היו שלום לכם ונמסטה
קעקוע? טרק להודו? רגע לפני שמשבר הגיל הבא פורץ, אני עדיין מסרבת להתרגש
לא זוכרת אף יום הולדת. כנראה זה לא באמת יום כזה חשוב. אולי רק את הפעם ההיא שתומר עשה לי מסיבת הפתעה בניגוד לרצוני, ושוב הבנו שנינו שמשהו בקשר לא עובד. זו גם לא ממש הייתה ממש הפתעה, כי ראיתי את כל החברים שלי, אלה שלא רציתי לראות, רצים ומתחבאים בדירה ששכרתי, עם הנוף הפנורמי לכביש.
מה שאישר סופית את החשד היה החושך הזה. בבת אחת נפל כל החשמל בדירה, בדיוק כשהתקרבתי לבניין. אולי קפץ למישהו הפיוז. כנראה לתומר. אף פעם לא סבלתי מסיבות ההפתעה, אולי בגלל שלא הצלחתי מעולם באמת להיות מופתעת. מכלום. אני קוראת מחשבות. תמיד רואה שני צעדים קדימה. וקשה גם לקנות אותי ברומנטיקה בשקל. למרות שאף אחד עדיין לא ניסה לקשור לי את העיניים (דווקא רעיון נחמד) ולהנחית אותי בפריז (חסרת אונים), למשל, על השפיץ של האייפל. אבל בטח גם ככה הייתי מריחה את הקרואסונים עוד בבדיקת הדרכונים.
אולי אני פשוט לא מהסוג שנועד להיות מופתע. או שבכלל לא מתאים לי לחגוג ימי הולדת. לדעתי כתוב לי בגורל - צעירה לנצח - אז מה פתאום גדלת? ועוד בשנה שלמה? זה נגד המהות שלי להיות מבוגרת.
*
הנה לכם מסיבת הפתעה שרק בורא עולם יכול לתכנן. פתאום בבת אחת התבגרתי, בלי לראות או להריח קרואסון. לא יודעת איך תרצו לקרוא לכל האושר הזה, אבל זאת גם השנה האחרונה שבה עוד מותר לי להגיד שאני בת 30. כבר סיימתי עם ה־38 וביום ראשון אני הופכת ל־39. תירגעו, זה עדיין 30. גם 39 ו־364 ימים, זה עדיין 30. ועוד כמה ימים.
אז היי, אני עוד לא בת 40. טוב לי ואני שמחה עכשיו, כשנותר לי יום ההולדת אחרון לפני הספירה לאחור. עוד שנת נעורים שצריך לנצל לכל המשברים החשובים. עכשיו אני מחפשת דחוף משבר. מה יש לכם להציע? פחות מתחברת לקעקועים. זה גם כואב ואני מעדיפה כאב רק כשעושים לי תוך כדי ממש־ממש נעים.
יש הרבה דברים שלא הספקתי. כמו לאבד את הראש באיזה מועדון ולקום בלי לזכור איך קוראים לי. הראש שלי לא זז ממני לרגע מיום היוולדי. פשוט נורא. חייבת גם לסמן וי על הודו. אבל מה זה לא בא. אומרים שכשאתה מגיע לשם אתה חוטף הלם מרוב לכלוך וסבל, ומזה לא חסר לי בארץ. אחר כך זה נרגע כשמטיילים והנופים עוצרי נשימה, מבטיחים בלדרי משברי גיל ה־40. היופי המהמם נותן לך סטירה, ולא תזיק לך סטירה טובה, כהכנה למוות. חבל רק שמיטיבת לכת, אני לא. יותר מיטיבת שֶׁבֶת. ממש נפלאה בלא לזוז. אם נחסך ממני החלום על צ׳ימידן, בקבוק ונעליים נוחות, אפשר אולי בקתת עץ על עקבים באירלנד. אבל איפה אמצא משוגע שייסע איתי דווקא לשם מכל העולם? עם עצמי אני לא נתקעת בחור הזה.
יש יותר מדי תחנות בדרך לגיל הבא שלא ביקרתי בהן. הרי גם את המשבר הקודם פיספסתי. אפילו לא ניצלתי עד הסוף את גיל ההתבגרות המזעזע. אוף, למה ידעתי תמיד מראש מה מתחשק לי לעשות? איך שכחתי להתבלבל, לריב עם ההורים שלי, לבזבז המון זמן על גבר שלא שווה לילה? כולם היו ממש שווים. מוזר שמיהרתי להתחיל ללמוד ישר אחרי הצבא. משונה שלא מרדתי. חבל שלא ניהלתי סיפור אהבה הרסני, עם מישהו שלא אהבתי, רק כדי לעצבן את אבא. רק החצ׳קונים משום מה הופיעו בזמן, ונשארו עד היום. יש לי שני ילדים, בית עם מכסחת דשא, משכנתה בחתונה קתולית שרק המוות יפריד ממני, וחצ׳קונים.
פעם אחת בכל חיי הסוערים יצא לי באמת להשתכר עד גועל. גם זה קרה ביום הולדת. הנה עוד זיכרון קסום. מוצאת את עצמי מקיאה על מדרכה בדרך לדירה שלי. מישהו, רק המדרכה זוכרת מי, החזיק לי את השיער. אולי שכבנו. אולי רק שכבנו ממוטטים על הרצפה שלו. הייתי צריכה יותר כאלה. רגעים משפילים, משוחררים לגמרי מאחריות או אלגנטיות, שישחררו אותי עכשיו מהדחף למצוא משבר.
״מערבה מכאן עומדים צוקים, ומחכים, ומחכים”. ואני לא באה לשום מקום. נועם מציע לי עכשיו שניסע ליעד אקזוטי, לנצל את רגעיי האחרונים כסמל סקס. בעוד כמה שנים כבר לא אוכל אפילו לגנוב ממנו ילד בניגוד לרצונו. אבל לא בא לי לנסוע. ואללה, באמת אין לי כל צורך לחגוג או להדגיש את עצמי מעבר למודגש. אין בכל עמק חפר מודגשת ממני. אפילו כשהלכתי עכשיו לקנות סבון בסופר־פארם, הפרצוף שלי הופיע שם על הסבון.
אז אני חוגגת בעבודה, מה רע? שרה, שותה את הקוניאק שתי קוביות קרח שלי, קופצת על הבמה כמו במסיבת טבע.
החיים מוצפים אהבה ומפולות. אנשים משובחים זורמים לי בווריד, מציפים את הראש רעיונית ומוזות, גונבים מהלב פעימה. לא חסרות לי חגיגות. יש מספיק צרות טובות להתעסק איתן גם בלי מסיבות הפתעה.
*
אז בדרך מוזרה ונפלאה, מתברר שבעלי יטוס השבוע לחגוג את יום ההולדת שלי בלעדיי. נחמד, לא? הוא עוד לא החליט על יעד. או שזאת תהיה חופשת סקי עם חבר או אוהל במדבר או שבסוף בכלל יבטל. העיקר להימנע מהקטסטרופה שנקראת רומנטיקה של יום הולדת. תראו לי עוד אישה ששולחת את בעלה לשרוף את כל הכסף שלו על עצמו ביום הבזבוזים הקדוש שלה.
אולי בגלל שתמיד הרשו לי לעוף, מעולם לא הרגשתי צורך לנסר את סורגי הכלוב. אולי אסע לבד לים המלח. לפגוש את בני גילי הקשישים ולצוף על שפיותי המוגזמת. ואם אתם בכל זאת חושבים מה לקנות לי, אני רוצה עטים ודפדפות. זאת תמיד המתנה המועדפת עליי. מקום ריק, לאחסן עליו את כל השירים הנודדים, רעיונות גרועים, מילים שאפלוט לשם וייחסכו מבני משפחתי. דף ריק הוא אולי הדבר שהכי ממלא אותי בעולם.
שמחה שקיבלתי שנה חדשה, גיל ריק ונקי, למלא אותו ברעש. שהמשבר יחכה. אני כבר אתקשר אליו.
לפנייה לכתב/ת 
