חסרי הנחת // לין אולמן / מנורווגית: דנה כספי / הכורסא / 231 עמ'

ין אולמן היא בתם של ליב אולמן ואינגמר ברגמן. האם העובדה הזו היא הסיבה לקרוא את 'חסרי הנחת'? האם היא הצידוק האמיתי היחידי לעניין המתגלה בכל ניואנס שהיא מתארת? אין דרך לענות על השאלות הללו, כי אין דרך למחוק מהדעת הקוראת את הידיעה, לא על הייחוס עצמו ולא על העובדה שמדובר ב"סיפור אמיתי", על כל מה שהיא מעוללת לפרוזה. אבל התשובה לשאלה מה הופך אוסף רגעים בנאליים לספר היא פשוטה: כתיבה טובה. ואולמן היא כותבת נפלאה.

אדם יורש מהוריו תכונות שקשה להתחקות אחריהן. למשל, תחושת אי־נחת, או כמיהה נצחית לבית. אולמן ממשיכה את דרכם של הוריה גם באלו וגם בעצם כתיבת הממואר. אמה פירסמה שני רומנים על חייה וגם על אמהותה, ואביה כתב ספר על הוריו. "ממואר הוא האופן שבו זוכר אדם את חייו שלו", קבע גור וידאל, ואילו זבאלד, שרוחו שורה על הספר, אמר: "אני מנסה בצורה מודעת למדי לחרוג מהשאלה הזו בדיוק בסירוב להתחייב לקו בין בדיון ומציאות, בהצבעה על האי־ודאות בין אמת לבדיה, בעיקר כי נדמה לי שרוב הזמן אנחנו משלים את עצמנו לגבי הידע שנדמה לנו שנמצא ברשותנו".

קראו את הפרק הראשון מתוך הספר "חסרי הנחת' של לין אולמן

הממואר היפה של אולמן, עיתונאית וסופרת מוערכת בזכות עצמה, עונה להגדרות האלה. הוא מכיל שני צירי זמן: האחד, כרונולוגי ושריר, ניצב כמו גריד של גובלן ברקע, ובו נמצא ינקות בהתחלה ומוות בסוף. השני, חוט הרקמה של הזיכרון, מובל על ידי אסוציאציות ונותן לעצמו להיסחף קדימה ואחורה בזמן ובמקום, להשתמש לעיתים בגוף ראשון ולעיתים בשלישי. משפטים רבים בספר חוזרים על עצמם, לעיתים גם סיטואציות שלמות. לא במובחן, אך ללא ספק בכוונה. זה האופן שבו אנחנו חוזרים לסיפורים שלנו, מספרים אותם שוב ושוב, בתקווה שהפעם יוארו באור חדש, או יתווסף להם שביב מידע. או עד שיהפכו לעובדות, עד שיאששו את קיומנו. או אולי כי זיכרוננו מתחיל לבגוד בנו, כי אנחנו מתבגרים.

"אמי ואבי לא נישאו, היא באה בין רעיה מספר ארבע לרעיה מספר חמש", מספרת בסרקזם בתו התשיעית של הבמאי הנודע מהשחקנית האהובה עליו (והוא אהב נשים רבות, ואף נהג לחלק ציונים לנשים שחלף על פניהן ברכבו). לא קל להיות ילד של שני אנשים שחייהם מלאים. שההורות אינה נמצאת בחלקה העליון של טבלת קיומם כבני אנוש. שהעולם כולו רואה בהם את רכושו ושהם מעוניינים לתת עצמם לעולם. בהתאם להסדר ביניהם, אולמן גדלה בעיקר עם אמה, אבל הזיכרון שלנו מתעדף תמיד את החריג על פני השגרה, וכך זיכרונותיה מהקיצים שבהם בילתה עם אביה השוודי בביתו המבודד שמול הים, מלאים וחיים יותר מהשגרה הנורווגית בעיר עם אמה. הקטעים הנוגעים לאימהות של ליב אולמן כפי שנתפסה על ידי בתה הם העצובים ביותר בספר, השוצפים יותר, והפיוטיים פחות. הילדה, רזה וחרדתית, "התגעגעה לאמה כל הזמן, גם כשאמה הייתה באותו החדר". אולמן האם מתוארת כאכזרית, קפריזית, מתיילדת וכמובן - יפה, יפה ונוטשת. לעומתה, ברגמן, האב, שמלכתחילה לקח על עצמו פחות מחויבויות לבתו, מתואר במבט מעריץ וחומל הרבה יותר.

כבוגרת יכולה אולמן להבין שהציפייה החברתית להורות תקינה, גם אם בלתי הוגנת, מוטלת יותר על האם מאשר על האב - אבל ההבנה הזו אינה מרפאת את הכאב ואת הזיכרון המר של ההזנחה. אולמן הבת יודעת שהיא עצמה שבויה בתפיסות שוביניסטיות, אך סיפורה האישי, כפי שנחווה בזמן אמת, חזק מכל קוד פוליטיקלי קורקט כזה או אחר. וייתכן גם שברגמן פשוט היה ברגמן יותר, כלומר אדם כה גדול שחסרונותיו נסלחים לו. ילדיו של המוזיקאי פרנק זאפה, למשל, שנהג לצאת לסיבובי הופעות בשעה שאמם כרעה ללדת ולא נכח כמעט בחייהם, מספרים שעל אף שכעסו עליו מאוד בילדותם, כשהתבגרו נחתה עליהם ההבנה שאביהם היה פשוט "האדם הכי קוּל בעולם", והם סלחו לו. קוּל היא בוודאי מילה קטנה מאוד לתאר את ברגמן, אך גם היא נוכחת כאן כשאולמן, במבט שתמיד נשאר ילדי, מתארת אותו במשקפי שמש ענקיים נוסע בג'יפ אדום במהירות מופרזת.

בקיץ שלפני ניצחון המוות על ברגמן, ערכה איתו בתו סדרת ראיונות מוקלטים. הוא כבר זקן, מילים רבות חסרות לו, הזיכרון שלו משובש. הדיאלוגים החסרים והרפטטיביים הללו, שמתומללים אל תוך הרומן, נושאים תחושה של מחזה אבסורד, מהסוג שאביה ודאי היה אוהב. ברגמן נוסע לבחור לעצמו חלקת קבר, הוא מתפורר, נחלש, יומו מנוהל על ידי סייעות שמזיזות אותו ממקום למקום. גם בהחלטה לתאר את ברגמן ברגעיו אלו, עשתה אולמן את הבחירה שאביה היה עושה: להיישיר מבט אל המוות. 'חסרי הנחת' ספוג בתפיסת חיים צפון־אירופית, נוגה ומרה ומהורהרת, אך עטופה באיזו השלמה עמוקה ובזוקה הומור. כמו משהו שחור בשלג. זה יפה, אבל לא לגמרי ברור למה.