תיראי מופתעת

"נו, ברור", ענת אומרת, "חצי מהאמהות בשכונה עושות בוטוקס, לא ידעת?" אני לא צריכה להתאמן מול המראה כדי לעשות הבעת פנים מופתעת. אני באמת מופתעת, המומה כאילו סיפרו לי שחצי מהאנשים בשכונה כבר השתדרגו מהמאזדה המשפחתית החבוטה שלהם ומגיעים לעבודה בחללית. אני חיה בשכונה היפית בורגנית די זרוקה. האמהות פה לבושות לרוב בסניקרס ובבגדי כותנה רכים באפור יונה, הפלמינגואית היחידה היא אני, שעדיין מתעקשת לנעול עקבים של שבעה סנטימטרים עם הג'ינס שלה. אז איך לעזאזל כולן פתאום התחילו להזריק בוטוקס מאחורי הגב שלי? בוטוקס זה לא מין דבר כזה שעושות גברות עשירות בג'יפ בדרך לניקוי החניכיים החצי שנתי של כלבת הפאג שלהן?

"לא יכול להיות", אני אומרת לה, "מאיפה יש להן זמן? מאיפה יש להן כסף?" "כבר לא צריך כסף", היא אומרת לי, ונדמה לי או שאני רואה בעיניה חמלה מסוימת כלפיי, החננה התקועה בעבר שעדיין סבורה שבוטוקס זה משהו שצריך להפעיל קשרים אצל ניקול ראידמן כדי להגיע אליו. "בוטוקס היום זה מוצר בסיס. רונית סיפרה לי שפעם בשבועיים וחצי הן מתאחדות, מזמינות את הרופאה, ועושות מסיבונת בוטוקס כזאת בגינה שלה. את באמת רוצה להגיד לי שבישיבת החירום לקראת הבנייה של המגדלים לא שמת לב שכולן נראות נפלא?"

שמתי לב שהן נראות נפלא, אבל אמרתי לעצמי שככה זה, מה לעשות שרוב האמהות פה צעירות ממני בהרבה. רובן בנות 30 פלוס, מקסימום 40, נשים צעירות עם תלתלי זהב קופצניים ואוברול ג'ינס. ואותה הבעה משתאה, חציה עלבון וחציה שמחה, שיש לאמא טרייה שגילתה שמעכשיו זהו, היא ובעלה החתיך כבר לא זוג רווקים ואין יותר דבר כזה כמו וויקנד פנוי. "זה לא הבוטוקס, רונית פשוט צעירה מאיתנו, בגלל זה את כל כך מתפעלת ממנה", אני מסבירה לענת. "איזו צעירה מאיתנו?" ענת אומרת "היא בת 45, התינוק הזה שיש לה הוא הילד הרביעי".

וזה כבר לא פייר, זה מרגיז, שמאחורי הגב שלי ממש, רונית הזאת הלכה והתארגנה על פנים של בחורה בת 39. ומילא היא, היא בגילי, נניח שמותר לה. אבל עכשיו מסתבר שגם העובריות בנות הפחות מ־40 בשכונה טובלות את ידן בבוטוקס. שזה לא סתם שאורלי ואודיאה ונטע נראות כאילו חזרו מנופש בן תשעה ימים בקריביים, הן אשכרה עושות משהו בשביל זה, הן קובעות תור אצל רופא עור, הן מתאמצות. וזו כבר בגידה, בגידה בעיקרון האמהי המקודש ביותר, תני לי להזניח את עצמי ואתן לך להזניח את עצמך. הרי שתינו יודעות שבבוקר קמנו וגילינו שצריך להשיג חצאית רפיה לילדה לטקס סיום השנה בחוג ריקוד, ושאחה"צ יש גם תור לרופאת ילדים כדי לדבר על העצירות שלה, אז פלא שלדפוק פן ולמרוח מייק־אפ בצורה אחידה ובתנועות סיבוביות של מיצוק כמו שהדיילות מהסופר־פארם לא מפסיקות להטיף לנו לא היה בעדיפות.

*

"שלא תעזי", רן אומר כשאני חוזרת הביתה, ומיד נמלך בו ואומר, "בעצם, אם זה יעשה לך טוב, למה לא?" יש לו יחס מורכב לכל הסוגיה הזאת של טיפוח. מצד אחד הוא טוען שאני מהממת כמו שאני, שהוא נמשך אליי ממש כמו בהתחלה. ומצד שני, בכל פעם שאני צובעת את השיער או עושה מניקור או דופקת טיפול פנים של הביוקר ‑ הוא לא מצליח לשקר את ההתפעלות שלו. אז כן, נראה לי שהוא יגיב טוב אם אזריק לעצמי קצת בוטוקס, הוא פשוט לא יוכל לשלוט בזה, להישאר גבר מתורבת שאוהב את האישה שלו כמו שהיא, לא מול הכוח הנוצץ של החדש.

ומצד שני, לא בא לי. לא בא לי לחפש רופא עור או רופא שיניים, קראתי שגם הם חזק בקטע עכשיו. יש בזה כל כך הרבה כניעה, בלהניח את האופי והייחוד וכל הדברים המדהימים שיש בך בפתח המרפאה ליד מתקן המטריות היוקרתי, לגשת לדוקטור ולבקש שיעשה אותך יפה. כי הוא לא זה שאמור לעשות אותך יפה. הסקס עם בן הזוג שלך אמור לעשות את זה. הילדה שלך שמחבקת אותך ואומרת, כיף לי איתך, אמא. קריירה ממש מוצלחת עם המון יצירה ותחושת ייעוד, היא זאת שאמורה לשמור אותך צעירה. לא הרעל הזה, חומר קליני אדיש שלא היה שם כשילדת כמו לביאה שרירית את התינוקת שלך, שאין לו מושג איזו חברה טובה היית השבוע לחברה החולה שלך, איך פרצת אליה הביתה עם תותים טריים והאכלת אותה בכפית. "איך זה נהיה ככה?" אני חושבת, "שהבחירה שעומדת בפני נשים שמגיעות לגיל 40 היא אם להזריק לעצמן רעל?" חייב להיות משהו טוב יותר מזה, מההודאה הזו בזה ששום דבר לא היה חשוב, זה תמיד היה הדבר המרכזי אצלך, היופי. כל הדברים האלו שפיתחת עם השנים, חוש ההומור, יכולת הכתיבה, החושניות והרוך שלך שנפתחו, הידיים שיודעות לתפור תחפושת M&M לפורים, הם היו רק תבלין צדדי, את לא שווה שום דבר אם את לא מושכת, חלקה, בובה.

*

הייתי פעם אצל רופאת עור, רן ואני היינו, בעוד אחת מתקופות הבוא נעשה שינוי ונשתלט על החיים שלנו. הרופאה הייתה ממש נחשבת, אישה יפה וכחושה שנראתה טבעית כמו מדריכת פילאטיס, שהגענו אליה בהמלצה של דוגמנית ידועה. ישבנו מולה ונתנו לה להסביר לי שאני צריכה הזרקות במצח ובצידי הפנים, ולרן לא יזיק טיפול קולגן בשקיות של העיניים. אפילו קבענו איתה, לעוד שבוע באותה שעה, ויצאנו מהקליניקה יחסית לא נעלבים. ובכל זאת, לא הגענו לתור שנקבע, כי קרה משהו נפלא. האהבה שיכנעה אותנו. נסענו לנצרת, ראינו כוכבים, לא הפסקנו להתנפל אחד על השני, ופתאום הרעיון הרפואי הזה שלה, המדעי, שאנחנו לא מספיק טובים או סקסיים כמו שאנחנו, נראה לנו מטומטם.

ועדיין, די נשבר לי לפגוש בחורים שלא פגשתי 20 שנה ולראות את האכזבה על הפנים שלהם. גם זה קרה לי השבוע, נתקלתי בלקוח קבוע שהיה לי פעם על הבר. אז, כשהייתי ברמנית בת פחות מ־30 עם תלתלים ג'ינג'יים ומחוכים שחורים. לא היה בינינו שום מתח מיני, גם אז הוא העדיף צעירות ממני, אבל היינו חברים טובים. הוא עודד אותי כשבכיתי בסוף המשמרת, אני ניחמתי אותו כשעוד אחת מהיפהפיות בנות ה־20 שלו לא החזירה טלפון. היה נורא, לדבר איתו כאילו כרגיל ולראות איך הוא כאילו מקשיב, אבל בעצם פולש אליי במבטו ועושה אומדן נזק. באיזשהו שלב התחשק לי לצעוק עליו, "תסיר את מבט השמאים הזה, אני יודעת שיש לי קמטים וחריצים בצידי הפנים. תראה אותי, אני אותו אדם שהייתי, אותה הנשמה, אז תסלח לי על שנכנעתי לזמן והתעצלתי לקבוע תור לפילינג כימי". זה היה כל כך אלים, המבט שלו, שהוא הצליח להשכיח ממני את מחשבת הנגד הראויה: "רגע, אבל איך בעצם נראה אדוני?"

נראה לי שזה מה שגברים עושים לנשים, פשוט השתלטו מראש על כל תחום הביקורת. שבגלל שהם הראשונים לסקור, לתייג, לקבוע אם היא שווה משהו, אנחנו שוכחות שגם לנו יש זכות לשפוט אותם חזרה. כל החיים גברים שפטו אותי, ואני הקשבתי ונצרבתי מרוב שנאה עצמית ובתוך כל זה שכחתי להרים את המבט שלי, לראות שהמתופף נראה כמו בובת גרב עם אטריות ספגטי כתומות במקום שיער ושאיש העסקים ניחן בידיים קטנות, חיוורות ופצפוניות. אילו רק יכולתי להיות כמו פרנסס מקדורמנד, לפרוץ לי לאוסקר בשיער אפור ובשמלת וילון אמבטיה מכוערת, לגחך גיחוך גדול של אישה שלא שמה שחלה, ולתת נאום מדהים. והנה, בעלה לא עוזב אותה, למרות שהוא במאי מפורסם, נשאר איתה ונראה שמאוהב בה למרות שהיא לא צובעת את השיער, למרות שיש לה הבעות פנים. "הוא אוהב אותה כי יש דבר כזה שנקרא כריזמה", אני חושבת, "בגלל שגם לנשים יש יכולת כישוף שלא קשורה למראה, סוג של סחיפה, של קסם אישי". ואני יודעת שיש לי את זה, אני יודעת שאני עדיין יכולה לכשף, אבל לא עדיף לעשות את זה בפנים חלקות?

*

זאת חתיכת בחירה לכבוד שנתי ה־46, להסתכן בלהיות מוזרקת פאתטית או טבעית פאתטית שמאכזבת את כל מי שהכיר אותה פעם? ואין לי מושג על מה אני אלך, וזה משגע אותי. אני מניחה שהתשובה היא שאם את מצליחה להיראות שמחה, סקסית, חזקה כמו שאת בלי רעלנים, בטח שעדיף להישאר ככה. אבל זה אומר שאסור לך לוותר, את צריכה להקפיד שיהיו לך חיים ממש, אבל ממש טובים. אולי זו הסיבה שכל כך הרבה נשים מסביבי מחליטות לוותר, במקום לשנות את החיים ולדאוג שהן ישפריצו שמחה, הן מעדיפות ללכת על המסלול הקל, קצת ציאניד לפרצוף, ויאללה. ואני לא יודעת אם גם אני כבר הגעתי לשם, אם כבר ויתרתי על הרעיון של להיות מבוגרת מרשימה, שאין קמט בעולם שיעצור את הנהרה שקורנת מכל נקבובית שלה.

אני הולכת לרן, מתרפקת עליו, זה מה שיש לי כרגע, הוא אולי היחיד שרואה אותי עם עיני הלב שלו. "אתה רוצה שאני איראה שוב כמו וינרית?" אני שואלת אותו, "שאפגיז בפן ובבוטוקס ובפנים חלקות?"

"אולי את צריכה את זה עכשיו", הוא ממלמל, "אולי אני אבוא איתך ונעשה את זה ביחד". וזו כבר חצי תשובה, שבפנים הוא עדיין אוהב, אבל בחוץ הוא צריך שאחזור להאמין בעצמי, זו רק טיפה של רעל בדרך לדבש, רק חוד של סיכה, וצביטה, ושוב אני יוצאת לרחוב, ואף אחד לא יכול לחדור לתוך פני המנצחים.

spectorit@gmail.com