את הגיחה הראשונה ללוס־אנג'לס עשתה איילת זורר באמצע שנות העשרים שלה, אחרי שלוש שנות לימודי משחק בניו־יורק. "הסוכנת היחידה שהכרתי התחילה לשלוח אותי לאודישנים ולפגישות", היא מספרת, "ואני זוכרת כמו אתמול את הפעם הראשונה שקיבלתי 'כן'. עמדתי במטבח, הכנתי לי משהו לאכול כשהסוכנת צילצלה ובישרה לי שהתקבלתי לסדרה. ביקשתי פרטים על הסדרה מפני שלא עשיתי אודישן, זו הייתה רק פגישה, והיא אמרה שזה פורנו רך. האוכל נתקע לי בגרון".

"אדם יצא למסעו ועל גבו שק צרותיו / שק משאלותיו / שק עצות אשר נתנו לו / עטופות מטפחת זיכרונות". מתוך ספרה של זורר

"ברור שלא. אמרתי לה 'תקשיבי, אני מאוד רוצה להיות שחקנית, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה ככה, זה לא הכיוון שאני רוצה לקחת בחיים'. היא התחילה לצעוק עליי שהיא לא תעבוד איתי, שהיא תדאג לכך שאף אחד לא יעבוד איתי, שיעברו עשר שנים עד שאצליח, ושלפעמים צריך לעשות את מה שמציעים מפני שזה מקצר את התהליכים. שתקתי לרגע ועניתי 'או.קיי, אז כנראה שלוס־אנג'לס לא בשבילי, אני חוזרת לניו־יורק'. נפרדנו בטריקת טלפון הדדית".

אמאל'ה.

איך היא הגיבה?

"לא אמרתי לה. כבר הרגשתי במקום טוב עם עצמי והסתפקתי בפגישה מנומסת וחביבה, אבל אני מספרת לך עליה בהקשר של הארווי וויינשטיין שאיתו לא עבדתי ואפילו לא הכרתי. הוא פושע שאולי יגמור בכלא, אבל הבעיה האמיתית היא בקשר השתיקה שסביבו: כל האנשים האלה, כמו הסוכנת, שראו ושמעו וידעו, ולא סיפרו על כך לשחקניות ולא אמרו להן לא ללכת. זו הייתה מערכת שיטתית ומיומנת".

"ישבתי ליד אבא שלי ולמדתי ממנו לצייר בשמן". התמונה המקורית של זורר | צילום: שי יחזקאל

את מדברת עליה בלשון עבר?

"ברור. השטיח שמתחת למערכת הזו נוער חזק. היא לא תעבוד ככה לעולם".

את חווית הטרדה מינית?

"לא בחו"ל, דווקא כאן. היה במאי תיאטרון שהתנהג אליי באגרסיביות, השפיל אותי דרך קבע, צרח ודרך. והיה שחקן אחד ששלח אליי ידיים בסצנת אהבה בצורה שממש לא הייתה אמורה לקרות. לא אמרתי שום דבר".

למה?

"ברגעים הראשונים זה היה 'הו' — תדהמה שאחריה בא הדחף לנקות את השטח כאילו לא קרה דבר. לא הסכמתי להמשיך לשחק איתו, לא התקרבתי אליו וזה נגמר".

את תומכת בנשים שמתלוננות גם אחרי שלושים שנה וחושפות את שמו של המטריד?

"למטבע הזה יש שני צדדים. אני מבינה את הצורך של נשים לשחרר את עצמן מעול השתיקה. ככל שיותר נשים מתארות את הסיטואציה שאליה נלקעו אפשר לראות שזו תופעה גורפת ושיש צורך בטלטלה גדולה כדי למגר אותה. אבל טום הנקס אמר על קמפיין מי טו משהו מעניין: 'נפער חור בחומה, ועכשיו צריך לראות אם החור הזה ייסתם או שהחומה תקרוס'".

המקצוע שלך חושף אותך ליותר הטרדות?

"אני לא מרגישה חשופה יותר מכל אישה אחרת, ולא נראה לי שאישה שעובדת במשרד מרגישה יותר מוגנת ממני. מה שמטריד אותי במקצוע שלי הוא המשקל המוגזם שניתן להופעה החיצונית. זה הרסני לעולם, ובמיוחד לנערות שרואות מול עיניהן גיבורות וגיבורים יפים, ושואפות לשלמות. אבל לא הייתי מחליפה את המקצוע שלי, אני אוהבת אותו מפני שדרכו את לומדת להכיר צורות חיים אחרות ולהזדהות עם אנשים".

דיוקן עצמי בהשראתה של זורר

מילכוד הליהוק הנשי

זורר, 48, נשואה לגלעד לונדובסקי ואם לליעד, פרצה לראשונה לתודעה בשנות ה־90 בזכות תפקידה בסדרת הקאלט "פלורנטין". לאורך השנים השתתפה בישראל באינספור הפקות תיאטרון, סדרות וסרטים, וגם זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "האסונות של נינה", ובשני פרסי האקדמיה לטלוויזיה על תפקידיה בסדרות "בטיפול" וב"בני ערובה". אבל עם כל הכבוד את ההצלה הגדולה שלה עשתה בהוליווד. זורר כיכבה בלא מעט סרטים נחשבים בחו"ל, ביניהן כאמור "מינכן" של ספילברג, וגם שובר הקופות "מלאכים ושדים" לצידו של טום הנקס, כנראה ההצלחה הגדולה ביותר של שחקנית ישראלית בהוליווד עד לפריצתה של גל גדות.

אגב גדות, גם זורר התעסקה לאורך השנים בעולמות גיבורי־העל: ב־2013 הופיעה כאימו של סופרמן בסרט "סופרמן: איש הפלדה", והיא משחקת גם בסדרה "דרדוויל" מבית נטפליקס. בין לבין היא כיכבה לא פעם ברשימות שמאגדות את היפות והנכונות בתעשייה המקומית והבינלאומית, וגם דיגמנה למספר מותגי אופנה מקומיים. סיום החוזה שלה עם חברת "גולברי" עשה רעש, אותו ניצלה זורר כדי להעלות למודעות את האפליה על רקע גיל ממנה סובלות נשים בתעשיית הבידור ובכלל.

אחרי 12 שנה בעיר המלאכים ("חשבתי שנהיה על הקו, אחר כך חשבתי שהשהות שלנו שם עלולה להתארך לכמה שנים, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שנחיה שם כל כך הרבה זמן"), זורר שופכת אור על אפליית השחקניות בהוליווד. "מצד אחד אני רואה יותר פתיחות. בעבר באודישן היו שני חדרים: הראשון עבור שחקניות לבנות והשני עבור 'זרות', הגדרה שכללה את כל בנות המיעוטים, וסוף־סוף נפתחו שערי הליהוקים. בחדר אחד יושבות שחקניות מכל הגוונים, גם מתחילים לראות גילאים אחרים, קאסטינג של בנות 40 ו־50, יש קצת יותר מקום לבימאיות, ויש תחושה שהדברים הולכים להשתנות. אני מחזיקה אצבעות שזה לא ייתקע".

ומצד שני?

"עד עצם היום הזה מלאכת הליהוק של פרויקט מתחילה בשחקן שמככב בסרט. רק אחרי שסוגרים עם השחקן מתחילים לחפש את השחקנית הראשית, והנוהל הזה נובע אך ורק מחישובים כלכליים. השכר הגבוה הולך לשחקן — והשחקנית מקבלת את מה שנשאר. אפילו כשהדמות הראשית בסרט היא אישה, קודם ילהקו את הגבר. זה נדיר מאוד שהאישה תלוהק ראשונה".

באיזה סרט הרגשת שקופחת?

"אני לא יכולה להגיד, מפני שאני לא רוצה לפגוע באנשים שהיו נחמדים אליי והתייחסו אליי בנאותות, אבל ראיתי, ואני רואה את זה גם עכשיו. הפרויקט היחיד שאליו לוהקתי ראשונה היה 'מילאדה', שמוקרן עכשיו בנטפליקס. זכיתי בכבוד הזה גם מפני שאני משחקת את התפקיד הראשי וגם מפני שזה סרט אירופאי, שם הכללים קצת שונים. אגב, בשבת אטוס לפראג לטקס 'אריה הזהב', האוסקר הצ'כי, מפני ש'מילאדה' מועמד לפרס. הסרט מתבסס על דמות אמיתית, הפוליטיקאית הצ'כית מילאדה הוראקובה, אבל במהלך הצילומים לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי, וגם על אמא שלה, שברחו משם".

מה הרגשת כשגילית שבפרויקט מסוים גימדו את שכרך?

"אני חושבת שזה לא תקין, אבל כיוון שאצלי כסף הוא לא הדבר הראשון במעלה - זה לא מתסיס אותי. לדעתי, המצב הזה נובע מהעובדה שחברות הטלוויזיה והסרטים מאמינות שהן יודעות למכור רק לסוג אחד של קהל — גברי וצעיר. ברגע שהן יבינו שלנשים בגילאים אחרים יש כוח קנייה לא פחות גדול ושהן רוצות לראות את עצמן בסרט, המצב ישתנה".

זה יקרה?

"אני מאוד־מאוד מקווה. בסדרות שלי יש המון חומרים לנשים".

בסדרות שלך?

"כן, אני כותבת".

משוררת אלקטרונית

אילו היה זה סרט, אז בדיוק בנקודה הדרמטית הזו זורר הייתה אמורה לשלוף מהתיק ספר מלבני שראה אור השבוע, "מעכשיו..." (הוצאת ידיעות ספרים), שהיא כתבה ואיירה. אבל המציאות הרבה פחות זוהרת. אנחנו נפגשות שעות ספורות אחרי נחיתתה בארץ והיא עדיין לא אוחזת בידיה את הרך הנולד. "בגיל 20 השתתפתי בסדנה לכתיבת מחזות וגיליתי שאני כותבת מצחיק", היא נזכרת. "אחר כך בא הציור. ישבתי ליד אבא שלי, יהושע, כיום בן 92, ולמדתי ממנו לצייר בשמן. אחר כך למדתי רישום בשביל הכיף, אבל איכשהו החיים התגלגלו וזה היה לי די ברור שמשחק הוא העבודה שלי".

הקריירה שלך.

"לא, העבודה. זה המקצוע שלי, מזה אני מתפרנסת, זה הדבר שלשמו באתי לעולם".

עשרות אלפי אנשים נחשפו לציורים שלך בספר "באדולינה" של גבי ניצן.

החיוך שניצת בעיניה מאפיל על זה שנח על שפתיה. "בשנות העשרים שלי יצאתי עם רפיק ידידיה, שעדיין נשא אז את השם תמיר קמחי, ודרכו הכרתי את גבי ואיימי, אשתו לשעבר. הפכנו לחברי נפש", היא מתמכרת לנוסטלגיה, "היינו רביעייה. גבי חזר אז מהודו עם פרקים מהספר שפורסמו ב'ידיעות אחרונות'. נהגנו להמציא כל מיני משחקים כמו 'פגשתי את מלכת אנגליה', כל אחד מהרביעייה המשיך את המשפט ואני ציירתי את התשובות על בריסטול. גבי רצה שיזהר כהן, שאייר את הטורים בעיתון, יצייר גם את הספר, אבל הוא היה עסוק ולכן גבי שאל אותי. עניתי 'ברור' ואיירתי את כל הספר על פי המשפטים שגבי הדגיש. כשהוא לקח את כתב היד והאיורים למי שהייתה אמורה להפיק את הספר, היא אמרה 'האיורים האלה לא מספיק מקצועיים' והצביעה על מקומות שבהם באמת עשיתי טעויות. היא רצתה לשדך לגבי צייר מקצועי, אבל הוא נתן לי את המתנה של חיי".

מה?

"גבי אמר 'אני אוהב את הציורים האלה' והלך למפיקה אחרת. הוא שמר על הנאמנות כלפיי והערכתי את זה מאוד. בדיעבד, יכול להיות שדווקא חוסר המקצועיות עשה טוב לספר, האיורים הקרינו משהו בוסרי שהשתלב באווירה. עובדה, מאז ועד היום הספר מכר מיליון מהדורות".

את מקבלת תמלוגים?

"משהו קטן ולא משמעותי. בשבילי זו הייתה מתנה אדירה. בעקבות 'באדולינה' איירתי גם את 'קצרצרים' של פאולו קואלו לספר מתנה חמוד, ואז התחלתי לכתוב את הדבר הזה שאני לא יודעת איך בדיוק להגדיר אותו. אולי סיפורשירים. כל אחד מהם בא אליי ברגע אחד, כמו סרטון קצר, אחרי המדיטציה היומית".

למה את לא קוראת להם שירה?

"כשהם באו, כתבתי אותם בסלולרי, והמבנה שלהם נוצר על פי מספר התווים שיש בשורה סלולרית. אני מניחה שאילו הם היו נולדים על הדף הם היו נבנים אחרת. אולי זו שירה אלקטרונית. היה לי חשוב לשמר את האופן שבו הם הגיעו אליי, וגם העריכה היתה מינימלית. נוית בראל, עורכת הספר, שמרה על הקול האותנטי שלי. הם מופיעים בספר בכתב היד שלי".

את כותבת גם באנגלית?

"כן, אבל לא ככה. יש לי פרטנר שבשנתיים האחרונות אני כותבת איתו תסריטים. כתבנו סדרת טלוויזיה ויש לנו עוד שתיים בקנה. ואני מתנצלת, אבל אסור לי לשחרר אף מילה עליהן".

בסדרה שכתבתם יש תפקיד בשבילך?

"הפרטנר שלי מנסה לשכנע אותי שאחד התפקידים בה יהיה שלי, אבל אני לא מעוניינת. משנה לשנה קשה לי לעשות תפקידים שלא באמת מעניינים אותי, או שאני לא מרגישה שהם נותנים משהו לעולם".

אז למה כתבת דמות שלא מעניין אותך לשחק?

"מפני שגם לה יש מקום בסדרה. ואני לא אדחף אליה בכוח מפני שבשלב הזה אני כל כך נהנית להיות בצד השני, של הכתיבה, ואולי גם של הבימוי, אינשאללה".

את מכינה את הקרקע לפרישה שלך ממשחק?

"בחיים לא אפרוש ממשחק, אבל אני מכינה את הקרקע למקום שלי כיוצרת. את 'באדולינה' ציירתי בתקופה של שפל. 'פלורנטין' נגמר, רציתי להיכנס לתיאטרון ולא הצלחתי, פתאום שאלתי את עצמי 'מה עכשיו? מי? לאן?'"

גם כיום את מודאגת בתקופות של בצורת?

"זה תמיד מפחיד לחשוב איך ייראו החיים שלי ללא משחק, ולכן חשוב לי לדעת ולהרגיש שהיצירה שלי משמעותית, שאני יכולה".

"מעכשיו...", איילת זורר

מדיטציה וגל גדות

כמה וכמה דפים בספר עוסקים בפחדים. "פחד להתבטא/ פחד להחליט/ פחד מלטעות/ פחד לעזוב/ פחד משיגעון/ פחד מוות/ פחד מאלוהים/ פחד מהפחד/ פחד מהצלחה/ פחד מכישלון/ פחד לחלות/ פחד לחיות".

"אבל זה לא ספר חרדתי", מבהירה זורר. "הוא משקף את החוויה האנושית שלי, שכוללת גם פחדים, חוסר הערכה עצמית, תשוקה לאהבה אינסופית והאמונה שכולנו, כל בני האדם, עשויים מחומרים דומים ומחוברים אחד לשני. הספר הזה הוא המחויבות האישית שלי ליצור הרמוניה בתוכי על ידי קבלה ואהבה עצמית שמובילה לקבלה ואהבה של האחר על כל השוני שבו".

מחויבות? את עובדת בזה?

"כן, מדי יום ביומו אני עובדת על המחויבות שלי כלפי עצמי וכלפי הבריאה. בבית, ליד המיטה שלי, תלוי פתק עם ארבעה־חמישה משפטים שאני אומרת בקול רם מדי בוקר, ברגע שאני מתעוררת. לא אחשוף אותם מפני שזה אישי מדי".

בעלך שומע אותך משננת את המשפטים האלה מדי בוקר?

"לפעמים. לגלעד יש גנים של גולש שמתעורר עם שחר, אז ברוב הבקרים הוא כבר לא בבית כשאני פוקחת את העיניים. כבר שלוש שנים אני עושה מדיטציה באדיקות, פעמיים ביום, ובזכותה אני מצליחה להפחית את עוצמות הלחץ והחרדה".

מה מקורם?

"מנסיעות, מעבודה, מרצונות, משאיפה למושלמות, ממה לא. כבר הגעתי לשלב שבו פיתחתי מעין התרגלות לסטרס המתמיד, והמדיטציה מייצבת אותי והופכת אותי לבנאדם יותר נחמד".

אבל למה? הרי יש לך את כל הסיבות להיות מאושרת.

"אני בנאדם שמח ומאושר, אבל כמו כל בנאדם ממוצע יש לי רגעים שבהם אני נקברת תחת הלחץ. תביני, אני מחזיקה בידיים שלי המון כדורים וחשוב לי להיות שלמה עם עצמי. זה מאתגר. עבור כל אישה זה אתגר גדול".

ישראלית ממוצעת דומה לאמריקאית ממוצעת?

"ממש לא. הישראליות חיות בסטרס מתמיד. יש לי חברות שהבנים שלהן בצבא והן לא ישנות בלילה במשך שלוש שנים. כתוצאה מכך הנשים הישראליות לומדות להיות יותר אסרטיביות ולהביע את עצמן יותר בבירור. האמריקאיות יותר מחונכות ומנומסות. יש לי חברות מכל העולם ורק אצל הישראליות מילה זה מילה וחיבוק זה חיבוק".

בפגישתנו הקודמת, לפני כשנה, הבטחת לי שאת בר־המצווה של בנך, ליעד, תחגגו בכותל.

"נכון, הבטחתי", היא מרימה את זרועותיה ומגוננת על ראשה, "זה היה התכנון, ליעד רצה לחגוג בארץ, אבל העבודה שלי קובעת את הלו"ז של המשפחה, ובנוסף יש תקופות שבהן אי אפשר להוציא אותו מבית הספר. חגגנו את בר־המצווה שלו לפני שבועיים, בבית שלנו, בשידור סקייפ לישראל".

למה בבית ולא בבית כנסת?

"כדי לאפשר גם לנשים לעלות לתורה ולברך אותו. זה היה בפרשת 'תרומה', למדנו אותה, ליעד כתב על משמעויות של נתינה, ושתי האמהות — סבתא אביבה, אמא שלי וסבתא חביבה, אמו של גלעד — התרגשו עד דמעות".

ואת דמעת בבר־המצווה של בנך?

"כן, היה לי עצוב. פתאום הבנתי ששנות הינקות והילדות חלפו. עברו עליי יומיים של 'הו מיי גוד'. ליעד כבר בגובה שלי, וכשהוא מחבק אותי אני יכולה לראות איזה גבר הוא יהיה. הוא יפה תואר ויש לו נשמה גדולה, והוא מצחיק. בבר־מצווה אמרתי לו שאני יודעת שחוש ההומור שלו יסבך אותו בצרות, אבל גם יוציא אותו מהצרות".

אילולא היית שחקנית הוליוודית היה לך יותר מילד אחד?

"יכול להיות. רציתי שניים. אבל פגשתי את גלעד בגיל 35, לא הכי צעירה. בהתחלה אמרתי 'עוד מעט' וזה לא קרה וזה בסדר. התרגלנו לחיות בשלישייה, אני ושני הגברים שלי. הם לוקחים אותי לשדה התעופה, חיבוקים ונישוקים, ואוספים אותי משדה התעופה עם חיבוקים ונישוקים".

מה עומד על הפרק?

"צילומים בניו־יורק, העונה השלישית של 'דרדוויל', ואחר כך סרט קצר עם במאי גרמני בתקציב של סרט ארוך, ונתחיל למכור את הסדרה שלנו. ישראל תמיד על הפרק, בשנה שעברה הייתי אמורה לשחק בסרט ישראלי, אבל זה לא יצא בגלל התנגשות בלוחות הזמנים".

ההופעה החיצונית שלך מעסיקה אותך?

"רק כשאני צריכה להיראות במיטבי".

ראית את גל גדות באוסקר?

"בטלוויזיה. אני לא מכירה אותה אישית, עוד לא יצא לנו להיפגש. ההצלחה שלה פנומנלית, אני מתארת לעצמי שלא קל להכיל הצלחה בסדר גודל כזה".

את מקנאה בה?

"הגזמת. אנחנו לא באותו המקום, בטח שלא מבחינת הגיל".

מה ההישג הכי גדול שלך?

"לפני שלוש שנים הפסקתי לעשן ואני עומדת בזה. לא שהייתי מעשנת כבדה, עישנתי רק בערב, דפקתי שלוש סיגריות בשרשרת. גלעד וליעד לחצו עליי להיגמל. היום אפילו הריח של סיגריה מגעיל אותי".

וכשנגמלת מניקוטין חזרו הנשיקות הצרפתיות?

"הצרפתיות תמיד היו".