אין לי שום דרך להסביר עד כמה אני נעדר כוח וחשק לבחירות כעת ולקטטות הרחוב שמתלוות לכך, אבל במידה שיהיו בחירות אני יודע להסביר מה אני מתפלל שלא יקרה הפעם: אני מתפלל שנתניהו לא ילך על הראש של החוק בקמפיין. כי זה יהיה רע ומסוכן. אני מדבר על קמפיין נוסח "הוא זכאי", כזה שהופך את הסיטואציה ואומר לאזרחים: מתבצעת פה הפיכה מסוכנת, המשטרה והפרקליטות ביחד עם השמאל פועלים בשחיתות, ורק אני נקי כפיים. אני באמת חושש מהנימה הזו, שאולי תביא תשואה מסוימת בשוליים, אבל תיצור משבר אמון עמוק מדי עם מוסדות המדינה ושלטון החוק, משבר שסופו, כמו שאומרים, מי יישורנו. אני גם מתפלל שאם תהיה מערכת בחירות כעת (והלוואי ולא תהיה), כל מתמודד וכל מפלגה תספר לנו למה הם כן, ולא למה מישהו אחר לא. שכל מפלגה תסביר לנו מה דרכה, מה היא מציעה לעם ישראל, ולא תסתפק בלהגיד כמה מתועב היריב שלה וכמה מסוכנת דרכו. זו בקשה נאיבית, אני יודע, הרי התרגלנו לקמפיינים נגטיביים ("פרס יחלק את ירושלים"), אבל אני באמת מאמין שיש השתוקקות של לא מעט ישראלים לשיח שונה. אני מאמין שיש פה לא מעט ישראלים שהיו שמחים שמערכת הבחירות הקרובה, שבזמן כתיבת שורות אלה יש אפשרות ממשית שנגזר עלינו לקיימה כעת, לא תהיה אישית מדי ולא תהיה מפלגת.
ויש לי עוד תפילה ברשותכם: שהשמאל יפסיק לחפש סיבות מסתוריות לכך שאנשים מצביעים לליכוד. מכל עבר אני רואה פרשנים מנתחים את התעלומה הזו, כמו חוקרים לבנים שנחתו לראשונה בחייהם בג'ונגל פראי ובליבם משאלה אחת: להבין מה רוצים הילידים. יש משהו מתנשא ובלתי נסבל בגישה הזו. ד"ר אבי שילון, שכבר הזכרתי פה כאחד האינטלקטואלים המקוריים והמבטיחים, הראה כיצד לא מעט כותבים ב"הארץ" הציעו לאחרונה הסברים לתופעה המוזרה שלפיה בימין חושבים אחרת מהם: יוסי קליין ציין את הצורך של הליכודניקים ב"נקמה באליטות"; דניאל בלטמן הציע את "הפחד" כהסבר לחוסר הרצון להתנתק מנתניהו; רוית הכט ציינה את "המשפחתיות" המאפיינת את הליכודניקים; אלון עידן השווה את האהדה לליכוד לפרקטיקת הנאמנות של אוהדי קבוצת כדורגל, ואיריס לעאל טענה שנתניהו "מהפנט" את קהלו. למען ההגינות אציין כי גם בעיתון זה נכתבים לא אחת דברים בסגנון דומה.
*
לפני שאמשיך ראוי להבהיר, ואולי ההבהרה תעזור לכם להקשיב לי בנפש יותר חפצה, כי באופן אישי אצטער מאוד אם (וכאשר) מועמד הימין לראשות הממשלה יהיה אדם שחשוד בשלוש פרשיות שוחד שונות. זה באמת יעציב אותי. אני חושב שמגיע למחנה הלאומי יותר, ובאופן כללי מגיע למדינה שלנו להיכנס לתקופה חדשה. זו דעתי. אני נזכר כעת בסרטון שנתניהו העלה בעמוד הפייסבוק שלו לפני כשבוע, ובו הראה במה הוא מתעסק (פגישות עם מודי, טראמפ ופוטין) ובמה עסוקה התקשורת (עדי מדינה, סיגרים והאוכל של קאיה). כשראיתי את הסרטון חשבתי לעצמי שיש בו אמת, אבל פחות משהוא מתאר עוול שנעשה לנתניהו, הוא מתאר את הטרגדיה שיוצר נתניהו עצמו כאשר מצד אחד הוא מנהיג את הישראלים לתקופה ממושכת של ביטחון אישי ויציבות כלכלית; ומצד שני, באותו זמן גם לוקה בפן האישי, כולל קבלת סיגרים ממיליארדר ובחישה בכלי התקשורת בהגזמה וככל הנראה ללא גבולות סבירים.
*
ולמרות כל זאת, וזו אמת לאמיתה, אוכל בהחלט להבין את מי שיצביע לו. אני אישית לא אעשה זאת, אבל אבין ואף אכבד את מי שכן. אחלוק על דעתו, אבל לא אנסה לומר שהוא כושף על ידי קוסם, או שהלאימו את מוחו באמצעים מניפולטיביים. לעולם לא אצטרף לפרשנים ולמעצבי דעת הקהל משמאל, שלא מביאים בחשבון שיש בתמיכה בנתניהו משהו רציונלי, משהו הגיוני. אני זוכר שתושב בת־ים הסביר לי פעם שלא אכפת לו מה לחיאני עשה, את העיר הוא העיף קדימה בטירוף, בכל הפרמטרים, ממש חילץ אותה מאשפתות, ולכן היה בוחר בו שוב ושוב. חשבתי לעצמי שזו בעיה לבחור בראש עיר שעומד לדין (זה היה בטרם הסתיים משפטו), אבל הייתי רחוק מלא להבין את ההיגיון שבדבריו.
אז מדוע להצביע לנתניהו? אלוף בן, עורך "הארץ", כתב לאחרונה לצד ביקורת נוקבת כי "נתניהו הוכיח שאפשר לקיים 'שלום כלכלי' וליהנות מתמיכה בינלאומית גם בלי לוותר על שטחים, בניגוד לאקסיומה ששלטה כאן במשך עשרות שנים". בן הוסיף גם כי הישג נוסף שלו הוא "הפריחה הכלכלית, המתבטאת בזינוק הצריכה הפרטית ובתחושת יציבות". נדמה לי שישראלים רבים מעריכים זאת, ולא פחות מכך הם מעריכים את העובדה שנתניהו, מנהיג זהיר שלא ממהר לצאת למלחמות עקובות מדם, מצליח בתשע השנים האחרונות לשמור על האינטרסים הביטחוניים של ישראל ולהכות את אויבינו בכוח כשצריך. אי־אפשר להמעיט בחשיבות הנושא הזה: תחושת הביטחון האישי של הישראלים גדולה היום בהרבה מתקופות קודמות. אתם מוזמנים כמובן לחלוק על הטיעונים הללו, אבל בבקשה אל תטענו שהם לא רציונליים.
*
זה המקום גם לעשות צדק עם הטענה הרווחת של מרבית הפרשנים, שסרטון "הערבים נעים בכמויות" (ולא "הערבים נוהרים", כפי שרבים טוענים שנאמר), הולידה ביום הבחירות פרץ הצבעה רגשי שהכריע את הבחירות הקודמות. האמת הפוכה בדיוק: המעבר הגורף של מצביעים מהבית היהודי לליכוד הייתה בדיוק ההפך מאמוציונלית. זה היה מהלך פוליטי משוכלל ואינטליגנטי של אנשים שמבינים לעומק את השיטה הפוליטית, של ציבור גדול שהבין כי קיים חשש שלא מועמד הימין יקבל מנדט מהנשיא, לכן אין הוא יכול להתפנק בהצבעה למפלגות לוויין, אלא עליו להצביע ישירות לליכוד. במעבר שהיה בימין לכיוון המפלגה הגדולה הייתה חשיבה פוליטית רציונלית מרשימה, ההפך הגמור מאיזו התנהגות של עדר סומא. אדרבה: אם בבחירות הקרובות בגוש השמאל יהיה תהליך דומה, סיכוייו להחליף את נתניהו יגבר מאוד.
אפשר להתווכח עם אלה שבכוונתם להצביע לנתניהו למרות תיק 1000 ו־2000 ו־4000, אבל אסור ולא הוגן לבטל את דעתם ולפטור אותה בכישופים ומשפחתיות. שבת שלום.
