להתבגר ולהתגבר

סרט | ליידי בירד

הסרט המדובר "ליידי בירד" מגיע אלינו היישר מהאוסקר, אחרי שעבר כמה וכמה סיבובים בארצות־הברית. הדרמה הקומית החמוצה־מתוקה הזו, שכתבה וביימה השחקנית הצעירה גרטה גרוויג ("פרנסס הא" ו"גרינברג") ומבוססת באופן חלקי על סיפור התבגרותה, הפציעה בפסטיבלים זמן קצר לפני שהתפוצצה פרשת הארווי וויינשטיין. היא זכתה לתגובות מתעלפות וקצת מוגזמות לטעמי. ובגלל הטיימינג, היו מי שהימרו שדווקא הסרט הקטנטן, הנשי והכל כך לא "אוסקרי", ישלוט בטקס השנה – כמעין תרופת־נגד הוליוודית בעידן ה־MeToo. הסרט אכן היה מועמד לחמישה פסלונים – כולל מועמדויות מוצדקות לחלוטין לגרוויג בת ה־34 (היא הדיחה את ספילברג מרשימת הבמאים המועמדים. הו, הסמליות) – אבל בסוף יצא מהטקס בידיים ריקות.

אני מציג את כל הסאגה הזו כדי להגיד: מזל. לא כי לא מגיע לו, אלא כי החזרה לפרופורציה מאפשרת לנו להסתכל על "ליידי בירד" לא כסמל או "שגריר לקולנוע נשי", אלא כמה שהוא: סרט מקסים, מצחיק וגם קצת ילדותי וראשוני. כולו נעשה בצלמה ובדמותה של הגיבורה, המבוססת כאמור על מי שגרוויג הייתה בצעירותה: נערה זועמת ומבולבלת ממשפחה מהמעמד הבינוני־נמוך בעיר המשעממת סקרמנטו בקליפורניה. "ליידי בירד", כפי שהיא מכנה את עצמה, לומדת במנזר על אף שיש לה אפס אמונה, וחולמת לעבור לניו־יורק – איפה שכל האמנים המגניבים חיים – בעוד איש מסביבה לא מבין אותה.

החיים של ליידי בירד (בגילום השחקנית האירית הסופר־מוכשרת סירשה רונאן, שהייתה מועמדת עכשיו בפעם השלישית לאוסקר, אחרי "כפרה" ו"ברוקלין", והיא רק בת 23), אולי לא באמת קשים – אבל כמו מתבגרים רבים היא מרגישה אומללה. הסרט לא לועג לה, אלא הולך איתה בתחושה הזו. גרוויג גם מדייקת בתיאור יחסיה עם סביבתה, כולל בני זוג ראשונים, החברה הטובה, המורים ואביה. אך הלב של הסרט מוקדש ליחסים עם אמה הנרגנת (לורי מטקאלף הנפלאה מ"רוזאן", שגם הייתה מועמדת, וחבל שלא זכתה). יחסי האהבה־שנאה האלו, או ליתר דיוק אהבה־דאגה־כעס־וחוזר־חלילה, ידברו לכל מי שהיה מתבגר או מתבגרת מתוסכלים.

אין פה קולנוע גדול, והסוף של הסרט קצת שמרני ומאכזב בעיניי, אבל בגדול גרוויג מצליחה לצאת מהבועה ההיפסטרית שפעלה בה ולספק דבר אחד חשוב לכל סרט: חום. מומלץ מאוד.

ציון: 3.5 כוכבים