משלחת מכובדת שהגיעה לישראל באחרונה קיבלה, לבקשתה, תדרוך על המצב הפוליטי וחקירות ראש הממשלה. הדברים הובאו במתינות, החשדות הוצגו כפי שהם – לא אישומים, אלא מסקנות משטרתיות ראשוניות. זה לא עזר. בדרכם המנומסת, האורחים אוהבי ישראל היו מזועזעים. כשהחלו שומעים את רשימת העצורים ועדי המדינה, ומה היה תפקידם אצל ראש הממשלה, נפלטה אנחה קולקטיבית מפיהם. הם לא ידעו מה להגיד.

ישראל חוגגת השנה יום הולדת 70. היווסדה הוא אחד הסיפורים המזהירים ביותר של תקומה במאה ה־20, ובכלל של העידן המודרני. שפה מתה נולדה מחדש. עם שהתאפיין בנדודים גלל את חרפת הגלות וייסד דמוקרטיה מגוונת ודינמית. החגיגות, למרבה הצער, לא יהיו שלמות. ביממות האחרונות פורסם כי נתניהו מתלבט אם לפרק את הקואליציה שלו. התזמון מושלם: אפשר להשתמש באירועי יום העצמאות ככן שיגור למערכת בחירות נוספת. גם אם נתניהו יבטל את ה"פייק משבר", כפי שמכנים אותו נפתלי בנט ואיילת שקד, צל ארוך עדיין ייפול על השנה הזו – צל החשדות החמורים בשחיתות נגד ראש הממשלה ורעייתו בשורה ארוכה של פרשיות.

"תעשו את זה פוליטי", נהג נתניהו לשנן לעוזריו. כל מחלוקת עניינית, כל סיפור לא נוח, הפכו באורח מכוון למזימה של השמאל, התקשורת ויריביו האורבים באפלה. גם הפרשיות האחרונות, תולדה של בדיקת משטרה המונהגת בידי מפכ"ל שגדל בקריית־ארבע ומונה על ידי נתניהו, מצוירות בידי חלק מתומכיו כמסע רדיפה. חלק מאותם מלחכי פנכה שירתו גם את אולמרט ושרון בפרשיות אחרות; הקברניטים משתנים אבל הם תמיד שם, גורי חנפים של השררה.

הזיכרון הציבורי הקצר, שכבר שכח כמה מהר הודח אולמרט, משרת את נתניהו במגה־ספין שלו. הוא עשה את החקירות פוליטיות. הוא עשה את המפכ"ל פוליטי. הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה (שהוא מינה), בית המשפט העליון, העיתונות, חוקרי להב 433, האקדמיה, התיאטראות – את כל אלה הפך נתניהו לפוליטי, מוטה, לוט בערפל; ישראל כ"מדינה עמוקה" שמתנהלת ללא תלות בציבור.

זו תודעת המציאות של הביביזם: תשע שנים שולט נתניהו בישראל והמדינה שהוא מדבר עליה אינה חזקה אלא חלשה. לעיתים השנה היא 1939 ואיראן היא גרמניה הנאצית, כאילו אין לנו הצבא החזק במזרח התיכון. לעיתים זו מדינה מושחתת, אבל לא בגללו – הוא נקי מכל טעות, למרות שכל מקורביו במעצר או חשודים – אלא משום שכוחות טמירים חברו יחד לטמון לו ולרעייתו מלכודות בקנוניה רבת משתתפים. השיחה הפוליטית הישראלית הפכה לחלולה, אלימה ומכורה לתיוגים. נתניהו המציא את התיוג ככלי פוליטי קטלני; בשיח הישראלי הנוכחי, הזהות שלך היא טיעון נגד דבריך. אתה אומר את זה כי אתה שמאלני, ימני, חרדי, מתנחל, ערבי; נתניהו מעולם לא חשב שראוי לקדש ענייניות ממלכתית.

היו לנתניהו הישגים מזהירים. הוא בלם את הסכמי אוסלו, שהיו בעיניו אסון; הוא העביר (לא בקדנציה זו) רפורמות כלכליות חשובות; והוא אחד האחראים לפריחה במשק. הוא איש ספר, ראש ממשלה זהיר ומרוסן ביטחונית. במונחים של דיפלומטיה ציבורית אין טוב ממנו במערב. הדברים הללו ייזכרו גם אחרי שיפרוש; כפי שריצ'רד ניקסון זכור, על הטוב ועל הרע.

ישראל חוגגת השנה 70, והנה אמש פשטו השמועות כי יועץ התקשורת של ראש הממשלה מסר למשטרה הקלטות סתר רבות משמעות של משפחת נתניהו. לישראל מגיע יותר מזה ביום חגה. בפרשת ויצמן־סרוסי הסכים נשיא המדינה דאז לפרוש מתפקידו וקיבל את סגירת התיק. נתניהו צריך להתפטר, והוא ורעייתו צריכים לקבל חנינה על כל הפרשיות הנחקרות כעת. זהו מחיר יקר; האורוות לא יטוהרו עד תום. אבל לישראל מגיעה תקופה של החלמה – כן, כן – אחרי עידן של מדון חומצתי ומסוכן. לפי הסקרים הנוכחיים הימין ינצח בבחירות הקרובות, וראש הממשלה הבא יהיה ליכודניק. הוא יוכל לנאום לאומה ביום העצמאות הבא ולדבר על פיוס לאומי; נתניהו איבד את היכולת לעשות את זה מזמן.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 10