שלישי 16 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רצות לעיריה
    חדשות • 07.03.2018
    מהפכת אוקטובר
    המסע לצמרת מלווה כמעט תמיד בבדידות, בייחוד אם המטפסת היא אישה • נכון להיום רק בשש מתוך 257 רשויות מקומיות בישראל לא עומד גבר • 22 מועמדות שמקוות להפוך באוקטובר לראשות עיר נפגשו לדבר על הסטטיסטיקה שהופכת אותן לנדירות • אלה הנשים שמנסות לשבור את תקרת הזכוכית של העירייה
    מרב בטיטו

    בדידותה של האישה המבקשת להעמיד עצמה בראש מחנה מתקלפת בקלות. מפגש יזום בבוקר של חולין מתחיל בקולות נמוכים, בחיוכים מדודים ובמשפטים מחושבים. נשים בקיאות ומנוסות בהוויית הפורמליסטיקה, שראו מקרוב את כללי הטקס הנהוג, שניהלו ישיבות, פיקדו על כוחות, הגנו על חשודים, השכילו תלמידים ועשו כל מה שגבר יכול לעשות, לא באמת היו אי פעם בחדר אחד עם בנות מינן השייכות לזן הנדיר שמכונה אצלנו "ראשת רשות".

     

    כיום בישראל מכהנות 6 כאלו מתוך 257 רשויות, והן מהוות 2% בלבד מכלל ראשי הרשויות בישראל, קשה שלא להתרגש מהאפשרות שבבחירות המוניציפליות הקרובות — כדאי להתחיל להתפלל לאלוהי הסטטיסטיקה — יצליחו להיבחר יותר מ־6 נשים.

     

    את התנאי הראשון והקשה מכולם הן כבר מילאו. הצהירו מול קהל הבוחרים שלהן על רצונן העז להוביל, להנהיג, להיות ראשת רשות. מי שמקל בכך ראש לא באמת מכיר את הרפלקס המותנה כלפי אישה שאין לה בעיה להגיד בקול שהחלום שלה זה להיות הבוס המקומי. המספרים לא משקרים, הם משקפים מציאות חברתית שלא מתעניינת במיוחד בחשיבות האדירה שיש לנשים בתפקידים מהסוג הזה. ואם שאלתם את עצמכם איך קרה שישראל ממוקמת במקום ה־44 מתוך 144 מדינות במדד הפרא־מגדרי, אחת התשובות המובהקות לכך היא השלטון המקומי. שאגב, מחזיק בשיא שלילי נוסף: ב־98 רשויות אין כלל נציגות נשית.

     

    אחרי שחצו את משוכת הציפיות המקומית, הצליחו די בקלות להשיל מעליהן את קליפת הזרות. החדר התמלא בקולות שהלכו והפכו משוחררים יותר, פרצי הצחוק התרחבו, והמבטים קיבלו זווית אוהדת ומקשיבה. בדידותה של אישה ששברה את מחסום ההתנצלות על שאיפותיה, על חלומותיה ועל אמונתה בכוחה להוביל ציבור שלם מתפוגגת במהירות כשהיא פוגשת נשים כמוה. היא פתאום מתחילה לחוש הקלה כשהיא מבינה שקבוצת ייחוס מכפילה את כוחה של היחידה, ולראשונה היא מרגישה שהיא לא לבד.

     

    "לא ייתכן שנשים יהיו מודרות מעמדות כוח", אומרת קטי פיאסצקי־מורג שמכהנת כיום כחברת מועצת העיר בת־ים, "סטטיסטית, נשים מעורבות פחות בשחיתות. חשוב מאוד שהפוליטיקה המקומית תהיה נקייה וישרה". רובן המכריע של הנוכחות ממלאות כיום תפקידים ברשויות שאליהן הן מתמודדות. הן עושות זאת בהתנדבות מלאה כפי שדורש החוק, וחלקן כמו טל אוחנה (סגנית ומ"מ ראש מועצת ירוחם): "לא תיכננתי להגיע לפוליטיקה", היא אומרת, "אבל אחרי שקיבלתי את ההזדמנות הבנתי שזה המקום שלי שמאפשר לי להוסיף ערך ולהשפיע על הקהילה שבה טמונים שורשיי".

     

    לוקל־פטריוטיזם במופעו הנשי הוא עניין מרתק, משום שהוא מקדם במהירות אנרגיות חבויות. כאן מותר לדבר על ניצחונות ומפלות, להזדהות עם הדחף הנשי הטבעי הזה של דאגה לבית שלך, לזרום עם הרצון להפוך את המקום שבו את חיה לטוב יותר.

     

    סא"ל שושי כחלון־כידור, יו"ר האופוזיציה בכפר־יונה בארבע השנים האחרונות, יוצאת למקצה הזה בפעם השנייה. היא השתחררה מהצבא אחרי שירות של 25 שנים, ובבחירות 2013 השיגה חמישה קולות פחות מראש המועצה המכהן זה 36 שנים. "התושבים אצלנו שבים ומשוועים לשינוי", היא אומרת, "אני יודעת שאני יכולה להוביל יחד עם התושבים שינוי כזה. הפעם אנצח". היא לא היחידה שממשיכה לנסות, לא מעט מהנוכחות התמודדו בסיבובים קודמים. אין להן בעיה להפסיד, הן מכירות היטב כל נתיב חתחתים אפשרי שניצב בדרכה של אישה בעלת שאיפות מוגדרות, לא נבהלות.

     

    "אנו פועלות במרץ להכפיל את ייצוג הנשים ל־26% במוקדי קבלת ההחלטות ברשויות המקומיות באמצעות הכשרות, כנסי השראה והובלת קואליציה של 25 ארגוני נשים", אומרת ד"ר מזל שאול, מנכ"לית עמותת כ"ן. לאחרונה השיקה העמותה קמפיין נרחב, "מקומיות 2018", לטובת רשימות עם נוכחות נשית והיא גם דואגת לסיוע עבור מתמודדות שזקוקות לליווי ולהכוונה.

     

    רגע לפני הצילום הקבוצתי, נשלף ארנק איפור שהופך מיד לקולקטיבי. אני קולטת שתי מתמודדות על אותה רשות מסתודדות בצד. במרכז החדר מחליפות טלפונים המועמדות למועצות האזוריות. "יש לנו את היכולות והניסיון לנהל מועצות, אנחנו לא נופלות בדבר מעמיתינו הגברים. אנחנו צריכות לשמור על האותנטיות ולא לשחק את המשחק הפוליטי הגברי שמצופה מאיתנו", אומרת לימור רגב, "זו תהיה טעות לנהל קמפיין ששם את הנשיות במרכז. אלו שיעשו זאת יכשלו כי זה יסתום את הגולל על השיח שעוסק בחזון, בניסיון וביכולות".

     

    בדרך לסטודיו הן כבר מארגנות קבוצת ווטסאפ משותפת, חוצת גבולות מוניציפליים ומחוזקת בדבק של סולידריות נשית. כושר הדאייה שלהן כאילו התחזק אחרי האתנחתה של המפגש, והן מוכנות מאי פעם לנדוד כלהקה לעבר האופק. רק הבוחרת תכריע אם הן יגיעו לחוף מבטחים.