כי רעות שכזו

חודש וחצי עבר מאז שחיים גורי הלך לעולמו. את הממלכתיות ההדורה שאפיינה את הלווייתו החליפה האינטימיות של האבל המשפחתי. בימיו האחרונים החליטו בני המשפחה להעביר את גורי מבית החולים שבו שהה בתל־אביב בחזרה לביתו בשכונת טלביה בירושלים, כדי שיוכל לסיים את חייו בסביבה המוכרת שאהב.

במשך 70 שנה חיה עליזה גורי (87) לצידו של המשורר שהנשיא ריבלין כינה בהלווייתו "המשורר הלאומי בן ימינו". היא עמדה לצידו בכל תחנות חייו שהן גם תחנות חייה של המדינה. עכשיו היא יושבת בסלון של בתה נועה בתל־אביב, נושאת מבטה אל הגינה הפורחת שבחוץ. ציפור ירגזי צהובת חזה נוקשת על חלון הבית, מנסה להיכנס פנימה, כמו נושאת עימה מסר אחרון.

"תשעה ימים סעדנו אותו בבית כשאנחנו יודעים שזה הסוף", היא מספרת. "הוא לא היה בהכרה כל הזמן, אבל ברגעים שהוא כן היה הוא ידע שהוא בבית ושהוא מוקף על ידינו. הוא גם סיכם חשבונות אחרונים שלא היה ברור למה הוא מנהל אותם. ביקש מחילה על דברים שנראו כבר סגורים מזמן ולא הייתה לו סיבה להתנצל עליהם.

"באחד השירים שלו הוא כותב: 'איש לא הזהיר אותי שהדרך אל אריכות הימים עוברת דרך הזקנה'. אז זה היה בבדיחות הדעת. לא קל היה לו להזדקן, הוא חי בעוצמה ובחיות שאפיינו אותו כל חייו. שלושה שבועות לפני מותו הוא עוד הספיק לתת ראיון מצולם לקראת כנס של שופטים. נדמה לי שכשחש שלא יוכל לחיות את המשך חייו כפי שרצה, הוא ויתר. בחר ללכת בדרכו שלו. בסוף הוא מת במיטתו מוקף בבני משפחתו, אולי בדרך שבה הוא רצה".

ואת?

"לי היה קשה להשלים. 70 שנה עוברות לנגד עיניי, מסרבות להיפרד. הן נושאות מטען יקר שהלך ונצבר עם השנים בעבודה משותפת ובאהבה רבה. אני תמיד הייתי מצטטת את סבא של עמוס עוז שהיה אומר, 'אתה יודע עמוס, אנשים זקנים קשה להם הרבה יותר למות מאנשים צעירים'. עמוס שאל אותו איך? והוא ענה לו, 'כי לאנשים זקנים יש כבר רגילות לחיות'. ואני לקחתי את הביטוי הזה של סבא של עמוס עוז, של הרגילות לחיות".

והוא עדיין תקוע איתך, הביטוי הזה?

"כן. יש חיים, יש ילדים, יש נכדים ובנות נפלאות ובני זוג נהדרים. אני לא חושבת שבורכנו בדור שני ושלישי כל כך אוהב, כל כך נפלא, שמאפשר את ההתנתקות האיטית".

הראיון המלא – ביום שישי בגיליון הכפול והחגיגי של "7 ימים"