כשפרופ' חנה דודיוק (70) הייתה ילדה קטנה, היא לא הרשתה לעצמה להיות עצובה. היא הייתה צריכה להיות שמחה ומלאת הישגים מרשימים בכל תחום שבו נגעה כדי לספק את רצונה של אמה, שהצהירה בפניה שהיא האושר של חייה והמקור לשמחתה שלה. היא עלתה לארץ לעיר חיפה בגיל שנה, בת להורים ניצולי שואה מרשימת שינדלר. אביה לא הצליח לפרנס את המשפחה והתקשה להתאקלם בארץ ואמה, אישה חזקה שהייתה למפרנסת יחידה, הייתה לה כחברה טובה שמנהלת איתה שיחות עמוקות אל תוך הלילה. "גדלתי על סיפורי השואה אבל באופן הכי משמעותי שניתן. הרגשתי כאילו חוויתי בעצמי את הדברים, והסיפורים ששמעתי הפכו להיות מעין זיכרונות אישיים שלי. על פניו, זה היה עלול להיות דבר שמשפיע עליי לאו דווקא בכיוון החיובי, אבל בפועל, זה הביא אותי לתובנה שכל עוד יש מה לאכול ומיטה לשים עליה את הראש ולא רודפים אותך, אז הכל טוב. אימא שלי העבירה לי גם את האמונה שהדבר היחידי שניתן לסמוך עליו הוא ידע והשכלה ורצוי בינלאומיים, כדי שתמיד אעמוד על רגליי ואוכל להתפרנס בכוחות עצמי בכל מקום בעולם, ללא קשר לשפה ולתרבות המקומיים".
את שירותה הצבאי עשתה במודיעין חיל האוויר בתקופת מלחמת ששת הימים. לאחר מכן למדה באוניברסיטת תל־אביב בפקולטה לכימיה, ובהמשך סיימה שם את הדוקטורט בהצטיינות יתרה, תוך כדי נישואיה ולידת שתי הבנות. לימים, אחת מהן הפכה להיות עורכת דין, והשנייה רופאה. היום יש לה ארבעה נכדים. "את אותו המסר שקיבלתי כנערה העברתי לבנות שלי, שלא תהיינה תלויות ביכולות של בן הזוג שלהן. מגיל אפס הבנתי שאני לא אהיה תלויה באף גבר בחיי, ושלא אלך בצילו של אף גבר".
בתום לימודיה, פרופ' דודיוק החלה לעבוד ברפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. בשנות התשעים, היא הייתה האישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר של ראש שטח, והיא ניהלה את היחידה לחומרים ותהליכים. "הדרך היחידה להגיע להצלחה בעולם של גברים היא להרגיש שאת שווה, שאת לא פחותה, ולהבין שבזכות היכולות הרגשיות והניהול הפתוח, ובזכות היכולת הנשית להקשיב לאחר, את יכולה ומסוגלת לעשות דברים גדולים יותר מגברים".
אז למה בשטח זה לא מספיק בא לידי ביטוי?
"כי נשים מכשילות את עצמן בכך שאינן בטוחות בעצמן ושהן לא מעזות. הרי מי שהעזה, עלתה על הגברים. אנחנו רואים את זה בעולם המשפטים, בבנקאות, בין הרופאות הכי טובות בבתי החולים וגם במדע, למרות שכאן יש בעיה - אין מספיק פרסי נובל של נשים".
ברזומה שלה יש לא פחות מ־27 פטנטים שמעניקים לה תמלוגים ללא הרף. היא מעורבת, למשל, בחברה דנטאלית משפחתית שחיפשה פתרון של סתימות לבנות, במקום החומרים הרעילים. היא אחראית על פיתוח כל הפורמולציות והרכבי החומרים שלהם, שנמכרים כיום בכל העולם במיליוני דולרים, ומקבלת תמלוגים מדי שנה.
"אל תברחי אל אזור הנוחות"
ולא שתמיד הסביבה הקרובה אליה הבינה את הערכים הללו. "בפרק הראשון של נישואיי היה יותר קשה. לאבי בנותיי, שהיה עורך דין מצליח והיועץ המשפטי של רפא"ל, לא היה קל לחיות לצד אישה בעלת קריירה. נפרדנו אחרי 27 שנות נישואים. לאחר מכן, נישאתי לפרופ' שמואל קניג. היינו קולגות למקצוע והכרנו ברפא"ל. הקמנו ביחד את המחלקה להנדסת פלסטיקה ופולימרים בפקולטה להנדסה במכללת שנקר - זהו מקצוע של הנדסת החומרים המודרניים בעידן הפלסטיק".
כיום היא גם חברת המועצה להשכלה גבוהה וקנתה לה שם בינלאומי כמדענית עם למעלה מ־160 מאמרים בכתבי עת נחשבים. היא מוזמנת להרצות בתחומה בכל מקום בעולם ויושבת סביב השולחנות הכי בכירים בעולם המדע.
ולאורך הדרך, גברים קיבלו את ההצלחה הנשית שלך בטבעיות?
"הכי לא. עד היום, בכל הופעה שלי בפגישות או בכנסים אני זוכה למבטי תמיהה, שאולי אני העוזרת האישית או המזכירה, ולא הפרופסור בזכות עצמה. לאורך כל הדרך היו לי התנכלויות, ולא הייתי בשורה הראשונה לקידום כי כשבחורה נראית טוב ובולטת, היא מאוד מאיימת. אף פעם לא ניסיתי להיראות כמו גבר או להחביא את הנשיות שלי וזה רק כי זה חלק מהאישיות שלי, ולא לצורכי שימוש אחרים. זה שאני במקצועות ההנדסה והכימיה לא אומר שאני צריכה להיראות כמו גבר".
כיום, כשהיא מכהנת כראש המחלקה להנדסת פלסטיקה ופולימרים בשנקר, היא מעבירה את המסרים הללו לסטודנטיות. "במכללה אנחנו עוסקים במחקר יישומי המופנה לתעשיית הפלסטיקה הישראלית והעולמית, אבל אין לנו יכולת כמכללה לתת תוארי 'דוקטור'. לכן יש לנו שיתוף פעולה עם אוניברסיטה נחשבת בלואל, בארצות־הברית, וסטודנטים מצטיינים שלנו נוסעים לעשות שם את הדוקטורט. כחלק מעידודי לקדם נשים אני פונה לסטודנטיות מצטיינות ומנסה לשלוח אותן על ידי תורמים לעשות שם דוקטורט. אבל זה לא קורה. תמיד יש להן תירוץ נשי שחוסם אותן. כשלבחורה יש חבר או רצון להתחתן ולבנות משפחה, היא לא מרשה לעצמה לנסוע לכמה שנים. לא נשמע דבר כזה מצד גבר - הרי אם בחור יגיד שהוא לא יעשה בחו"ל דוקטורט כי יש לו חברה, ילעגו לו. זו בעיה בעיניי - נשים ישראליות צעירות מציבות לעצמן תקרת זכוכית ולא מצליחות להגשים חלומות. ומצד שני - אני רואה את הפרופסוריות בלואל - הן ללא ילדים. כי שם זה או זה או זה. וזה עצוב. זה בא על חשבון".
ואיך אצלך זה לא קרה? הגעת להישגים אקדמיים וגידלת בנות למופת.
"כי עבדתי כמו חמור ופעלתי מתוך דרייב מטורף, תוך שאני נחושה. אין דרך אחרת. אני חושבת שהגעתי להישגים כי לא היה לי אזור נוחות לברוח אליו. לאחרונה היה לנכדתי יום הולדת וכתבתי לה בברכה - 'אל תברחי אל אזור הנוחות'. הכי קל לשקוע בסדרות טלוויזיה ולצלול אל תוך האינסטגרם אבל זה לא מביא לשום מקום ולא מבטיח עתיד - אם את רוצה להגיע להישגים באמת ולספק גם את נשמתך וגם את אזורי הנוחות של עצמך, ושיהיו לך חיים ממומשים בצורה שאת רוצה לחיות, את צריכה לצאת משם. בהשראת וירג'יניה וולף, אני מוציאה בקרוב ספר בשם 'חדר משלי', ובעיניי, 'חדר משלי' מייצג את העצמאות ואת המימוש האישי שכל אישה זקוקה לו. הסיפור מגולל את סיפורם של הוריי, ואני רוצה שהנינים שלי יקראו ויכירו את הסיפורים".
ומה את מבקשת להגיד לנשים בכלל?
"שחשוב להעז ולהאמין בעצמך. אין דרך אחרת. ותמיד תהיה מי שתגיד לי - 'אבל אני לא רוצה את החיים שלך ואת הלחץ שלך. את רוצה בשבילי משהו שאני לא רוצה לעצמי'. ובכל זאת, אני חושבת שיש לי חיים מאושרים ומספקים ומאחלת את ההגשמה הזו לכל אישה באשר היא".
