ציפור משונה

סורשה רונאן היא השחקנית הכי טובה שאתם לא סגורים על איפה ראיתם אותה פינת "נו, זו לא ההיא ששיחקה בטיטאניק? לא, זו הילדה ממלון גרנד בודפשט". כמעט כל תפקיד קולנועי שהיא נגעה בו הפך את הסרט שבו שיחקה לזהב. בת 23, שברזומה שלה שלוש מועמדויות לאוסקר, כולל אחת על 'ליידי בירד' המעולה (שהפסיד השבוע גם בפרס הסרט הטוב ביותר). שחקנית אירית, שמאז שהייתה בת 13 משחקת, כמעט תמיד, רק בסרטים מוערכים.

"שמע, זו לא הייתה ילדות קלה", היא אומרת. "הייתי ילדה־כוכבת מגיל צעיר וכל הילדים בני גילי חיו חיים שגרתיים. לשגרה יש כוח כי היא מספקת לך רשת ביטחון. הייתי צריכה לנווט את דרכי בשנים הראשונות, לא מעט בזכות אמא שלי, שהייתה מגיעה איתי לכל סט ויושבת ומחכה עד שאסיים לצלם. ואז קיבלתי מועמדות ראשונה לאוסקר בגיל 13 וזה היה חלום. לא יכולה להגיד שהיה לי רע, כי שיחקתי וזה הדבר שאהבתי לעשות יותר מכל. אבל היה לחץ מהביזנס, בעיקר לפני הצילומים – את צריכה לקבל החלטה אם להגיד כן או לא לפרויקט ומה יקרה אם תפספסי משהו ממש טוב".

אם תצטרך רונאן לכתוב את קורות חייה, היא תזדקק לדפדפת שלמה. בת 23, נולדה בברונקס בניו־יורק להורים אירים. בגיל שלוש שבה עם הוריה לדבלין. בגיל תשע כבר השתתפה בדרמה 'המרפאה' בטלוויזיה האירית. בגיל 13 היא הצטלמה לשני סרטים שבראו לה קריירה הוליוודית: 'אף פעם לא אהיה שלך', שבו שיחקה לצד מישל פייפר וגילמה באופן מדויק את בתה, איזי; ובסוף אותה שנה שיחקה בסרט 'כפרה', בתפקיד משנה חזק.

משם היא שעטה במעלה הרי הוליווד: שיחקה ב'מבט מגן עדן' שבוים על ידי פיטר ג'קסון והופק על ידי ספילברג, ב'מלון גרנד בודפשט' המופלא ובתפקיד הראשי ב'ברוקלין'. "'מלון גרנד בודפשט' היה מכונן עבורי כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לצילומים בלי ליווי של אמא. היא הכניסה אותי לטריילר, הכינה לי כוס תה – והלכה. עד אז הקפדנו לשכור דירות ליד סט הצילומים ואמא שלי הייתה מכינה לי ארוחות בוקר וערב, שלא ארגיש במקום זר מדי. אף פעם לא הלכתי למסיבות של התעשייה ולא נחשפתי לצד המבוגר של העולם שבו עבדתי".

הצלחה בגיל צעיר גם מפתחת מערך ציפיות כמעט בלתי אפשרי.

"כן, אבל עם השנים למדתי שאני לא יכולה לבוא לפרויקט עם ציפיות, כי הן לעולם לא יתממשו כפי שאני רוצה. כשהייתי צעירה יותר, הגעתי לסט של סרט ואמרתי, 'אם אצלם את הסרט הזה, הקריירה שלי תתפתח כך' – וזה אף פעם לא עבד. בדיעבד, אי־אפשר לדעת כמה אינטנסיבי יכול להיות פרויקט, איך הביקורות יגיבו או כמה אנשים יצפו בסרט. הנה, תראה את 'ליידי בירד' – מי היה מאמין שהסרט הקטן הזה יגיע לאוסקר ויצפו בו כל כך הרבה אנשים?"

× × ×

'ליידי בירד', סרט התבגרות של נערה שמבקשת להיחלץ מהחיים האפורים שהועידו לה הוריה, מיצב את רונאן בתור השחקנית הצעירה הכי לוהטת בהוליווד. את הסרט ביימה גרטה גרוויג, שחקנית, בימאית ותסריטאית אמריקאית שנחשבת לדארלינג של עולם האינדי. הסרט מבוסס באופן מעורפל על חוויות הילדות של גרוויג מסקרמנטו. בתוך עיר הפועלים המיואשת מנסה כריסטין מקפירסון, המכנה את עצמה ליידי בירד, למצוא את דרכה החוצה. היא גרה "בצד הלא נכון של המסילה" וחולמת להתקבל לקולג' בחוף המזרחי ולעזוב מאחור את הפריפריה האפורה שמקפלת בתוכה הבטחה לקריירה של קופאית בסופר.

נסיכת האינדי. גרוויג

“בדרך כלל בסרטי התבגרות, הבנים הם במרכז והנערות מקבלות לגיטימציה באמצעות סיפור רומנטי", אומרת הבמאית גרוויג. "כלומר הסיפור הרומנטי הוא המטרה של הסרט או המקום שדרכו מקבלת הנערה אישור. בעבר חשבו שסרטים שמעמידים שחקנית במרכזם הם לא רווחיים. אבל באו השנים האחרונות וראינו סרטים של קתרין ביגל ואת 'וונדר וומן' של פטי ג'נקינס, שהוכיחו שסרטים של נשים וסרטים על נשים יכולים להיות לא רק נכונים, אלא גם רווחיים. "אין ספק שהשנה היא שנה מוצלחת מאוד לסרטים עצמאיים ועונת הפסטיבלים גורמת לכולנו להרגיש כמו קהילה אחת גדולה ומגובשת", אומרת רונאן. "חוץ מ'דנקירק', כל המועמדים הגדולים השנה היו סרטים קטנים. כך גם יצא לי להכיר את אליסון ג'אני, מרגו רובי ופרנסס מקדורמנד".

"כשהתחלתי לכתוב את הסרט, שאלתי את עצמי מתי למקם את הסיפור", ממשיכה גרוויג. "יש משהו חזק בשנה האחרונה של נערות אמריקאיות, לפני שהן עוזבות את הבית ונוסעות לקולג'. מיקמתי את העלילה בשנה שאחרי אסון התאומים, שהיה נקודת מפנה בתרבות האמריקאית – טראומה לאומית, שרק היום אנחנו מבינים את ממדיה. הבחירה בנקודת הזמן ההיא גם נועדה להימנע מהצורך לצלם סמארטפונים, שלא מצטלמים טוב קולנועית. אני לא מבינה את כל הסנאפצ'ט והאינסטגרם הזה. אגב, בצילומים אסרתי על שחקנים להביא את הטלפון לסט. כבימאית, אין דבר מעצבן יותר מאשר לצלם סצנה, כשהשחקן בודק את הפייסבוק שלו בין טייקים".

7nights@yedioth.co.il