"היא בחרה לי את השם סמדר שיר"

כשהייתי בת 13, וחלמתי לשמוע את פרי עטי במצעד הפזמונים, הערצתי את תרצה אתר שכתבה את "אני חולם על נעמי" ו"פתאום עכשיו, פתאום היום", להיטים שהמריאו מגובה הדשא של החרוזים התפלים ששלטו אז בנוף. בראיון ברדיו, כשהיא תיארה איך הלבישה את המילים על המנגינה, ראיתי בה קוסמת של אותיות. עדיין לא ידעתי שהיא משוררת וסופרת ומתרגמת מחזות ומה לא, אבל בחושים של נערה מתבגרת זיהיתי בה מודל והשראה.

באחד הימים, כשאמי שלחה אותי לערוך קניות בסופרמרקט ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, נתקלתי באישה יפת תואר שנעצה עיני חתול בגבעת המלפפונים ובחרה אותם בקפידה. "את מכירה אותה?" שאל אותי מישהו, "זו בתו של אלתרמן". באותו הרגע הרגשתי כמי שזכתה לצפות בהתגלות השכינה. לא פחות.

אמא שלי לא הבינה למה אני מתנדבת לצעוד מדי יום לסופרמרקט, אבל הגישה לי את רשימת הקניות מבלי לשאול יותר מדי שאלות. שבועיים־שלושה אחרי שהבחנתי בה לראשונה כבר ידעתי שהיא נוהגת לרדת לסופרמרקט בצהריים, כשילדיה ישנים. אחרי חודשיים של היתקלויות כאילו מקריות אזרתי אומץ להזדהות. שאלתי אותה מה, לדעתה, צריך לעשות כדי לכתוב, ועיני החתול שלה נפערו בתמיהה: "מה זאת אומרת? מי שרוצה לכתוב צריך פשוט לכתוב".

בתיבת הדואר, בבניין הגבוה שמעל הסופרמרקט, השארתי לה מעטפות עם שירים. הערותיה היו חדות ומנומקות, ללא רחמים. וכשסיפרתי לה שהתיכון הדתי מונע ממני מלפרסם בשל "כבודה של בת מלך פנימה", היא הציעה לי למצוא פסבדון, "כמו שהפכתי מאלתרמן לאתר, כדי שלא יערכו השוואות ביני לבינו". והיא זו שבחרה עבורי את שם העט שיר, שמלווה אותי עד היום, שהרי נולדתי כסמדר שינמן.

אחרי מותה אימצתי שורה משיר שנמצא בעזבונה, כמוטו ומזכרת: "אני יכולה להיות לבדי, אבל לא להיות אחרת".