מבקשת ממך סליחה, חברתי האהובה

את מיכלי ז"ל, חברתי האהובה, פגשתי לראשונה כשהגענו יחד לשרת במוזיאון חיל האוויר בחצרים. החיבור היה מיידי, הפכנו לשותפות לקרוון ובלילות קרים שותפות לאותה מיטה קטנה, מחובקות ושרות שירים מצחיקים.

לא האמנתי שתקופת הצבא יכולה להיות כל כך כיפית, מיכל ואני בילינו בבסיס חיל האוויר, שהציע עולם שלם לשתי נערות רעבות לעינוגים: סרטים, מסיבות, חברים והרבה צחוקים. כשיעקב טרנר, אז מפקד המוזיאון, היה משחרר אותי להשתתף בתצוגות אופנה, היא הייתה באה איתי כמלווה. הבית והמשפחה שלה הפכו גם לשלי, ולעיתים בסופי שבוע וחופשות העדפתי להרחיק עד לרעננה, לבית של מיכל, במקום הנסיעה הקצרה מהבסיס אל בית ההורים בשדרות.

מיכל הייתה בשבילי יותר מחברה. היא הייתה החצי שני שלי לתקופה שהייתי נותנת הכל כדי לחזור ולחוות אותה שוב. מה לא עברנו יחד? מבילויים מטורפים וחוויות מעצימות ועד משברים אישיים, שיברונות לב ופרידות, אבל שום דבר לא הכין אותנו לטראומה. הילה בכר, חברה ששירתה איתנו במוזיאון, נרצחה עם שני ילדיה על ידי בעלה. זה קרה בדיוק ביום ההולדת ה־30 של מיכל, שקיבלה את זה מאוד קשה ולזכרה של הילה הקימה את עמותת "מעגל נשים נתניה". מיכל, ביכולות המדהימות שלה, אספה סביבה עשרות ומאות נשים ששמו להן למטרה לעזור לכל אדם נזקק באשר הוא.

השנים עוברות, ושתינו מוצאות אהבה ומקימות משפחות. את שני ההריונות הראשונים עברנו יד ביד. מאיה, הגדולה שלה, בגיל של בן, בכורי, ועמרי בגיל של אסתר שלי. בטלפון אנחנו כל היום, שתי אימהות צעירות שמקטרות על עייפות, מחליפות מתכונים, עושות ימי הולדת משותפים לילדים. מה לא עברנו יחד.

כשמיכל התקשרה לבשר לי, באמצע ההריון השלישי שלה עם רומי הקטנה, שהיא חולה — צחקנו על זה. היה לנו ברור שהיא הולכת לנצח את המחלה. מיכלי ביקשה שניפגש, אבל אני הייתי במעבר בית, עסוקה עד מעל לראש, ולא מצאתי זמן לפגוש אותה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בחדר המתים. נכנסתי יחד עם אמה, אביה ואחותה של מיכל רק כדי לראות את פני המלאך שלה, להיפרד ולבקש סליחה.

עמותת "מעגל נשים נתניה" ממשיכה לעבוד ולפעול. עכשיו היא לזכר שתי הנשים שהלכו מעימנו, הילה בכר ומיכל אהרונוף בן־רעי. כל המעוניינת להצטרף מוזמנת למצוא את הקבוצה בפייסבוק. יש המון אנשים שצריכים עזרה, ומיכלי לא הספיקה.