יש רגע אחד ב"ואלס עם באשיר", הסרט הנפלא של ארי על מלחמת לבנון הראשונה, שבו הוא מספר איך "...בתוך כל הגיהינום הזה הגיע לשם העיתונאי ההוא מהטלוויזיה, רון בן־ישי. הולך זקוף בין הכדורים כמו איזה סופרמן, הולך כאילו כלום, כדורים הסתובבו בסלאלום מעל הראש שלו. לפניו זחל איזה צלם. רועד. הקסדה כיסתה לו את כל הפנים, הוא לא ראה ממטר".
חודשיים אחרי האירועים שמתוארים בסרט רון קיבל אותי לגלי צה"ל. שנתיים אחר כך שלח אותי לצידון, לסקר את הנסיגה מהרי השוף. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שסיקרתי כעין מלחמה, ואני זוכרת מה שרון אמר לי לפני שיצאתי: אל תפסיקי להסתכל מסביב. תדווחי על מה שאת רואה בעיניים. שזה בדיוק מה שרון עשה בלבנון אחרי ששמע וראה במו עיניו את זוועת הטבח בסברה ושתילה. אבל הוא עשה עוד משהו: הוא דאג שראש הממשלה ושר הביטחון יידעו, והוא התעקש שהצופים שלו יבינו. רון לימד אותי שאומץ הלב הפיזי לא יכול להחליף, לפעמים הוא פחות חשוב, את אומץ הלב העיתונאי.
החובה הזאת שלנו, to speak truth to power , לדבר את האמת מול פרצופה של השררה, מעולם לא הייתה חשובה יותר מאשר באביב המוטרף הזה של 2018. גם בגלל שהשררה איבדה את הברקסים שלה. ובעיקר בגלל שהיא עובדת קשה כדי לקלקל את הברקסים שלנו. תראו מה קורה לשומרי הסף, שהם הברקסים שלנו: תראו איך בית המשפט העליון מתפתל מתחת לכף ה־D9; איך כל מי שחושף - חוטף, כל מי שחוקר - חשוד, כל מי שחושב ששחיתות היא תקלה מוחזק כמי שזומם הפיכה.
אז נכון, אנחנו לא טורקיה; פה לא עוצרים עיתונאים בגלל כתבה ביקורתית ולא זורקים שופטים לכלא באישון ליל. העיתונות שלנו בועטת, בינתיים. בית המשפט עצמאי (כשהוא לא עושה הבעה מופתעת), הדמוקרטיה עוד לא נפלה. רחוק מזה. דמוקרטיות לא קורסות בן לילה, אבל הן דועכות בחושך. והתפקיד שלנו הוא לוודא שאף אחד לא יצליח לכבות את האור. לכן כל כך מדאיג לראות את מה שנחשף עכשיו, גם בתוך המקצוע שלנו: איך השחיתו כאן אתרי חדשות, איך סחרו בעיתונאים. איך מי שהתמסר - נקנה; ומי שלא נקנה - סומן.
בכל זאת דבר אחד טוב קורה באביב 2018 : כל הקופסאות השחורות, כמעט, נפתחות. ולא נוכל עוד לומר "לא ידענו", כי יש לנו הזדמנות לראות. ודווקא לכל מי שלא רוצה לראות, רציתי לומר משהו על העיוורון. לאלה שלא מאמינים לנו, שרואים בנו מטרד עוין ומיותר.
כן, קורה שאנחנו טועים, מועדים, לפעמים אפילו מוציאים דברים מהקשרם. ברור שכדאי לפקפק בבחורה מהטלוויזיה ובכותרת בעיתון. אלתרמן מצא לזה חרוזים כבר ביום־הולדת 25 ל"מעריב", כשעוד היה העיתון הנפוץ במדינה: “כל מילה וכל אות ילודה / נקבעות לבלי שוב במסגרת פלדה / וכל שטות או חכמה שכתבת בנחת / תיהפכנה אי שם לעופרת רותחת” .
אז אל תאמינו לנו "על עיוור"; תאמינו לנו כדי להביס את העיוורון. תאמינו לנו כדי שתוכלו לחשוד בנו כשצריך. תאמינו לנו, לרובנו, שאנחנו מבקשים להדליק את האור ולברר מה קרה. תאמינו לנו בגלל ש"העיתונות נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השולטים", כמו שאמר ביהמ"ש העליון באמריקה בפסק הדין שבו התיר לפרסם את מסמכי הפנטגון ולחשוף איך השלטון רימה את האומה. אחרי 15 שנה וכמעט 60 אלף הרוגים בוייטנאם, אמריקה הבינה מה שרק עיתונות חופשית יכלה לגרום לה להבין.
זאת התשובה הכי מדויקת לכל מי שרואה בנו גורם עוין: "העיתונות נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השולטים". אנחנו מהצד של הכביש, לא של הגלגל. מבחינתי, זאת ההגדרה הכי מחייבת, גם הכי רומנטית של המקצוע. אנחנו האוזן הקשבת למי שנעשק, נמעך, נגנב, הוחלש. אנחנו המגאפון למי שקולה הושתק במשך שנים - כן אנחנו בוחרים צד, אבל לא לפי המפה הפוליטית, אלא לפי המפה של העובדות.
לתת קול למה שעד עכשיו נלחש בשקט.
להאיר את מה שעד עכשיו היה בחושך.
וזאת הרגשה נהדרת, לעמוד באור.
מתוך נאומה של אילנה דיין, זוכת פרס מפעל חיים, בטקס האקדמיה לטלוויזיה 2018
