חמישי 26 באפריל 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
השופטת רונית פוזננסקי־כץ
24 שעות • 05.03.2018
משפט אחד יהיה לכם
האם פרשת המסרונים של השופטת רונית פוזננסקי־כץ זכתה לטיפול מקל מדי? פרופסור דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, טוען כי בישראל נרמסות זכויות האדם בתחום המשפט הפלילי, כאשר החשודים עלולים להימחץ כבר בשלב החקירה. רק קבוצה אחת, אנשי מנגנון אכיפת החוק, נמצאת מחוץ למשחק הזה. "בישראל קוראים לזה שלטון החוק"
פרופ' דניאל פרידמן

פרשת השופטת רונית פוזננסקי־כץ מזכירה פרשה ישנה של השופטת הילה כהן, אף שמדובר במעשים שונים לחלוטין: הילה כהן הואשמה בכך שרשמה פרוטוקולים מטעים שאינם משקפים את שהתרחש באולם בית המשפט. כהן הועמדה לדין משמעתי בפני שופטי העליון מישאל חשין ואליעזר ריבלין, ושופטת המחוזי מוסיה ארד. היא הורשעה, ושופטי העליון, שהקלו עימה, קבעו כי מעשיה נעשו שלא בכוונה תחילה להטעות ולא היו נגועים בפגם מוסרי. העונש כלל פרסום פסק הדין, העברת השופטת למקום שיפוטי אחר ונזיפה חמורה. דעת המיעוט האמיצה של השופטת המחוזית ארד הייתה מנוגדת הן לזו של שופטי העליון והן לנטייה הטבעית של מערכת המשפט להגן על אנשיה. ארד פסקה שעל הילה כהן לסיים את תפקידה.

 

התקשורת יצאה בחריפות נגד כהן (וגם נגד שופטי הרוב במשפטה) ונקטה עמדה קרובה לדעת המיעוט של השופטת ארד. שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, הביאה את העניין לוועדה לבחירת שופטים, שהחליטה להדיח את השופטת. בעניינה של השופטת פוזננסקי־כץ נקטה התקשורת — שיש לה כידוע השפעה משמעותית על הליכים משפטיים — עמדה שונה. העניין שבו טיפלה השופטת קשור לראש הממשלה נתניהו, ובחלל מרחפת מעין תחושה שיחס מחמיר לשופטת יסייע לנתניהו ואילו יחס מקל יאפשר למערכת המשפט להמשיך במלוא העוז בהליכים נגדו. אינני בטוח שאמנם כך, אבל אנו עדים לפיצול לפיו חלקים נכבדים בתקשורת התומכים בחקירות נגד נתניהו הם בעד השופטת, בעוד שאנשי ימין מתבטאים בחריפות נגדה ודורשים את הרחקתה מהמערכת. בקיצור: אובייקטיבים.

 

***

 

נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט אליעזר ריבלין, הוציא בזריזות ראויה לשבח החלטה בפרשה. הוא כותב בין השאר, "תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת...". בהמשך הדברים הוא מצטט מדברי אלכסנדר המילטון: "כל שיש לו (לשופט) הוא אמון הציבור", והוא מוסיף: "באמון זה פגעה השופטת...".

 

ריבלין מציין גם שבבחינת ההיבט הפלילי בחר לשתף את היועץ המשפטי ואת פרקליט המדינה. הוא זכה לשיתוף פעולה מצידם, והתמונה "שהתבררה בנפרד בלשכתם ובלשכתי, הצביעה על תקלה במישור המשמעתי אך לא על חשש למעשה פלילי".

 

ראוי להתפעל מהזריזות המדהימה שבה הגיעו בלשכות היועץ המשפטי ופרקליט המדינה למסקנה זו, כאשר לא פעם החלטות נסחבות שם חודשים רבים ופעמים גם שנים ארוכות. אבל האם התשובה שניתנה היא אכן כה חדה וברורה? הצירוף של התנהגות פסולה, שהשופט ריבלין מפרט בהרחבה, עם פגיעה קשה באמון הציבור, מעלה שאלה של הפרת אמונים. אני מתעב את העבירה המעורפלת הזאת המאפשרת ענישה רטרואקטיבית ומתנגד לשימוש בה, אבל הפרקליטות ובתי המשפט מגלים כלפיה חיבה מיוחדת ככל שהדבר נוגע לאישי ציבור. מנגד נראה שיש הסתייגות חריפה מפני השימוש בה כלפי אישים במערכת המשפט. בעניין הנוכחי ראוי לפחות שהמומחים בלשכת היועץ המשפטי ופרקליט המדינה יבהירו מדוע לא היה מקום לבדוק ביתר יסודיות את שאלת מקומה של עבירה זו.

 

יחסי הגומלין בין התביעה למערכת המשפט מקורם בקשרים אישיים, באינטרסים מוסדיים ובהשקפת עולם קרובה. מקור הקשרים נעוץ בזרימה בלתי פוסקת של אישים מהתביעה ומהפרקליטות לבתי המשפט; במשך שנים מונו יועצים משפטיים ופרקליטים לבית המשפט העליון ואף היוו בו מרכיב דומיננטי. אנשי פרקליטות ותובעים לשעבר, במספרים גדולים, מתמנים לשיפוט בערכאות השונות. ההסתברות שבקשת מעצר או תיק פלילי יתבררו בפני תובע לשעבר היא גבוהה מאוד. אמנם, לא כל יוצאי התביעה הם מעור אחד, יש מחמירים ויש גם מקילים, אך הנטייה הכללית של הזדהות עם התביעה היא ברורה.

 

עורך דין פרטי שמונה לשיפוט פסול במשך שנים מלדון בתיקים של משרדו לשעבר, ואילו איש פרקליטות שעטה גלימת שופט יכול לדון בתיקי פרקליטות מיד לאחר מינויו.

 

***

 

הרושם הברור לגבי בקשות מעצרים הוא שהבקשות מתקבלות כמעט כולן במלואן וכי בית המשפט משמש במידה רבה חותמת גומי, או כמעט חותמת גומי. לא תמיד הדברים גלויים. קורה שתובע החותר להשיג, נניח, מעצר של 5 ימים — מבקש מעצר של 7 ימים, כאשר הוא והשופט מבינים (מבלי שצריך לומר זאת במפורש) שהכוונה לחמישה ימים. התובע זוכה במבוקשו, ואילו בציבור נוצרת אשליה כאילו בית המשפט "מפקח" על התביעה.

 

במקרה הנוכחי נחשף התיאום בין נציג התביעה לשופטת. הפעם מתברר שהייתה מחלוקת בין שתי זרועות של התביעה, כאשר התיאום נעשה דווקא על ידי הזרוע היותר מקילה מבין השתיים. אך העובדה הבסיסית, של תיאום, נותרה בעינה.

 

הקשר הסימביוטי בין התביעה והייעוץ המשפטי לבין בית המשפט זכה לאחרונה לחיזוק אידיאולוגי מפי השופט מני מזוז, שציין בכנס באוניברסיטת בר־אילן שהביקורת על היועץ המשפטי צריכה להיעשות ברגישות וכדי שלא תפגע במעמדו הציבורי. ביקורת שלילית, ואולי אף פסילת החלטותיו, עלולה לגרום "נזק סביבתי" שאותו יש לשקלל. מזוז אמר את הדברים בגלוי. הייתכן שיש הנוהגים לפי רעיונות שכאלה — אולי גם בתחום הפלילי ובהקשר למעצרים — מבלי שהם מספרים זאת קבל עם ועדה?

 

מערכת אכיפת החוק חייבת לתת דוגמה אישית ולהיות סמל הטוהר. לכן, צריך להתייחס לחשד לעבירות במערכת זו ביתר חומרה מאשר לעבירות במגזרים אחרים, אבל במציאות קורה ההפך: חשדות לעבירות במערכת אכיפת החוק אינן נחקרות, או שהן זוכות ליחס מקל במיוחד. די להזכיר את פרשת האזנות הסתר במשפטו של חיים רמון, שהפרקליטות הכחישה פעם אחר פעם את דבר קיומן; רמון נפל קורבן להרשעת שווא, ואילו הפרקליטה שהכחישה את קיום ההאזנות עלתה בדרגה. החקירה בחשדות החמורים לגבי מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל־אביב בתקופת כהונתה של רות דוד מוסמסה לחלוטין, ופרשות של העמדת סרק לדין דוגמת זו של רפאל (רפול) איתן ויעקב נאמן לא נבדקו מעולם.

 

הסיכום הוא, שבישראל הפכו זכויות האדם בתחום המשפט הפלילי למרמס, כאשר האדם עלול להימחץ כבר בשלב החקירה. רק קבוצה אחת, אנשי מנגנון אכיפת החוק, נמצאת מחוץ למשחק הזה וחיה בעולם שונה. בישראל קוראים לזה "שלטון החוק".

 


פרסום ראשון: 05.03.18 , 20:51