אחד המיתוסים הרווחים בחברה קפיטליסטית הוא מיתוס “שוויון ההזדמנויות”, שלפיו כל ילד וילדה מוכשרים וחדורי מוטיבציה יכולים לטפס בסולם החברתי ולהגיע לפסגה. כך, לפי המיתוס הזה, ילד מקריית־מלאכי וילדה מערערה, שהם בעלי כישרון וחדורי מוטיבציה, יכולים להפוך לשופטים בבית המשפט העליון או למנהלי מחלקת ניתוחי לב בבית חולים.

על הפער בין המיתוס לבין המציאות החינוכית אפשר ללמוד, בין השאר, מהטבלה המתפרסמת מדי שנה המציגה את שיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות ביישובים שונים בארץ. אחד המאפיינים של הטבלה, שכמעט אינו משתנה במהלך השנים, הוא הקשר בין הדירוג החברתי־כלכלי של היישובים לבין מיקומם בטבלה. בראש הטבלה נמצאים יישובים יהודיים שבהם מתגוררת אוכלוסייה משכילה ומבוססת כלכלית, מתחת להם יישובים יהודיים שבהם מתגוררת אוכלוסייה משכילה ומבוססת פחות, רובה מזרחית, ובתחתית הטבלה, למעט חריגים, כמו בית־ג'אן ומכר־ג'דיידה, נמצאים יישובים ערביים שבהם שיעור ההצלחה בבגרות הוא הנמוך ביותר.

שוויון ההזדמנויות הוא מיתוס, כיוון שהמשאבים הכלכליים המוענקים לתלמידים בישראל אינם שווים. כך, לדוגמה, לפי נתוני משרד החינוך לשנת 2015 תלמיד תיכון בחינוך הממלכתי יזכה לתקציב הנמוך ב־16% מהתקציב המוקצה לתלמיד בתיכון ממלכתי־דתי, ואילו תלמיד תיכון ערבי יקבל תקציב קטן עוד יותר – נמוך בכ־36% מזה של תלמיד בתיכון ממלכתי־דתי.

הפער בהקצאת משאבים חינוכיים קשור באופן הדוק גם ליכולותיהן הכלכליות של רשויות מקומיות שונות. הפער בין רשות ענייה לעומת רשות עשירה יכול להגיע לפי 20. גורם נוסף שמגדיל את אי־השוויון הוא שיעור ההוצאה הפרטית של משקי הבית על שירותי חינוך. בחמישון העליון ההוצאה הפרטית הזו גדולה בערך פי ארבעה מאשר בחמישון התחתון, והיא באה לידי ביטוי, בין היתר, בתשלומים עבור תוכנית לימודים נוספת (תל"ן). שר החינוך לשעבר שי פירון העניק גושפנקה חוקית לעיקרון שהזדמנויות חינוכיות תלויות באמצעים הכלכליים של הורי התלמידים, כאשר התיר לבתי ספר תיכוניים לגבות אלפי שקלים מהורים עבור תוכנית לימודים נוספת. נגד מדיניות מפלה זו תלויה ועומדת בימים אלה עתירה לבג"ץ נגד משרד החינוך. עתירה שבה מייצג עו"ד הרן רייכמן מהקליניקה למשפט ומדיניות החינוך מאוניברסיטת חיפה את ח”כ פרופ' יוסי יונה, ארגונים חברתיים ויותר מ־100 הורים.

וכאילו שכל זה לא מספיק, הנחיה חדשה שהוציא השבוע משרד החינוך תוביל להרחבה נוספת של אי־השוויון בחינוך. המשרד החליט לפטור את מוסדות החינוך בחטיבה העליונה מהחובה לספק לתלמידים בבית הספר הממלכתי 37.5 שעות שבועיות (בממלכתי־דתי 41.5 שעות), המאפשרות לימודים לבגרות מלאה עם שני מקצועות מורחבים. במקום זה יוכלו מעתה המוסדות להסתפק בהוראה של 30 שעות שבועיות בלבד, ובמקצוע מורחב אחד לבגרות. בכך מתנער משרד החינוך מאחריותו לממן לכל תלמיד את תוכנית הלימודים הנדרשת לבגרות מלאה. מהכסף שייחסך כתוצאה מביטול המימון לתוכנית הלימודים המלאה לבגרות יוכלו מנהלי מוסדות החינוך ללמד מקצועות אחרים וכן לנכות מכספים אלה תקורה, למשל למימון הוצאות שכר חברי הנהלות הרשתות.

ממכתב ששלח עו”ד רייכמן לשר החינוך עולה שפרסום ההנחיה אינו מקרי, והוא בא לענות על בעיות שיש לשר במגזר שלו. בזמן האחרון התברר להורים שחלק מהכסף שהם משלמים לתיכונים של רשתות החינוך הממלכתי־הדתי כלל לא מממן שעות לימוד לילדיהם אלא מסייע לכסות את הוצאות הנהלת רשתות החינוך. במקום להפעיל סנקציות כלפי מנהלי מוסדות החינוך על הפרת החוק, השר נחלץ לעזרתם, הכשיר את ההפרה הזו ומעביר לרשתות החינוך כספים על חשבון מימוש הזכות של כל ילד להזדמנות חינוכית שווה. √