והגדת לבתך

אתי רוטר, מנכ"ל משותף של קסטרו. בצילום עם נכדתה אן (5), בתם של רותם סלע ואריאל (בנם הבכור של אתי וגבי רוטר)

שמרי על הסקרנות שלך — גם כשתתבגרי

אחד הדברים המרגשים עבורי הוא לראות את הסקרנות האינסופית שלך. העיניים הפקוחות תמיד לראות דברים חדשים, האוזניים הקשובות בכל רגע לכל צליל שאינך מכירה, או סיפור שטרם שמעת. אני מביטה בהתרגשות שמתעוררת בך כשאת חווה חוויות קטנות וגדולות, וההרפתקנות לגלות עוד ועוד. הסקרנות היא אחת התכונות החשובות בחיים, היא זו שתוביל אותך ליעדים חדשים. לעזוב את אזורי הנוחות ולהתמסר לחדוות הגילוי, הלמידה והחיפוש אחר קרקע חדשה, בלתי ידועה ומסעירה. אל תוותרי על התכונה הנפלאה של הסקרנות גם כשתגדלי, תני לעצמך ליהנות ממנה כמו בילדות, בכל גיל שבו תהיי.

ראי בכל אתגר הזדמנות

במילים אחרות — היי אופטימית. החיים מברכים אותנו בלא מעט רגעים מרגשים ושמחים, אך לעיתים גם תמצאי את עצמך בפני אתגרים אדירים. בחרי לחפש ולראות תמיד גם את הצד החיובי. אין זה אומר שעלייך להתכחש למציאות או לאתגר — נהפוך הוא! הקפידי לראות כיצד תוכלי "לעשות מהלימונים לימונדה" — לראות בכל בעיה הזדמנות ופוטנציאל להתחזק ולהתגבר. האמיני שדברים טובים עתידים לקרות, גם ברגעי הפחד והקושי, ואל תשכחי לחייך ולצחוק לאורך הדרך.

היי תלמידה נצחית

עבורי, הלימודים אף פעם אינם מסתיימים. הלמידה היא תהליך מתמשך וחשוב להתפתחות האישית, המשפחתית וכמובן המקצועית. פתיחות ללמידה — בכל מסגרת — רשמית וגם לא פורמלית, ובכל גיל, תבטיח לך תקופה מעשירה ומרחיבת אופקים. ארגז הכלים שלך יתמלא בידע בלתי נדלה ובחוויות בלתי נשכחות, שיאפשר לך לשכלל את כישורייך, לצמוח ולגדול.

למדי ממודל מצליח

כמו בכל דבר בחיים, חשוב ללמוד מבעלי ניסיון ולקחת דוגמה ממודלים לחיקוי. במקרה שלי התמזל מזלי ללמוד מהוריי, אהרון ז"ל ולינה שתבדל לחיים ארוכים. הוריי, שהקימו את העסק המשפחתי, לימדו אותי רבות — על סבלנות, על כבוד לזולת, על אהבה, אמונה במטרה, על הגמול שבעבודה המאומצת, וגם על נקיון כפיים. מצאי לך את האדם או האנשים שיהוו גם עבורך מגדלור בדרכך, שתוכלי ללמוד מניסיונם, להחכים מדרכם ועצותיהם החכמות, ולקבל השראה אינסופית.

בחרי לעסוק בתחום אותו את אוהבת יותר מכל

כשאהבה מובילה את העשייה המקצועית, רק דברים טובים קורים. מצאי את המקום שבו נמצא לבך. אהבתי לעולם האופנה, לתעשייה ולעשייה, מאפשרת לי לצעוד תמיד קדימה בעולם דינמי ובלתי פוסק, שבו הקצב מהיר והזמן קצר. לעיתים עבודתנו תובענית ומאתגרת, אך האהבה לעשייה נותנת לנו כוח להתמיד, להתמודד עם אתגרים וליהנות מן הדרך, ולא רק מן התוצאות.

שמרי תמיד את ליבך פתוח לאהבה ותזכי להיות אהובה

זה נכון שאנו חיות בעולם שבו עלינו לשמור על עצמנו מכל משמר ולהגן גם על ליבנו. יחד עם זאת, היי פתוחה לפני הכל לאפשרות לאהבה — לפני החשד, ולפני הפחד. סמכי על האינסטינקטים שלך שיסמנו לך מתי להיזהר, וזכרי שבסוף האהבה היא זו שמנצחת, וכי לב פתוח יבטיח לך חיים מלאי עניין, רגש ועוצמה. לב שדלתותיו פתוחות לאהבה יביא אל חייך אנשים מעניינים — חלקם יהפכו לחברים חדשים, חלקם יהיו חברי עד ושותפים לדרך החיים, שתזכי להעשיר ולהעניק להם, והם אותך כמובן.

"חוצפה היא ממש חובה בעיניי"

קירה רדינסקי (31), דירקטור מדעי הנתונים בחברת איביי ופרופסור מבקר בטכניון. בצילום עם בתה נעמי, בת שנה

אל תחששי להיכשל

אחת הבעיות הכי גדולות של אנשים ושל נשים זה להתחיל משהו חדש. זה נורא מפחיד: האם זה יעבוד? האם זה ייכשל? ומה יקרה אם אכשל? יזמות זה לקפוץ מצוק בלי כנפיים, ואז לבנות את הכנפיים תוך כדי נפילה. ואני אומר לנעמי שהקפיצה מהצוק היא הדבר הקשה ביותר, והיא צריכה להביא את עצמה לנקודה שבה היא קופצת. ההצלחות הכי גדולות מגיעות הרבה פעמים דווקא כשאין ברירה וכשקשה. תביאי את עצמך למצבים שבהם את עומדת על צוקים — ושמאוחר מדי ללכת אחורה, ואת פשוט חייבת לקפוץ.

היכולת להשתפר היא מה שיביא אותך רחוק

הבת שלי גדלה במשפחה עם יותר משאבים מאלה שהיו לי בילדותי. הייתי רוצה שהיא תתמודד עם קשיים ושדברים לא יבואו לה בקלות, כי אני יודעת עד כמה התמודדות כזו בונה אותך. אנחנו מנסים לייצר לה אתגרים ביום־יום, נניח אם היא לא מצליחה לבנות פירמידה ומתעצבנת וזורקת אותה — אני מפנה את שאר הצעצועים מהחדר, ומשאירה לה רק את הפירמידה כדי שהיא תתמודד איתה. בצבא שירתתי ביחידה עם אנשים שבאו עם 3 שנות ניסיון בתכנות, מה שלי לא היה. ואני זוכרת שבמבחן הראשוני קיבלתי ציון נמוך לעומת רובם, כי באתי מנקודת התחלה נמוכה מהם. בעלי, שהיה אז חבר שלי, אמר לי שלמרות שאני מתחילה מנקודת התחלה נמוכה יותר — אם מידת השיפור שלי תהיה טובה יותר, אז אעבור אותם בסוף. נעמי תתחיל מנקודת התחלה טובה משלי הייתה, ואני מאחלת לה שהיא תדע לייצר לעצמה שיפור מתמיד, כדי שתוכל להגיע כמה שיותר רחוק.

תעזי עד רמה של חוצפה חיובית

אני לא חושבת שאפשר לעשות דברים חשובים ולהגיע לתגליות גדולות בלי לעשות דברים שאיש לא עשה בעבר, ולכן חוצפה היא ממש חובה בעיניי. הסיבה העיקרית שאנשים לא מנסים דברים מסוימים זה כי אחרים נכשלו שם, אבל חשוב לדעת שזה בסדר גמור להיות חוצפן, אבל כמובן שעד גבול מסוים. חשוב עדיין להקשיב לפידבקים ולא להיות מנותקת, אבל גם לדעת אילו הערות רקע לסנן.

מי שמנסה לגמד אותך — הבעיה היא אצלו

אם גבר יורד לרמה של לזרוק הערה סקסיסטית לעברך אז כנראה שיש לו בעיה, לא לך. הדרך הכי טובה להגיב להערה כזו היא לומר: "אני מרגישה שיש לך בעיה, אתה רוצה לדבר עליה?" זה בסדר להיות חריפה כשצריך. פעם מישהו העיר לגבי המראה שלי באמצע ישיבה עסקית ועצרתי הכל ואמרתי שזו הערה לא לעניין, ואני מבקשת שנחזור לדבר עם הנושא של הישיבה. זה הבהיר את העמדה שלי באופן ברור, וגם לנעמי אייעץ להציב גבולות ברורים ולא להתבייש לעצור דברים בשביל זה, גם מול הרבה אנשים.

הרצון להיות אמא לא צריכה לעורר ספקות באישה מצליחה

אמא שלי נתנה לי בזמנו עצה שאני מעבירה ישירות לנעמי. היא אמרה: "כשהתחתנת, האם היה לך ספק לגבי המשך הקריירה שלך? אם התשובה היא לא, אז למה שבמקרה של אמהות התשובה צריכה להיות אחרת?"

פעם נשים התחתנו ואוטומטית הפסיקו לעבוד ולכן הייתה באמת בחירה בין קריירה ונישואים, אבל היום זה לא ככה. הרי אתה לא תשאל אף גבר כיצד הוא מתכוון לשלב בין קריירה ואבהות, וזה כי ישנה תפיסה עקומה לפיה הילדים הם אחריות האמא יותר מהאבא. עניין חופשת הלידה מאוד מבנה את הפער בין המינים בהקשר של ילדים. אני מאמינה שצריך לתת בדיוק את אותה הטבה לגברים ולנשים — ששני ההורים יוכלו לקחת חופשת לידה במקביל. הוכח בארה"ב שזה מודל שמשווה את השכר בין המינים כי זה מוריד את אלמנט העיכוב בקריירה לנשים בלבד.

תגדירי את עצמך לפי התכונות החזקות שלך ולא על פי המגדר שלך

אני לא מאמינה שיש דבר כזה ניהול נשי. אני לא רוצה שהנשיות של נעמי, אם היא תהיה מנהלת, תגדיר את דמות המנהלת שלה. אם התכונות החזקות שלה ייחשבו נשיות — מעולה. אם הן ייחשבו גבריות — גם מעולה. אני מייעצת לה להקיף את עצמה כמנהלת באנשים שיעזרו לה בחולשות שלה ובדברים שהיא פחות טובה בהם, ולהקפיד על דוגמה אישית. זה יסוד קריטי בניהול וחשוב להילחם למען אחרים כמו שאת רוצה להילחם עבור עצמך.

"אישה חייבת שיהיה לה מקצוע, זה כוח"

עדינה בר–שלום (73), כלת פרס ישראל ומייסדת המכללה החרדית ירושלים, אמא לבנצי (54), חני (52) ומרגלית (40). בצילום עם בתה, חני

להיות בבית, אבל כשהראש לא באמת נמצא שם — זה במידה רבה יותר גרוע מלא להיות נוכחת בכלל.

כשחני ואחיה בנצי היו קטנים, עדיין עבדתי למחייתי כתופרת. אני זוכרת את עצמי רק מחכה שהילדים ילכו לישון כדי לחזור למכונת התפירה בלילות. היינו שקועים בחובות והייתי חייבת לתפור וללמד תפירה. זה היה אילוץ, לא קריירה. הבנות שלי אמהות טובות יותר ממני. אני מכה על חטא: הלוואי שהייתי יכולה לתת להן מה שהן נותנות לילדיהן כיום. כשנולדה בתי הצעירה, מרגלית, כבר הענקתי לה יותר והחיים נראו שונים לגמרי.

אל תסתפקי בתפקידים זוטרים

בשנותיה הראשונות כאישה עובדת, חני הייתה אחות בחדר ניתוח וכל הזמן דירבנתי אותה לפתח את הקריירה. לא איפשרתי לה להישאר בתפקידים זוטרים, דחפתי אותה ללמוד בלניאדו, לעבור הסמכה באיכילוב ולעשות תואר באוניברסיטת ת"א. ניסיתי להחדיר בה שאפתנות בכוח, גם כשהיא לא רצתה ולא צפתה את העתיד. הייתי אומרת לה שבעוד עשור היא תודה לי, וזה לא פעם גרם למתח בינינו. היא נהגה לתת לי את התחושה שהיא לא מבינה למה אני לא שמחה איתה כפי שהיא. מרגלית, בתי הצעירה, בחרה בעצמה להיות עקרת בית ואם מסורה לילדיה, ובמקרה שלה זרמתי איתה כי אז כבר חשבתי שאישה צריכה לבחור את מה שטוב לה, ומי אמר שאישה קרייריסטית מאושרת יותר מעקרת בית? ראיתי את האושר שלה עם ילדיה וקינאתי בה, ועד היום אני מתבוננת בה עם ילדיה ונפעמת מהאושר שקיים שם.

מקצוע יקנה לך עצמאות

רוב הנשים החרדיות עובדות. אני חושבת שכדאי שלאישה יהיה מקצוע לכל מקרה, זה נותן לה ביטחון ועצמאות, במידה ובעלה מתגלה כקמצן, למשל. ראיתי חברות שלי שבעליהן הכו אותן והן לא יכלו לעזוב אותם כי לא הייתה להן פרנסה ומקצוע. אני מדברת על נשים בנות גילי, שעדיין מקבלות מכות מהבעלים שלהן, וזה מחדד אצלי את ההבנה שכל אישה צריכה שיהיה לה מקצוע — בין אם תבחר להשתמש בו או לא. למקצוע יש כוח ככלי, גם אם לא משתמשים בו.

כשקורה משהו שאינו לרוחך — תגידי את זה

אין נוסחה מנצחת להתמודדות עם הערות סקסיסטיות ואפליה בין גברים ונשים במקומות עבודה. נשים צריכות לדעת לומר לבוס הגבר, למשל, "אני חושבת שהקידום שלי נעצר בגלל שאני אישה — וזה לא מקובל עליי". הוא כבר ייזהר אחרי אמירה כזו. עבדה אצלי 17 שנה במכללה החרדית אם ל־8 ילדים במשרה מלאה. זה לא היה ענייני מי שומר על ילדיה כשהיא בעבודה, ובחיים לא התערבתי בחייה.

אל תסתפקי במה שנותנים לך, תדרשי

העובדה שנשים לא משתכרות כמו גברים ולא נכנסות למשרד לדרוש העלאה — זו בעיה בעיקר של המערכת, לא של נשים. אנחנו הרבה פעמים חוששות שאם נדרוש יותר אז יפטרו אותנו, ואולי אנחנו מסתפקות במה שנותנים לנו, התרגלנו. בכל מקרה, אנחנו צריכות להפסיק את ההרגל המגונה הזה. האינסטינקט שלנו הוא להיות סקנד בסט, אבל אנחנו לא כאלה.

הפכי את חוסר האמון לכוח מדרבן

ג'וליה זהר (63), מנכ"לית מפעל טחינה אל־ארז, אמא ללנא (32) ויוסוף (27). בצילום עם בתה, לנא

תשאבי מוטיבציה דווקא מהמבקרים והמזלזלים

כשבעלי אסעד נפטר לפני 15 שנה ולקחתי על עצמי את ניהול המפעל, אנשים התקשרו אליי והציעו לקנות אותו ממני. הם לא האמינו שאישה ערבייה תנהל מפעל לבדה. העובדה שאף אחד כמעט לא האמין בי דווקא הגבירה לי את המוטיבציה, הצלחתי להפוך את חוסר האמון לכוח מדרבן. שמתי לי לאתגר לוודא שהמפעל לא ייפול, למרות שכולם לחשו מאחורי גבי שזה עניין של זמן עד שזה יקרה. לנא הייתה בתחילת לימודי התואר הראשון ביחסים בינלאומיים כשאסעד נפטר והיא ראתה את המאמץ האדיר שעשיתי להמשיך את העסק המשפחתי — למרות שהייתי תחת זכוכית מגדלת, גם כאישה וגם כערבייה.

בעיות פותרים בראש ולא בלב

לנא הגיעה למפעל המשפחתי עם ראש משכיל ורוח חדשה אחרי תואר שני במנהל עסקים, ובהתחלה היא הייתה מתרגשת מכל דבר. הרצון והמוטיבציה שלה גרמו לה להיות מושקעת רגשית בעבודה, והיא נתנה לתקלות לערער אותה. אמרתי לה לעשות הכל מאהבה — אבל לא לקחת ללב יותר מדי, כי עבודה וניהול של מפעל כרוכים בהכרח בעליות וירידות כל הזמן. ניהול זה לדעת לפתור את הבעיות בראש ולא בלב. אני בעצמי למדתי את זה תוך כדי תנועה: גם אני בהתחלה הייתי מושקעת רגשית ורציתי למות בכל פעם שאיזו מכונה התקלקלה.

נהלי בצורה נשית

ניהול נשי זה ניהול שיודע לרדת לפרטים הקטנים, לתת תשומת לב לדקויות שהגבר לאו דווקא שם לב אליהן. לאישה יש יכולות לעשות כמה משימות במקביל יותר מאשר לגברים, אין לי ספק בזה. כשלנא נכנסה למפעל המלצתי לה לנהל באופן פתוח וכן את העובדים שתחתיה. כל שבוע אנחנו עושים ישיבת הנהלה של המפעל ומקפידים לשים דברים על השולחן ולהיות כנים אחד עם השני. מנהלת יכולה וצריכה לומר למי שעשה עבודה לא טובה שהוא צריך להשתפר, אבל זה צריך להיעשות בנעימות, העובדים שלנו הם כמו משפחה.

תשתדלי לתת כמה שיותר תשומת לב לילדייך כשהם קטנים

ללנא יש אח שצעיר ממנה ב־4 שנים ושמו יוסוף. כשהם היו קטנים אני עוד עבדתי כמורה וביליתי איתם המון זמן. הייתי מסיימת את העבודה, אוספת אותם מביה"ס, לוקחת אותם הביתה ומקשקשת ומפטפטת איתם שעות ארוכות. למזלי נתתי להם את הבסיס מבחינת חום ואהבה כשהם היו קטנים, כי ברגע שעברתי לנהל את המפעל — אשקר אם אגיד שזה לא בא על חשבון הילדים. בכל זאת הייתי אמא שעובדת 13 שעות, ולא היה להם קל עם זה. לנא נשואה היום וגרה בת"א כי בעלה עובד שם. עדיין אין להם ילדים ואני לא מנהלת לה את החיים או מתערבת לה בבחירות. אני נותנת לה להיות עצמה ובטוחה שהיא תמצא את הדרך לשלב בין להיות אמא נוכחת לבין הקריירה שלה.

תתעקשי על מה שאת רוצה להשיג ואל תוותרי

זוהי עצה חשובה, אבל לנא לא הייתה צריכה לקבל אותה ממני, כי זו תכונה שקיימת בה בזכות עצמה. את התואר הראשון שלה היא עשתה באוניברסיטה העברית ובזמן הלימודים היא רצתה לעבוד בתור דיילת באל על. בדיעבד היא עשתה את זה והייתה לאחת הערביות הבודדות שעבדו בתור דיילות, אבל הדרך לשם לא הייתה קלה. במשך שנה היא המתינה לקבל תשובה חיובית שהיא התקבלה, ולא ויתרה לרגע. היא התקשרה כל יום, נידנדה והתמידה עד שבסוף קיבלו אותה. זה היה מעורר השראה לראות את כוח הרצון שלה ואת המאמץ שהיא השקיעה כדי להשיג את מה שידעה שמגיע לה.

תהיי אקטיבית בניהול הקריירה

ענת גבריאל (54), מנכ"לית יוניליוור ישראל. אמא לשלי (30), מנהלת עסקית במרכז הפיתוח של מיקרוסופט ישראל, ואור (19), חייל. בצילום עם בתה, שלי

סמני מטרות ארוכות טווח

בגיל 30 וקצת עבדתי בענף התרופות בתפקיד ניהולי בכיר, ובשלב מסוים השתתפתי בקורס מנהלים שבו נתבקשנו לכתוב איפה אנחנו רוצים להיות בעוד עשור. כתבתי שבגיל 40 אני רוצה להיות מנהלת בתחום שאינו תרופות, ואכן כעשור אחר כך עשיתי את זה כשעברתי ליוניליוור. בהתחלה עבדתי בתפקיד פחות בכיר מזה שהיה לי בענף התרופות, אבל זה שהמטרה הייתה לי בראש עזר לי להיות ממוקדת, ובסוף גם להשיג אותה. תחשבי 5־10 שנים קדימה לגבי הקריירה, ולא רק שנה־שנתיים. תסמני מטרה ארוכת טווח, לגבי התפקיד הבא־הבא־הבא. זה ההבדל בין להתגלגל בפסיביות לבין לנהל אקטיבית את הקריירה.

תתמקדי בחוזקות שלך

אמרתי לשלי כשהיא הייתה צעירה יותר שכל פעם שהיא מגיעה למו"מ, ראיון עבודה או כל סיטואציה מקצועית אחרת - לחשוב מה היא מביאה לשולחן ומהן העוצמות שלה, ולא להסתכל על הצד השני ועל החוזקות שלו. לנשים לפעמים יש נטייה להמעיט בערכן, ורואים את זה בעיקר בראיונות עבודה, סיטואציה שבה את צריכה למכור את עצמך. כשהייתי צעירה הגעתי לראיונות בתחושה שאני אולי לא מספיק טובה לתפקיד ובטח יש טובים ממני, אבל ככל שעבר הזמן וצברתי ניסיון - הגעתי לראיונות בתחושה שאני הכי טובה ושהם לא יכולים למצוא מישהי טובה ממני. מה שעזר לי זה להכין רשימה של היתרונות שלי לפני הראיון, ממש לשבת ולכתוב אותה, ואז לשאוב ממנה חיזוק.

נהלי את הקריירה כאילו אין חיים אישיים ואת החיים כאילו אין קריירה

ראיתי נשים שהקריבו את הקריירה שלהן בגלל היריון או דברים אחרים בחיים האישיים, ולחילופין נשים שלא התחתנו או מנעו מעצמן אימהוּת מחשש שזה יזיק לקריירה שלהן. נכון, אי אפשר להפריד בין חיים אישיים לקריירה, אבל האמונה שאפשר לתכנן הכל לפרטי־פרטים, גם את הקריירה וגם את חייך האישיים, ושהתכנון הזה יגרום להכל לעבוד בדיוק לפי התוכנית - לא מוכיחה את עצמה, ולא פעם את נשארת קירחת משני הצדדים. אפשר לבנות קריירה מצליחה וגם להקים משפחה, בטח אם יש בן זוג תומך. אישה צריכה ויכולה לדעת לנהל את המסלולים האלה במקביל.

תגיבי להערות סקסיסטיות ואל תתני להלם להשתיק אותך

הערות סקסיסטיות זה דבר שקורה בישיבות ובפורומים שונים, זה קרה גם לי וזה תמיד תופס אותך מופתעת. אני חושבת שאישה לא צריכה לעבור בשתיקה על הערה שלא במקומה, כי אם את לא עונה אז את אוכלת את עצמך אחר כך ומתחרטת ששתקת. אני יודעת שזה לא קל, ואני בהחלט זוכרת את ההלם שחשתי כשגבר זרק לי הערה כזו בישיבה פעם ולא ידעתי מה לענות. אפשר להגיד לו שזו הייתה הערה לא לעניין ושלא מדברים ככה, ואם מדובר את מרגישה מאוד חזקה, אז אפשר גם לענות יותר באגרסיביות, אבל מה שחשוב זה שתהיה תגובה כלשהי ולא שתיקה. אם לא ענית כי היית בהלם - תפני אליו אחר כך ותגידי שמה שהוא אמר לא מקובל עלייך. חשוב לדעתי לתת פידבק על זה, כי הרבה פעמים הגבר שהעיר הערה סקסיסטית לא מודע למה שהוא עשה ולא פעל מרוע אלא מניסיון להצחיק למשל.

אל תתמכרי לנוחות ותמיד תחפשי להתקדם

באיזשהו שלב בקריירה נכנסתי לאזור נוחות. הייתי בתפקיד מאוד בכיר בענף התרופות, תוגמלתי בצורה מדהימה והתמהמהתי לנוע לעבר התפקיד הבא. ידעתי אז שהגעתי למיצוי מקצועי במקום שאני נמצאת בו, אבל זה היה כלוב זהב והתעכבתי מלעזוב אותו, ובדיעבד אני יודעת שהייתי צריכה לעשות את זה מוקדם יותר. אולי קל לי לומר את זה היום, אחרי שהמשכתי לתפקידים הבאים, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות להיות אמיצות ולקחת סיכונים. אם את רוצה להתקדם, אז סיטואציה שבה יחסית קל לך ונוח מדי זה סימן לשקול התקדמות ושינוי ולא לקפוא על השמרים.