "הם לא מבינים שיש בן אדם מאחורי כל דמות, וזה לא משנה אם הוא רזה או שמן. כילדה בחטיבה שמעתי הרבה הערות מהחבר'ה, 'שמנה' ו'למה את לא מרזה'. זה פוגע, והם לא מבינים שיש מישהו שהולך עם זה הביתה. הם ממשיכים עם החיים שלהם ולא מבינים שיש בן אדם שסוחב את זה איתו".
"בני נוער היום יותר חשופים למודל היופי מהמדיה החברתית", מסכימה טל בלולו, בת 17 מראשון־לציון. "ברשתות החיים מצטיירים כמושלמים. את רואה דוגמנית ואת לא רואה כמה קשה היא עובדת בחדר כושר או כמה היא מרעיבה את עצמה".
את מרגישה שיש עלייך יותר לחץ להיות במשקל מסוים?
"כן, בעיקר מהמשפחה או אפילו ממדריכים בחוגים. כולם מציגים את העניין כאילו הם דואגים לך, אבל לא שואלים את עצמם אם גם את רוצה להשתנות. זה גרם לי לפתח מגננות ולחשוב ששומן זה משהו רע. אני לא חושבת שזה צריך להיות קללה, זה פשוט מבנה גוף".
"כשאת במידת גוף גדולה, את תמיד נאבקת", אומרת עדי מנוח, בת 15 מגן יבנה. "כמה שאני יודעת שאני בסדר, בתת־מודע התפיסה של החברה משפיעה עליי. בנות הרבה יותר שיפוטיות. כשאני הולכת למקום שהוא גברי יותר, אני הרבה פחות אשמע שמדברים על שומן. כשבנות באות בזוגות למועדון אז ישר יגידו: 'אה, זאת החברה הפחות שווה שלך, השמנה, בגלל זה את הולכת איתה למועדון'".
במבט ראשון האבחנה הזאת מפתיעה, אבל היא זוכה לתמיכה בקרב הנוכחים. "אני חייב להסכים עם עדי", אומר אבירם סבן, בן 16 מירוחם. "בנים הם פחות שיפוטיים. אבל עדיין, אני רזיתי בשנתיים 15 ק"ג, פחות בגלל השיקול הבריאותי אלא יותר בגלל שהחברה שידרה לי שאני שמן וצריך להוריד. הייתי מקבל הערות של 'יואו, תעשה עם עצמך משהו, אתה שונה'. גם מחברים לכיתה, וגם באינסטגרם או בפייסבוק. אתה נראה שונה ואנשים מראים לך את זה".
דולב: "תמיד הרגשתי בתור ילדה יותר שמנה שאני צריכה להוכיח את האופי שלי יותר, כי אם אני לא נראית כמו כולן אז אני חייבת שהאופי שלי יהיה יותר טוב מכולן".
סיוט בקניון
הדוגמנית לשעבר מעיין קרת אולי מעולם לא נאלצה להתמודד בגוף ראשון עם התיוג השלילי שמקיף את בני הנוער בעלי המשקל העודף, אבל כבעלת חברת Changing Model שמעבירה בבתי ספר ובארגונים סדנאות והרצאות על דימוי גוף חיובי, היא כבר שמעה את כל האמירות המעציבות האלו אינספור פעמים. קרת, שעובדת בעיקר עם נערות, מסכימה עם הקביעה של דולב.
"הכמיהה לנראות מושלמת התעצמה בגלל הרשתות החברתיות, וההתמודדות הזו לא פוסחת על אף אחת", היא אומרת. "קשה מאוד לנערות בעיקר — אבל גם לנערים — להתמודד עם התגובות, עם השיימינג שכמובן זולג גם אל החיים עצמם. נאמרים עליהם דברים קשים. אבל יחד עם זאת, שטף האינפורמציה בנושא מאפשר לצעירים לפתח מודעות לדימוי גוף ולחשוב על הדברים באופן ביקורתי, וגם להבין איך להתנהל בתוך המטריקס".
יותר קשה להם מבעבר?
"יש לנו תמיד נטייה לחשוב שלדור הבא יותר קשה ושהבעיות יותר מסובכות. הרשתות פשוט הקדימו את ההתמודדות לגילאים צעירים יותר, אבל עוד קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של זה בעתיד. ימים יגידו".
לא רק מילים יכולות לפגוע. העולם מוצא הרבה דרכים לרמוז לבעלי המשקל העודף שהם אורחים לא רצויים במועדון, ושאין להם מקום פה. אחד הרמזים הכי פוגעים וישירים מוכר לכל בעל משקל עודף מחוויית השופינג. "אין מה לעשות", אומרת טל, אני לא במידה סמול או מדיום או לארג'. הייתי קורעת את הרגליים שלי בהליכות בקניון ולא מוצאת כלום. הייתי נכנסת לחנויות ורוצה להתלבש כמו כולן, ולא הייתי מצליחה. אחרי שתי חנויות הייתי פורצת בבכי, רוצה לחזור לאוטו ולהסתגר בבית. מה, אני לא מספיק טובה כדי שיהיו לי בגדים בחנות? יותר ממאה חנויות ואין אפילו בגד אחד בשבילי?"
גם עדי מכירה את החוויה המשפילה הזאת מקרוב. "שופינג, שזה משהו שאמור להיות כיפי, הופך אצל נשים גדולות לסבל. תכלס, אני נאצלת ללבוש בגדים של נשים בנות חמישים, ואני רוצה ללבוש את הגזרות שכל השאר לובשות. זה מקור גדול לתסכול".
"מה שבני נוער רואים בחוץ, באינסטגרם או בפייסבוק, זו השפעה שלא נגמרת על האופן שבו הם אמורים להיראות, גם אם מדובר במודל שהוא לא מציאותי", מסכמת זרד. "כשאני מעבירה פעילות בכיתה, אני מנסה לשאול את התלמידים האם יש כמה סוגים של יופי. אז הם מתחילים להבין, והעיניים נפקחות".
אז מה עושים?
"ממשיכים לדבר על זה עוד ועוד, בעיקר בעזרת חינוך בגיל הצעיר. אני באמת מאמינה שמשם יבוא השינוי. ברגע שבני נוער יפתחו חשיבה ביקורתית, יראו שיש גם דוגמנית לא רזה, או שאפשר להיות אתלטית שמנה — הם יבינו".
לפנייה לכתב/ת 
