8.3.1969 | מלחמת ההתשה

במדד האיוולת של מלחמות ישראל, אם מלחמת ההתשה לא תופסת את המקום הראשון היא ודאי מהמתחרות המובילות. יכול להיות שזה מסביר את העדרה הכמעט מוחלט מהאתוס הלאומי. קצת פחות משלוש שנים אחרי ששת הימים איש לא כתב שירים לכבודה, לא הנפיק אלבומים, אף לא אחד לנחמה. היא לא נכחה בערבי שירה, לא הולידה שיח לוחמים. מלחמה יוק. גם המחקר האקדמי, עד לאחרונה, איכשהו דילג עליה, ורק ב־2003, יותר משלושים שנה לאחר שהסתיימה, מצאה מדינת ישראל זמן לייצר את אות ההתשה.

היחידים, אולי, שייזכרו בה בערגה הם קבלני העפר שעשו מיליונים מקו בר־לב המיותר. כבר אז, בעוד הטרקטורים משנעים כמויות עתק של עפר ואבן — שכזכור התפוררו תוך שעות ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים — הוא עורר התנגדות קשה. אבל בכיתה שלנו, י"ב ביולוגית במקיף יהוד, יהושע (שוקי) לוי ואלי דהן הקפידו לרשום את שמות ההרוגים בקצה העליון של הלוח. שמות המתים יחד עם ההערה: "עוד כך וכך חודשים — אחר כך שבועות, וימים — גם אנחנו נמות שם". שוקי האהוב נהרג אחר כך בחולות סיני.

בוויקיפדיה כתוב שהיא החלה במארס 1969 והסתיימה באוגוסט 1970. שגבתה קרוב ל־400 הרוגים. למעשה, היא החלה הרבה יותר מוקדם, ומספר הרוגיה היה גדול הרבה יותר. בין הכוחות הבודדים שישבו שם לאורך כל התקופה הייתה סיירת "שקד". והרבה לפני שנולדה האמירה "העיניים של המדינה", בנימין (פואד) בן־אליעזר, מפקד הסיירת, שבניגוד למפקדים אחרים הקפיד לבקר ולעודד את חייליו, אמר להם — ויסלחו לי אניני השפה — "אתם הביצים של המדינה". ובשעה שבתל־אביב, מרחק אלפי קילומטרים, ישבו בבתי הקפה, ובקלאב הצרפתי באשקלון רקדו אגה־דו־דו, אנשי הסיירת ניהלו שגרת חיים הזויה. חצו כל יום במהירות מטורפת את הפתחים שבין הסוללות — פתחי המוות קראו להן — נתקעו עם הקומנדקרים המיושנים במלחות שסביב המעוזים הצפוניים (מזל שהצפצפה עוד עובדת, אמר חנן שורק כשהוא ואבי הופמן מצאו את עצמם תקועים בלב הישימון הנורא), גנבו גנרטור משוכלל מהשריון כדי להאיר את הבונקר האפל, חיו על מנות קרב עלובות ודילגו על יציאות הביתה כדי לא להסתכן באש תופת מצרית. וכן, גם כדי שלא לראות איך מה שקורה להם שם לא מעניין איש בישראל. ישראל של תחילת שנות השבעים כשהחיילים טרם הפכו ל"ילדים של כולנו".

ישראל ביצעה שורה ארוכה של מבצעים נועזים מעבר לתעלה, הרסה עד היסוד את הערים המצריות שלידה, שילמה מחיר דמים נורא, רק שבסיכומו של דבר כתב האלוף ישראל טל: ”קו המעוזים הכזיב ולא מילא את ייעודו. צבא היבשה ספג אבדות קשות ולא הצליח להגן על עצמו. לא הרתיע את המצרים ושימש מטרה נייחת לארטילריה המצרית". ואי אפשר היה לסכם את המלחמה הזו טוב יותר.