המניע הכי מעניין במשבר הבחירות הנוכחי בישראל הוא הנשיא טראמפ. מניע פסיכולוגי נסתר מהעין, אבל חשוב בהבנת המציאות. מאז שטראמפ נבחר, במפתיע וכנגד כל הסקרים, חולק ראש ממשלת ישראל תחושה של שותפות גורל עם האח הגדול מוושינגטון. לפחות מצידו. בשנה האחרונה התחושה הזאת קיבלה צורה ופנים. בתקשורת הבינלאומית ובישראל משווים בין נתניהו לטראמפ לעיתים קרובות. שניהם מעוררים הערצה ושנאה, שניהם מומחים בהפעלת המונים, שניהם תחת חקירות והאשמות, ושניהם מפנים חיצים למוסדות המדינה למרות שהם האחראים עליהם.

גם אם נתניהו יאהב את ההשוואה לטראמפ, בעיניי היא עלבון עבורו. ראש ממשלת ישראל הוא אינטלקטואל ומנהיג מנוסה, ולעומתו הנשיא האמריקאי – שהגיע לבית הלבן מתוכנית ריאליטי – מתאפיין בלשון נמוכה ובמוסר אישי ירוד. אלא שהגורל והאינטרסים קבעו.

והנה עוד: טראמפ נחשב לנשיא מושחת מוסרית בעיני רוב הדמוקרטים בגלל ענייני הנשים שלו והשפה הבוטה, אבל בפועל הוא הביא הישגים מרשימים, לפחות ביחסי החוץ ולפחות בעיני ישראל. מושחת מוסרית, אבל החליט להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, אילץ את המדינות המוסלמיות להבין שיש מגבלות ואת הפלסטינים לצאת מעמדת הנוחות שבה הם מאשימים את ישראל באימפוטנציה העצמית שלהם. ואם זה לא מספיק, אחרי שלושה נשיאים שכשלו ביחסם לצפון־קוריאה – דווקא טראמפ ואיומיו המגוחכים בטוויטר הזיזו את הרודן מפיונגיאנג לכיוון חיובי. השיגעון היה יעיל פי כמה וכמה משיקול הדעת ההרסני והדיפלומטיה הרכה של אובמה.

והנה גם נתניהו שלנו – גם אם יש בעיות של כמה סיגרים, כפי שמתדרכים מקורביו, הוא ראש ממשלה מצוין. מביא להישגים כלכליים, ביטחוניים ומדיניים. אם כך הדבר, אומר ההיגיון ההשוואתי – אם הציבור האמריקאי, חובב התקינות הפוליטית, בחר נשיא בוטה, גס־רוח ומושחת אבל הישגי, גם הציבור הישראלי יסבול בוטות וכמה חקירות שחיתות למען הישגים. ומה מובהק יותר לעצם העניין מאשר ניצחון בבחירות? אלא שכאן ההשוואה נעצרת והשגיאה מתחילה: טראמפ עלול לשקוע בבוץ, יש חקירות נגדו שאולי יבשילו למשהו רציני, נתניהו לעומת זאת כבר שקע בו.

האבסורד הכי גדול בהליכה לבחירות שכל עניינן הוא חקירות נתניהו ומעין הצבעת אמון בו הוא שלא תהיה להן כל השפעה על תוצאות ההליך המשפטי נגדו. 30 מנדטים, רבע מהציבור, ואפילו 40 מנדטים, שליש מהציבור, לא עוצרים תהליך משפטי. להפך, נתניהו הופך את התהליך המשפטי למוצק יותר. ככל שהוא מערער על אמינות מערכות אכיפת החוק, אלה – מחשש לטעות – נאלצות לבטן את הראיות והעדויות נגדו, עד ששום בית משפט לא יוכל להתלבט.

ובכלל, דמיינו מה עשוי לקרות שנה מהיום: ישראל אחרי בחירות אבל גם אחרי החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד נתניהו. למרות שהחוק מתיר לראש ממשלה לכהן גם כשהוא יוצא ונכנס מבתי המשפט, לא סביר ולא הגיוני שכך יקרה. ואם כן, הקואליציה שיקים לא תשרוד את הביקורת הציבורית.

אם היועץ המשפטי יחליט לסגור את כל התיקים, המשמעות היא שהמשטרה והפרקליטות צריכות לערוך בדק בית יסודי. לכאן או לשם – למרות הכיוון המובהק – מנדט מהעם, אם יגיע, לא ישנה דבר.

מה המסקנה? את הבחירות הבאות (ולא משנה מתי יתרחשו) אפשר להסב ל"משפט דרייפוס" מודרני ולמאבק ייצרי של ראש ממשלה שנלחם נגד מוסדות המדינה. כמו טראמפ. אפשר יהיה, כדברי השר אופיר אקוניס, להפוך אותן – כמו אצל טראמפ – למאבק בעד נתניהו ונגד התקשורת (שני עקרונות "ידועים" בתורה הרוויזיוניסטית ובהיסטוריה הציונית).

אפשר שנתניהו ינצח ויביא הרבה מנדטים, בדיוק כפי שאפשר שיפסיד. הרי בכל מערכת בחירות יש תעלומה של עשרה מנדטים שאיש לא יודע איפה יצוצו. מה שאי אפשר זה לשנות את המסלול המשפטי. טראמפ עובד מרחוק, מפה זה מסובך יותר.