"הלב שלי דפק. בנות פה יכולות להעיד שהלב שלי היה לפחות על מאתיים", מתוודה יהל וינרב בחיוך, ואש נדלקת בעיניה הירקרקות. "אמרתי לעצמי: חייבים למצוא אותו. פשוט חייבים למצוא את הבוזון הזה".
האצת הלב של יהל, תלמידת כיתה י"ב באולפנת צפירה, מתרחשת במאיץ החלקיקים שבשווייץ. משלחת של 20 תלמידות דתיות חדרה לראשונה אל קודש הקודשים של המדע: המרכז הגדול בעולם לחקר חלקיקים בסרן, הסמוך לז'נבה. המרכז זכה למעמדו הרם הודות למאיץ המעגלי שנבנה בו, בעומק של 100 מטר מתחת לפני הקרקע ובהיקף של 27 קילומטר. במשך תשעה חודשים בשנה מאיצים בו החוקרים 24 שעות ביממה, חלקיקים שונים ומשונים במהירויות גבוהות, ובוחנים אלו אנרגיות וחלקיקים נוצרים כתוצאה מהתנגשויות ביניהם.
באחת ההרצאות, יהל וחברותיה קיבלו משימה מאתגרת: לאתר בעצמן את בוזון היגס, הידוע יותר בכינויו "החלקיק האלוהי", בתוך ים של נתונים סטטיסטיים שהונפקו כתוצאה מהתנגשויות חלקיקים במאיץ. המרצה, ד"ר פיוטר טרסזיק, חילק את הבנות לקבוצות המתחרות ביניהן כביכול על פרס נובל.
רוננה מדמון, מנהלת התיכון של אולפנת צפירה, שמלווה את המשלחת ומנחה את שיחת הסיכום, מעירה בציניות כי ייתכן ודפיקות הלב של הבנות קשורות באופן כלשהו גם למרצה, ולא רק למשימה הלימודית. הבנות צוחקות ויהל מאשרת: "אני חייבת לחזור לשם. כי איזה פולני אחד חייב לי תמונה".
הפולני האחד, ד"ר טרסזיק, נראה לבנות אלוהי וחמקמק כמעט כמו החלקיק הנכסף. מחלפות ראשו הארוכות מוסטות הצידה בתנועה מהירה ושובת לב. בשעות הפנאי הוא מנגן על גיטרה בלהקת הרוק טרק. בין לבין הוא מאיץ חלקיקים ופעימות לב.
את ה"נובל" גורפת בסופו של דבר קבוצתה של יהל, זאת הודות לשרון וייס, תלמידת אולפנת ישורון מפתח־תקווה, שמשיגה פיצוח מושלם של הנתונים הסטטיסטיים.
הנובל האמיתי, אגב, ניתן ב־8 באוקטובר 2013 לפיטר היגס ופרנסואה אנגלר על ניבוי קיומו של החלקיק כבר בשנות ה־70. במארס 2013 רעש העולם אחרי ששתי קבוצות מחקר בסרן פירסמו כי מצאו את החלקיק האלוהי. קיומו של החלקיק קריטי לאישוש תאוריית "המודל הסטנדרטי", ותכונתו הייחודית היא להעניק מסה לחלקיקים אחרים בטבע, ולדעוך בסמוך להיווצרותו. מה שמסקרן את החוקרים וגורם להם לחקור אינסוף התנגשויות, היא השאלה מה קרה שם, שברירי שנייה אחרי המפץ הגדול שיצר את היקום המוכר לנו היום. פרופסור יבגני כץ מאוניברסיטת בן גוריון, פיזיקאי ישראלי החוקר בסרן, מבהיר לבנות כי תורת החלקיקים הסטנדרטית יודעת כיום לזהות רק 16 אחוז מהחומר ממנו מורכב היקום. זהות החומר האחר היא חידה בלתי פתורה, ולכן 84 אחוז מהחומר ביקום מכונה חומר אפל. "זה בדיוק מה שאני אוהבת בפיזיקה", אומרת יהל. "זה לא משהו סגור וסטטי כמו ביולוגיה. הכל פתוח ומשתנה, ולכן זה הרבה יותר מסקרן ומעורר לחשיבה. בסופו של דבר בפיזיקה אתה נמצא מול חידות היקום, מול הרבה חורים שחורים".
פריים בלי גברים
יהל נמצאת בשיאם של מיונים לשירות צבאי בתחום המודיעין. כמוה, כמחצית מבנות המשלחת מתכננות להתגייס. היתר עתידות להתנדב לשירות הלאומי, בעיקר בתחום הסייבר והביטחון במוסד ובשב"כ.
כל תלמידות המשלחת לומדות במגמת פיזיקה, ונבחנות בחמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית. הן נבחרו בקפידה על ידי ראשי המשלחת, רכזת מגמת פיזיקה באולפנת ישורון רונית דיאמנט, ורפי שניידר, מנהל החטיבה העליונה בישיבה התיכונית יבנה בחיפה, פיזיקאי ומתמטיקאי, שהוביל את משלחת הבנים אשתקד.
"ברגע ששמעתי בשנה שעברה שיוצאת משלחת של בנים, כמובן שקפצתי מיד — מה עם הבנות? פניתי למורות נוספות לפיזיקה ולמנהלות אולפנה", מספרת דיאמנט. "התחלנו להפעיל לחץ פיזי מתון כדי שגם הבנות תצאנה. הנושא של עידוד לימוד מדעים לבנות הוא בדמי. הבנות מוכשרות לא פחות מהבנים, לעיתים יותר".
כבר באחת ההרצאות הראשונות, מאששות בנות המשלחת את טענתה של דיאמנט. מרק קאופמן, מורה צעיר לפיזיקה, נותר פעור פה מול שאלתה של אחת התלמידות, אפרת רובין מ"צפירה". "השאלה של אפרת העידה על הבנה עמוקה של החומר", הוא מתרגש. קאופמן, שמלמד בתיכון יבנה, השתתף קודם במשלחת הבנים לסרן. הוא זה שהופקד על הכשרתן של חברות המשלחת בימי הכנה אינטנסיביים בארץ, בהם נחשפו הבנות לפיזיקה מודרנית ולתורת החלקיקים הסטנדרטית.
"יצאתי לשווייץ מלאת חששות, גם כי באתי לבד, בלי חברות, וגם כי אני היחידה כאן שבכיתה י"א", מסמיקה קלות שיראל פינטו. "די נלחצתי בהתחלה מהשיעורים של מרק בהכנה. בהתחלה אמרתי לעצמי שאין לי מושג מה אני עושה במשלחת, אבל עכשיו אני מרגישה שהבנתי יותר ממה שציפיתי".
שיראל, מאופקים, הצטרפה למשלחת מאחר והיא נחשבת למצטיינת במיוחד. באולפנת "איילת השחר" באופקים שבה היא לומדת, לא נפתחה מגמת פיזיקה. היא לא ויתרה על החלום ונרשמה לבית הספר הווירטואלי, שמגיש תלמידי פריפריה לבגרות בפיזיקה באמצעות למידה מרחוק. המסע לשווייץ הוא הפעם הראשונה שלה בחו"ל, ומהווה גם מעין פיצוי על נסיעה אחרת שלא יכלה להצטרף אליה; לוויין דוכיפת 2, ששיראל הייתה חלק ממפתחיו במגמת החלל בה היא לומדת, שוגר במאי האחרון מקייפ קנוורל בארה"ב. משלחת של תלמידים טסה לצפות בשיגור, אך היא נותרה בביתה. חלק מהטיסות היו בשבת, וכשומרת מצוות הייתה מנועה מלהצטרף.
לפחות שליש מהבנות שוקלות ברצינות ללמוד רפואה. זאת הסיבה שהן יוצאות מסוחררות מהרצאתה של ד"ר מנז'יט דושנזי. דושנזי, ביולוגית מהודו, מתעלת את חקר החלקיקים לפיתוחים רפואיים. כך למשל מצאה כי חלקיקים הנקראים הדרונים יכולים לסייע בגילוי ובטיפול ממוקד בסרטן השד. מכשירים מסוג PEM הפועלים בשיטת החלקיקים, כבר נוסו ונמצאו מדויקים יותר מאשר ממוגרפיה רגילה.
דושנזי גדלה במשפחה ענייה אצל אם שלא ידעה קרוא וכתוב. היא נלחמה כדי לזכות בהשכלה. מאז, לצד עבודתה בתחום הביולוגיה, היא פעילה בכל רחבי הגלובוס בעידוד למידה מדעית בקרב בנות. בסוף ההרצאה, שהופכת את המחקר הפיזיקלי התיאורטי למציאות מצילת חיים, דושנזי מבקשת להצטלם עם הקבוצה. הלחיצה על כפתור המצלמה נעשית רק אחרי הוצאת כל הגברים מהפריים, לבקשתה.
אחד משיאי המסע כולל ירידה לעומק האדמה, אל גלאי החלקיקים "אטלס". את הסיור מוביל מי שעמד בראש הקבוצה שבנתה את המאיץ, פרופסור גיורא מיקנברג ממכון ויצמן. מאז יצא לפנסיה הוא מתנדב בסרן בהדרכת קבוצות תלמידים מכל העולם, ובשנה האחרונה הגיעו לכאן 200 תלמידי תיכון מישראל. "העלייה במספר הסטודנטים בפיזיקה בישראל נובעת מכניסתן של בנות לתחום", אומר מיקנברג.
מיקנברג מנצל היטב את ההזדמנות כדי להרביץ בבנות ציונות ומתאר את התרומה הייחודית של ישראל לסרן. כשאני אומרת לו שטרם השתכנעתי בחלקה של ישראל בחקר החלקיקים, הוא שוקל להפוך אותי לחומר האפל. "תסתכלי על הסיבים האופטיים הללו", הוא מצביע במבט נעלב מתחת לקסדה האדומה, על רשת אדירה של סיבים האוספים את המידע שקלט גלאי החלקיקים. "הכל תוצרת ישראלית. את חלקם הרכבתי באופן אישי. בכל שנייה כמות המידע המונפקת גדולה יותר מהכמות של כל שיחות הטלפון בעולם. נדרש היה לפתח אלגוריתם שיזהה התנגשויות יוצאות דופן, כאלה שמעניינות יותר את המדע, וגם מקום שיאגור את המידע. הראש הישראלי תרם גם לזה.
"תסתכלי על לוחות המגנטים האדירים הללו", ממשיך בלהט מיקנברג להצביע על חלקי המאיץ העצום מן המרפסת המשקיפה עליו. "זה פותח ויוצר בישראל. גודלו של הניסוי חייב את הצוות הישראלי לבנות גלאי ענק ששטחו הכולל כשטחם של שני מגרשי כדורגל. כשראיתי איך חלקיקים שקודם לא היה שום דרך לקלוט אותם, מתגלים על ידי הגלאים הישראליים, בכיתי".
איך הגבת כשניסוי אטלס דיווח על מציאת היגס?
"בשנת 1978 כתבתי מאמר עם מדען אפגני על החלקיק. מאז עשרות שנים חיפשתי אותו. לקראת הפרסום כבר הבנו שמצאנו, זה היה רק עניין של זמן. כולם התרגשו, אבל אני לקחתי חופש והתחלתי לחשוב על המשימה הבאה. היום פועלים לבנות מאיץ בהיקף של 100 ק"מ, הכל כדי להבין מה היה הרף עין אחרי בריאת העולם".
אתה מדבר על בריאת העולם ולא על המפץ הגדול, במקרה או בכוונה? אתה אדם מאמין?
"כשאני מבין כמה היקום גדול ואיזו נקודה קטנה אנחנו בתוך מיליארד גלקסיות, קשה לי להבין איך מישהו מתעניין או משגיח על מעשים של אדם מסוים". הבנות לא מתרגשות מדברי הכפירה, בימי ההכשרה בארץ עברו הכנה תורנית, שכללה התמודדות עם שאלות עומק בסוגיית דת ומדע.
לא חנוניות, בחורילות
הפעילות התיירותית היחידה בין עומס ההרצאות כוללת שיט קסום באגם ז'נבה וסיור ברחובות העיר העתיקה. במהלך הסיור, נגה אורן, תלמידת "צפירה", מוכיחה שלא מדובר בקבוצת חנוניות אלא בבחורילות של ממש. היא מפריעה לרגע לזוג מקומי שמבצע תרגילי כושר בפינת הרחוב ומבקשת מהם את מזרן הספורט. הזוג המופתע נענה בחיוב, ונגה יורדת ל־30 שכיבות שמיכה מהירות וקלילות. הבנות מעודדות אותה וכשהיא נעמדת, בעל המזרן ניגש ללחוץ בהתפעלות את ידה. "אני לא נוגעת בבנים", מבהירה נגה באנגלית מצ'וקמקת, וכולם סביבה נקרעים מצחוק.
אנגלית היא החוליה החלשה היחידה של נגה; את הבגרות בחמש יחידות מתמטיקה סיימה בכיתה י', ועכשיו היא כבר לומדת לתואר ראשון. וכן, גם היא מדריכה כבר שלוש שנים ומתנדבת פעילה במחלקת ילדים בבית חולים.
גם עבור עדן איוב מפתח־תקווה, שהוריה עלו ארצה מאתיופיה, זוהי נסיעה ראשונה לחו"ל. "לא הייתה לי שום התלבטות לגבי מגמת פיזיקה. אני מאוד שמחה בבחירה הזו ובמסע הזה, הייתי בטוחה שהבנות פה יהיו חנוניות רציניות, אבל גיליתי מהר מאוד שלא, והרווחתי כמה חברות טובות חדשות".
לאורך המסע מפמפמת המנהלת רוננה שני מסרים: היא מבהירה לכולן כי הן שליחות של מדינת ישראל, ומבקשת התנהגות מכבדת וייצוגית. בסך הכל ההתנהגות שלהן מופתית ומעוררת הערצה. במשך חמישה ימים הן עומדות בזמנים ובלחץ מטורף של פעילות שמתחילה בשש בבוקר ומסתיימת באחת־עשרה בלילה. על הפשלה היחידה חתום דווקא אחד מאנשי הצוות: בתוך המתחם הוא קיצר את הדרך לעבר הבניינים והבנות צעדו אחריו, עד שהמשלחת חטפה נזיפה על כך שהעזה לדרוך על הדשא. כאן זה שווייץ, לא ישראל.
המסר השני של רוננה עוסק בפרט. שוב ושוב היא מבהירה שחשוב שכל אחת תפתח את עצמה בהתאם לכישרונותיה. "השמיים הם הגבול, בנות", היא אומרת. "הדת לא מונעת מכן לפתח את עצמכן, גם לא האימהות. עופו על מי שאתן".
מי שתרם להצלחת המסע הוא מרכז ישיבות בני עקיבא. "קיבלנו תמיכה מדהימה", אומר רפי שניידר. "במרכז נענו לכל בקשה שלנו, ובעיקר דאגו למלגות לבנות שהוריהן לא יכלו לממן לבד את השתתפותן".
אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, רואה במשלחת את שיאה של מגמה חינוכית. "הצלחה במדעים וטכנולוגיה היא שער לכל מקום ופתח להובלת העולם", הוא אומר. "האתגר המוטל עלינו הוא לדעת לשלב בעולם של תורה ויהדות את כל אלה".
בשדה התעופה בדלפק אל־על בטיסה חזרה ארצה, מתעניין קצין הביטחון במטרת המשלחת. אחרי הסבר קצר, אני מזהירה אותו שהמטוס עלול להתקשות בהמראה נוכח כובד האינטליגנציה שצפויה לעלות לסיפונו. הקצין מגיב באמירה צינית, על רבנים שלא ממש מאמינים ביכולות השכליות והרוחניות של נשים, ושואל את יהל איך בכלל מסתדר כל העסק הזה של דת ומדע. יהל נאנחת. "לא חייבים ליישב את הכל", היא עונה. "אפשר לחיות עם שאלות. בעיניי, אלה שני ערוצים שונים אך משלימים. בסופו של דבר גם הדת וגם המדע עוסקים לעומק בשאלות קיומיות, בניסיון להבין את פשר העולם והבריאה. אני לא מרגישה שיצאתי פחות דתייה מסרן. אם כבר להפך. מה שבטוח — זאת הייתה עבורי חוויה אינטנסיבית ומעניינת בטירוף. פגשתי אנשים מעוררי השראה. מביך להודות, אבל דמעתי כשיצאנו משם".
הכותבת הייתה אורחת בני עקיבא בשווייץ
