"שולה הכתיבה את מסלול חיי"
זהבה גלאון על שולמית אלוני
על המצבה של שולמית אלוני, לצד שמה ותאריכי לידתה ומותה, רשומה מילה אחת: "אזרחית". הצהרה אחרונה, ספרטנית, כמעט מצטנעת. אבל כל מי שהכיר את שולה יודע כמה כוח ומשמעות היו אגורים במילה הקטנה הזו.
שולה ידעה אלו מאבקים נדרשו כדי שמילה כזו תהיה בכלל אפשרית; היא הכירה את ההיסטוריה המדממת של שחרור מעריצות, וידעה כמה לא מובן מאליו הוא עם ששולט על עצמו. "אזרחית", עבורה, היה הכוח הבלתי ייאמן שפתאום קיבלו בני האדם, לאחר מאות שנות רודנות: הזכות לשלוט על גורלם. וחשוב לא פחות, האחריות שמלווה את הכוח הזה.
אבל שולה הכירה גם את המאבקים שנדרשו כדי שהכוח והאחריות הללו יחולו גם על נשים. "אזרחית" אינה הצטנעות ואינה הקטנה: היא מילה שנושאת את כל מה שהיא האמינה ולחמה עבורו.
בשנותיי בפוליטיקה שמעתי שוב ושוב ש"פוליטיקה היא אמנות הפשרות". זו גם אחת הסכנות הגדולות לכל מי שבוחר ללכת בנתיב הזה. פשרות הן הכרח, ומפשרה לפשרה קל כל כך ללכת לאיבוד. שולמית אלוני הראתה לי, ולדור שלם של ישראלים, שגם בנתיב הפוליטי חייב להיות לך מצפן ערכי. יש מחיר פוליטי למצפן הזה, אך בלעדיו המטרות שלשמן ביקשת את התפקיד דוהות לאט־לאט, ואנשים הופכים לצל חיוור של מי שהם היו, ופרודיה נלעגת של מי שהם יכלו להיות.
הבחירה בשולה אולי צפויה, אבל אני לא יכולה אחרת: האישה הזו הכתיבה את מסלול חיי. כאשר שקלתי אם להמשיך כמורה לחינוך מיוחד או לפנות לפוליטיקה, היא הייתה זו שאמרה לי, "שתינו מבינות שמורה לחינוך מיוחד את כבר לא תהיי". אני לא חושבת שהודיתי לה מספיק על כך. שולה הייתה הרבה יותר מדמות מעוררת השראה. היא הייתה אזרחית.
