שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 08.03.2018
    אפקט חפץ
    נחום ברנע

    הרשל'ה מאוסטרופולי הוא דמות של בדחן מהפולקלור היהודי, אחיו תאומו של ג'וחא בפולקלור הערבי. מספרים עליו שפעם התארח על שולחנו של גביר. "מה קורה בעיירה שלך?" שאל המארח. "כולם מתו", השיב הרשל'ה. "כולם מתו ואתה אוכל בנחת?" הזדעק המארח. "כשאני רעב, כולם מתים", השיב.

     

    ביום רביעי שעבר נפגש נתניהו עם ראשי הסיעות החרדיות. הפגישה התנהלה ברוח טובה. החרדים התרשמו שנתניהו רוצה בכל ליבו שהממשלה הנוכחית תמשיך לכהן. זה מה שטוב לו; זה מה שטוב לשותפיו; זה מה שטוב לבוחריו. את חילוקי הדעות בין ליצמן לליברמן על חוק הגיוס ניתן לפתור; אם לא פתרון סופי, פתרון זמני. את התקציב ניתן לאשר. כולנו בסירה אחת.

     

    ביום שישי נחקרו בני הזוג נתניהו במקביל, הוא במעון ראש הממשלה, היא במשרדי להב 433. במוצאי שבת התברר שניר חפץ, הדובר, השליח, המקורב, עומד לחתום על הסכם עד מדינה. לאחר שעות אחדות הם המריאו לוושינגטון. לפני שעלה על כבש המטוס, בחר נתניהו לענות לשאלות הכתבים. שאלו אותו על המצב בקואליציה. "לי יש רצון טוב", אמר. "אני מקווה שגם לשותפים שלנו". המילים קראו להסדר, הטון שידר ריחוק. הוא השקיף על המשבר בממשלתו מהיציע, כאילו הייתה ממשלה של אחרים.

     

    עברו יומיים עד שהשותפים הבינו שזה לא ליצמן, לא ליברמן, לא כחלון; זה אפקט חפץ. לאחר 20 שנות קריירה בעיתונות, ביחצנות ובשתדלנות, ניר חפץ מגיע סוף־סוף אל הפסגה שאין גבוהה ממנה: הוא מוביל מדינה שלמה למסלול של בחירות.

     

     

    ב־2015 הלכה המדינה לבחירות בגלל חינמון; נתניהו הכחיש את הטענה בזמן אמת, אבל עכשיו הוא מודה בה בגלוי. ב־2018 היא תלך, אם תלך, בגלל הקושי של יחצן לעמוד בריח הכלא. מדינת ישראל בת ה־70 מתמודדת עם רשימה ארוכה של בעיות, מדיניות, ביטחוניות, חברתיות, כלכליות. אף לא אחת מהן קשורה להקדמת הבחירות. שולטת כאן קואליציה יציבה, שבעה ומאושרת; חילוקי הדעות בתוכה מינוריים. רוב הבוחרים איתה. היא מתקרבת לבחירות רק משום שנתניהו משלה את עצמו שבחירות יצילו אותו מהצרות שהמיט על עצמו. אין לו כרגע פטנט אחר.

     

    הוא לא יכול להודות בשלב זה שהקדמת הבחירות היא מיזם שלו. הבוחרים, שייקראו שוב, בטרם עת, לקלפי, עלולים לכעוס על מי שגרר אותם לשם. לכן הוא מתכסה באחרים. "חורשת האקליפטוס", הוא כינה את תמונת המצב בקואליציה, בהשראת שירה הנוסטלגי של נעמי שמר. נדמה לי שהוא מוטרד יותר מהגשר שאיננו, מהסירה שאיננה, ומריח כתב האישום על המים.

     

    בקטע וידיאו שהוציא לרשתות החברתיות הוא תקף את ריבוי עדי המדינה בתיקי החקירות שלו. יש מן הצדק בדבריו: השימוש בעדי מדינה בעייתי, והפטור הגורף שניתן לעבריינים תמורת הסכמתם לשמש עדי מדינה, מטריד. אבל צריך לזכור: עדי המדינה הם העבריינים שלו. מעשיהם מעידים עליו; הם מעידים עליו עוד לפני שאמרו מילה אחת על דוכן העדים.

     

    המונולוגים שהוא משחרר מגדירים מחדש את היחסים בינו לבין המדינה. לא "המדינה זה אני", אלא "המדינה או אני". כך מדבר דונלד טראמפ: בעולם שלו המדינה היא קנוניה אפלה שזוממת לעוות את רצון הבוחר, לגנוב ממנו את המנהיג הנערץ. המדינה היא אויב העם. בחלקים המנוכרים של החברה האמריקאית הסחורה הזאת נמכרת היטב. מעניין אם תימכר גם כאן.

     

     

    עד מדינה

     

    שנה וחצי לאחר פטירתו, שמעון פרס זוכה לעדנה בתחום שאותו העריץ: ספרים. השבוע יצאו לאור שני ספרים שפרס במרכזם: "אין מקום לחלומות קטנים" (קטעים מתוך הספר מתפרסמים בגיליון "7 ימים" היום) ו"נוסחת פרס", ספרו של אבי גיל, שהיה דוברו, רל"שו, מנכ"לו ונאמנו של פרס לאורך 28 שנים. גיל, 63, כתב ספר יוצא דופן. במבט מפוכח, בגילוי לב, בביקורת נוקבת ובהומור בריא הוא מתאר את הדרך שבה בושלו החלטות גורליות שקיבלו ממשלות ישראל בדור האחרון. זוהי עדות ממקור ראשון, ללא התייפייפות, מתוך הקרביים של העשייה הפוליטית בישראל, מתוך המטבח. למדתי מהספר לא מעט.

     

    עדות ממקור ראשון מהקרביים: גיל ופרס, 1996 | צילום: משה מילנר, לע"מ
    עדות ממקור ראשון מהקרביים: גיל ופרס, 1996 | צילום: משה מילנר, לע"מ

     

    פרס הלך לאוסלו למרות שלא קיבל אישור מראש הממשלה רבין. הדילמה הייתה, האם לשלוח לאוסלו את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר, ובכך להפוך מגעים של שני אקדמאים ישראלים למשא ומתן בסמכות ממשלת ישראל. נסיעתו של סביר הייתה נקודת השבירה, הגיים־צ'יינג'ר. כשבשלו התנאים, פרס היה במזרח הרחוק. הוא טילפן לרבין וביקש אישור. רבין אמר שידבר עם פרס כשיחזור לארץ. פרס התעלם והורה לאבי גיל לשלוח את סביר.

     

    הוא מודה בכך בגלוי, בראיון שערך איתו גיל. יש לו הסבר מאלף, פילוסופי. מקבלי ההחלטות נוטים לקבל פיק ברכיים ברגע האחרון. הם מהססים; הוא מחליט במקומם, ואז הם משלימים עם הנעשה וגונבים לו את הקרדיט. כך היה עם בן־גוריון והכור בדימונה, וכך עם רבין. הוא ניסה לעשות תרגילים דומים לשמיר ולנתניהו. איתם זה הצליח פחות.

     

    אחת הסיבות שהניעו את פרס לחשוף את התרגיל שעשה לרבין ערב אוסלו, הייתה יוסי ביילין. ביילין, התלמיד שביקש להאפיל על רבו, תיאר את אוסלו כיוזמה שלו שנתמכה על ידי רבין. את פרס הוא ניסה לדחוק לשוליים. ביילין מתואר בספר כאיש מוכשר, קר ואכזר. אמינות איננה הצד החזק שלו. פרס לא שכח ולא סלח. כעונש, סילק את ביילין מהמגעים עם הפלסטינים. באחת מארוחות הערב ראה קערת פירות גדולה שהונחה בפני ביילין. "הצעירים האלה לוקחים לעצמם את כל הפרי", רטן באוזני שר החוץ המצרי עמרו מוסא.

     

    הספר מתאר את פרס כמספר 2 קלאסי: אין לו סמכויות, אבל בדחף העצום שלו, בכישרון, בתעוזה ובדבקות במשימה הוא מצליח לגרום לשורה של מנהיגים בשלוש יבשות לפעול על פי רצונו. בדרך להגשמת חלומותיו הוא לא פוסל שום שותף, לא מדלג על אף מניפולציה, סותר את עצמו, מצפצף על המוסר המקובל, מיתמם, מתחמן – הכל למען המטרה. ועם זאת, יש בו רעב בלתי נדלה לאהבת הקהל, לעוד אזכור מפרגן בעיתון, לעוד מחמאה ברחוב. כשהיה נשיא, ויתר הלכה למעשה על ההזדמנות להילחם על דעותיו ולהשפיע. עד כדי כך הוא התמכר לאהבתם של הישראלים.

     

    ואגב, הספר מאשש את מה שידענו: פרס לא היה מאוהב ברעיון המדינה הפלסטינית. הוא העדיף את האופציה הירדנית לפני אוסלו ואחרי אוסלו. את הפלסטינים האשים בהפסד שלו בבחירות ב־1996.

     

    עם סוניה במטבח

     

    התיאורים בספר יהיו חומר לא אכזב לביוגרפיות עתידיות על פרס. אני אתמקד כאן בכמה סיפורים שעולה מהם ריח המטבח.

     

    בספטמבר 1989 חיבר נמרוד נוביק, יועצו המדיני של פרס, מסמך בן תשע נקודות שקרא לקיים בחירות בשטחים. גיל תרם את הנקודה העשירית – הקפאת הבנייה בהתנחלויות. נוביק גילה לו שהמסמך לא מיועד לפרס – הוא מיועד לנשיא מובארק. גיל חשב שהוא צוחק. תוך ימים אחדים יצא המסמך לאור, בחתימת מובארק. "למדתי קורס מזורז בתעוזה, דיפלומטיה ויצירתיות מדינית", כותב גיל.

     

    ערב הסכם אוסלו מצאו אנשי פרס דרכים להוליך שולל את העיתונאים. פרס וגיל היו בשטוקהולם. שמעון שיפר השיג את אבי גיל בטלפון. האם נכון שפרס נפגש עם אנשי אש"ף, שאל. גיל הכחיש. באותו ערב ניהל פרס משוודיה משא ומתן טלפוני עם ראשי אש"ף בתוניס. לא נפגש, אבל למעשה כן. לעיתונאי אחר הדליפו שהמתווך הסודי הוא יהודי קנדי. פרס הכחיש, ודובריו הכחישו את הכחשתו. הידיעה פורסמה בגדול. יום אחד פורסם שהשגריר בוושינגטון, זלמן שובל, עומד למנות את כתב הטלוויזיה אהוד יערי לדובר השגרירות. אבי גיל רצה להגן על ידידתו, דוברת השגרירות רות ירון. הוא המציא ידיעה שקרית, לפיה יערי עומד להתמנות לשגריר בקהיר. מועמד לשגריר לא יסתפק בתפקיד של דובר, הניח – וכך היה.

     

    יום אחד אירח פרס במעונו שניים – מפיק הסרטים ארנון מילצ'ן והבכיר הפלסטיני נביל שעת'. שעת' סיפר שצפה ב"אישה יפה", סרט שהפיק מילצ'ן, 20 פעם לפחות. האם היה רומן בין ג'וליה רוברטס לריצ'רד גיר? שאל.

     

    פרס קטע אותם. הוא שמע על "לשחרר את ווילי", סרט אחר של מילצ'ן. האם היה מסובך להסריט אותו? שאל. מילצ'ן הסביר שסרטים על חיות הם הימור בטוח: הם זולים להפקה ומושכים צופים צעירים. "ארנון", אמר פרס. "אני רוצה שתעשה סרט שיקרב את הנוער למזרח התיכון החדש. במקום ווילי הלווייתן קח גמל. זה מתאים יותר לאזור. הגמל צועד למכה, עובר סכנות וייסורים אבל מגיע אל מכה ואל השלום". מילצ'ן העדיף להפיק את "להציל את ווילי 2".

     

    אחד העימותים הטעונים ביותר בין פרס לרבין היה ערב טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן. פרס אמור היה לצאת בראש המשלחת, אבל בלילה החליט רבין לבוא. גיל עידכן את פרס בשש בבוקר, אבל פרס העדיף לטעון ששמע על כך ברדיו. כך ביקש להעצים את השפלתו.

     

    עוללות אותו יום סופרו כאן בעבר בהרחבה. גיל תורם לסיפור את חלקה של סוניה, אשתו של פרס. השניים ישבו במטבח. גיל שאל את סוניה מה דעתה. היא אמרה שפרס חייב להתפטר. למה? שאל גיל. כי רבין לא נותן לו לעבוד, אמרה. הוא רע ושקרן.

     

    גיל הסביר לה שההפך הוא הנכון: רבין נתן לו לעבוד ולהצליח. אם יתפטר, יהיה ללעג ולקלס, כמו דוד לוי שנעלב והחרים את ועידת מדריד. "אני לא לגמרי בטוחה שאתה צריך לפרוש", אמרה סוניה אחר כך, והפור נפל. בהזדמנות אחרת קונן פרס שרבין הרס את חייו. "בכל זאת, בחיים ההרוסים האלה הצלחת להגיע לכמה הישגים קטנים", אמר לו גיל.

     

    אנשי שמאל יוכלו למצוא בספר הרבה סיבות להתגעגע אל פרס, אל הנחישות שלו, אל האופטימיות, אל החתירה המתמדת לשינוי, לחידוש, אל האמונה שלו בבני אדם וביכולת שלהם להסתדר יחד. אנשי ימין ימצאו בו ראיות לדרך המניפולטיבית, ההרפתקנית, שבה הכניס פרס את המדינה למתווה אוסלו. אני חשבתי על האופי הנזיל של הפוליטיקה. הפוליטיקאים פחות בטוחים בעצמם, פחות זוממים ממה שמתארים אותם. הם מרוכזים מאוד בעצמם, עד כדי חוסר בושה, חשופים לחנופה, לפיתוי, מגוחכים, מבוהלים. פרס עשה לא פעם מהלכים מפוקפקים שמזכירים בנכלוליהם את מה שקורה בפוליטיקה הישראלית היום. אבל מאחורי האמביציות שלו עמד תמיד משהו שלא קשור רק בו ובצרכיו – חלום, ייעוד, חזון.

     

    הנשגב והמגוחך ליוו את פרס לאורך כל חייו. גיל מספר שערב הבחירות ב־1996 חיפשו בלשכה שחקן כדורגל שיסכים להצטלם עם פרס. היחיד שהסכים היה איל ברקוביץ', אז שחקן מכבי חיפה. אליאב, בנו בן השמונה של אבי גיל, היה אוהד שרוף של הקבוצה. גיל סידר לו תמונה משותפת: פרס מימין, ברקוביץ' משמאל, ובאמצע הילד, לבוש בחולצה הירוקה של מכבי. למחרת, כשהגיעה התמונה, גדולה וממוסגרת, לילד הייתה רק בקשה אחת: "אבא, אתה יכול לבקש מהצלם להוציא מהתמונה את פרס?"

     

    גדול עליהם

     

    שלשום, יום רביעי, התקיימה הלווייתו של אורי לוברני בקריית שאול. ההלוויה זכתה לכותרות מכיוון שאיש מהשרים לא טרח להגיע אליה. הכותרות היו מיותרות: בשנות הפעילות שלו לוברני הניע מהלכים שגדולים על מידותיהם של שרי הממשלה הנוכחית. ועכשיו, לאחר מותו, הוא לא זקוק לכבוד המפוקפק הזה.

     

    לוברני נודע לתהילה בעיקר בגלל פעילותו החשאית בשלוש זירות: איראן, לבנון ואתיופיה. שנים לאחר שאיראן הפכה לאויבת מס' 1 של ישראל, הוא האמין שאילו רק נתנו לו 20 מיליון דולר, 40 מיליון דולר, הוא היה מחולל הפיכה באיראן. זה נשמע כמו הזיה, כמו פנטזיה, אבל כשלוברני היה מסביר מה ואיך, שומעיו היו קרובים להשתכנע. עובדה: הרזומה שלו היה מלא ברעיונות לא פחות דמיוניים שידע להפוך למציאות.

     

    חוץ מזה, הוא היה מספר סיפורים בחסד, אלוף מספרי הסיפורים.

     

    המנוע: לוברני. צילום: עמית מגל
    המנוע: לוברני. צילום: עמית מגל

     

    במאי 1991 הוטסו לארץ אלפי יהודים אתיופים במסגרת מבצע שלמה. ההחלטות שקדמו למבצע היו דרמטיות, חובקות עולם. היו מעורבים בהן נשיא ארצות־הברית ג'ורג' בוש האב, ראש הממשלה יצחק שמיר, נשיא אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם, הרמטכ"ל לעתיד אמנון ליפקין־שחק ורבים אחרים. המנוע היה לוברני.

     

    אתיופיה הייתה באותה תקופה תחת שלטון פרו־סובייטי. היהודים לא הורשו לצאת, אלא במשורה ולאחר ששולם עבורם שוחד. סכסוכי גבול וקבוצות מורדים איימו על יציבות המשטר. ב־1990 הגוש הסובייטי קרס, והממשלה איבדה את ספק הנשק שלה. לישראל הגיע קסה קבדה, אחיו למחצה של מנגיסטו, בוגר האוניברסיטה העברית. הוא הציע עסקה של יהודים תמורת נשק. האלוף אהוד ברק נשלח לאתיופיה וחזר עם רשימת קניות.

     

    האמריקאים הטילו וטו על העסקה: נשק לא בא בחשבון. שמיר חיפש מוצא. לאחר הרבה לבטים, הרבה ויכוחים, שמיר החליט להעלות את בני העדה: הגל הקודם, שהגיע במבצע משה, לחץ; היו לפניו גם שיקולי בחירות. הוא הפקיד את אתיופיה בידי לוברני ובידי ראובן מרחב, איש מוסד לשעבר שמונה למנכ"ל משרד החוץ.

     

    לוברני תפר עסקה חדשה: במקום נשק, ישראל תדאג לשנות את היחס למנגיסטו בממשל בוושינגטון. אמריקה הייתה אז בשיא כוחה, לאחר הניצחון במלחמת המפרץ הראשונה. יהודים תמורת נגישות לבית הלבן.

     

    למנגיסטו זה לא הספיק. הוא הגיע בחשאי לישראל וחזר על דרישתו לאספקת נשק. שמיר אמר, ציוד צבאי כן, מה שיורה לא. הוא חשש מהלחץ האמריקאי.

     

    בינתיים המורדים התקדמו, ובישראל עלה החשש מאנרכיה שתביא להרג המוני של בני העדה שהצטופפו במחנה מעבר באדיס־אבבה. הנשיא בוש נחלץ לעזור: הוא הבטיח למנגיסטו מקלט פוליטי אם יאפשר ליהודים לצאת. לוברני עמד לגמור איתו הסכם, אבל מנגיסטו ברח.

     

    לוברני הציע ליורשיו של מנגיסטו אותו הסכם. הנשיא בוש הסכים להעניק את הערבויות שנתן למנגיסטו גם לשליטים החדשים. בהסכם היה גם סעיף כספי – 35 מיליון דולר בהעברה בנקאית. הסוכנות היהודית התחייבה לשלם את הכסף.

     

    השליטים החדשים רצו עוד. לוברני סירב. הוא הבין שלא יהיה לדבר סוף. האלוף ליפקין־שחק נחת באתיופיה ונערך למבצע חירום. המטוס הראשון עוכב על המסלול באדיס: הממשלה גילתה שלא כל הכסף הועבר. בישראל חששו שהאתיופים ייקחו את הכסף ויעכבו את המטוסים בתקווה לסחוט עוד; באתיופיה חששו שישראל מנסה להתחמק מתשלום. יתרת הכסף הועברה, והמטוסים המריאו.

     

    בישראל, כמו בישראל, אהבו את העלייה ולא אהבו את העולים. אבל כאשר מתאוננים בצדק על ייסורי הקליטה, צריך לזכור גם את אלה שהפכו שמיים וארץ כדי להביא את העולים לכאן, ללא פגע; אנשים כמו אורי לוברני.

     


    פרסום ראשון: 08.03.18 , 18:47