דברי סופרים

מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות // קולום מק'קאן / מאנגלית: עידית שורר / עם עובד / 115 עמ'

נחמדוּת ולענווה יצא שם רע בחוגים מסוימים. הנחמד הוא שטחי וטיפש, כזה שלא מודע לאנטגוניזם המובנה שבין בני האדם, או לחלופין סתם חנפן. במקרים רבים, זאת כמובן טעות. סימפטיה ואמפטיה הן מצרך יקר ערך. ואילו המיזנתרופים המוחצנים אינם דווקא האותנטיים והמפוכחים שבינינו, אלא, בחלקם, אלה שיודעים טוב מאוד, כלומר טוב מדי, מה יש לשנוא בבני האדם.

קולום מק'קאן, לפחות בספרו זה - 'מכתבים אל סופר מתחיל: עצות מעשיות ופילוסופיות' - מאוד נחמד וצנוע. הוא מדגיש, למשל, שוב ושוב בפתח המדריך הזה, שהוא אינו יכול ללמד את הכותב המתחיל דבר. ש"זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני". ועוד דוגמה לרוח הנחמדוּת של מק'קאן: בראש כל פרק קצר של עצה לכותב מתחיל הוא מוסיף ציטטות מפי כותבים, חלקם הגדול כותבים עכשוויים, כלומר כאלה שעוד לא ממש זכו להיכנס לקאנון המצוּטטים, אבל יש סיכוי טוב שיקראו את הספר ויאהבו את מק'קאן הנחמד על ציטוטיו. בקיצור, על אף שאני, כאמור, דווקא בעד נחמדות, כאן היא מזקיפה בי גבה של תמיהה וחשד.

אני חושב שהנחמדות החנֵפה הזו - שמשהו דומה לה זיהיתי גם בסיפורת של מק'קאן, ברומן 'יסתובב לו העולם הגדול' - היא חלק מרוח התקופה, אולי מרוח העידן הפוסט־תעשייתי, כפי שתימצת דיוויד פוסטר וואלאס בסיפור 'היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט־תעשייתיים' (שמובא כאן בשלמותו): "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי־אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן" (מתוך 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים'). והנחמדות הזו של מק'קאן, שנלוות לה תועפות של קלישאות - למשל, "עליך לעשות דברים לא שקולים. להיות רציני. להיות חרוץ. לערער על קלוּת. לקרוא בקול רם. אל תחשוש להסתכן" - פוגעת ברצינותו ובמשקלו של הספר הזה.

עם זאת, זה בהחלט לא הסיפור כולו. יש לספרון העצות הזה גם כמה וכמה מעלות, ויש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה. ראשית, דווקא הנחמדות של מק'קאן מביאה אותו לעסוק בכמה צדדים מורליים של השאפתנות הספרותית, כאלה שלא נכנסים בדרך כלל לכרכי עצות לכותב המתחיל. בעצה שכותרתה 'אל תהיה שמוק', למשל, מתעמת מק'קאן עם יהירות ספרותית על שלל אביזריה. "קוקאין, קרטון אל־אס־די, בקבוקון של לוֹדֶנוּם או ליל בירה והתרברבות - לא הם שיעשו ממך סופר", הוא כותב. "וגם לא הנגאובר. ולא מסיבות אסיד. ולא הצילום על כריכת הספר. ולא פוסטים בפייסבוק. ולא ציוצים או ציצים או איך שקוראים לזה". מק'קאן מודע היטב לצד הבִטנה של העשייה הספרותית, והתייחסותו אליו כנה ואמפטית: "מותר לך להתבאס מזה שמישהי צעירה ממך הצליחה לפרסם. לך לחנות הספרים, קח עותק מהספר וקרא את הכתוב על הכריכה. נתח את הביוגרפיה של הכותבת. גדף חרש־חרש בהתפעלות: 'לעזאזל, היא כזאת צעירה'. אבל אל תשכח להוסיף, 'אז מה?' לך הביתה וכתוב בקדחתנות מחודשת".

ולגבי הכתיבה עצמה: הערתו של מק'קאן נגד הערצת רכיב העלילה בסיפורת ("בואו נודה, עלילות מתאימות לסרטים") היא תזכורת נחוצה. חכמה הדגשתו את חשיבות המקום הגיאוגרפי והזמן שמהם מסופר סיפור (חשובים לא רק המי והמה, המדוע והכיצד, הוא מסביר, אלא גם מתי ומאין).כמו גם המלצתו לכותב לנסח לעצמו "אני מאמין" עקרוני ("מה אתה רוצה להשיג בכתיבה שלך? אל מי אתה רוצה לדבר?" וכו').

מעניין להתעכב על הרהורו של מק'קאן באשר למעמדו המדורדר כיום של הסופר כסמכות: "חלק נכבד מן הנכתב כיום סובל מסמכות מוסרית פחותה, לא רק בעיני הקוראים, אלא גם בעינינו ואפילו בשפתנו שלנו, הסופרים. הכתיבה חדלה להיות חלק ממשאת הנפש הלאומית שלנו. איננו נושאים עיניים אל סופרינו כמו לפני כמה עשורים". אם תרצו, הרי לכם הוכחה שהתפיסה שלנו כאן, שרק אצלנו בפרובינציה נתבעים הסופרים להיות "הצופים לבית ישראל", בעוד במערב יודעים הגויים ליהנות מסתם ספרות משובחת ומהנה, היא אוריינטליזם־עצמי מזוכיסטי, ובעצם אוקסידנטליזם, כלומר ייחוס תכונות מומצאות למערב.

אלא שסמכות מוסרית לא תשוב לספרות אם מחילים עליה תפיסה אמריקאית ואופטימית כל כך כפי שתופס אותה הספר הזה: כמלאכה, שבהרבה עבודה קשה והתמדה, ותוך שיפור עצמי מתמיד, כל אחד יכול ליטול בה חלק. לסופר כסמכות מוסרית, לסופר כנביא, לסופר כאדם הנבדל מאחרים - לכל אלה הרי לא יעלה על הדעת לכתוב ספר עצות שכזה.