שוב התקשרו. הפעם זאת חופשת סקי. כשמזמינים אותך למשהו, זה תמיד בתמורה למשהו אחר שאת נותנת, ואני גם ככה מעדיפה להישאר בבית. לכתוב שיר. לחפש בעל. כבר עברתי את גיל 30 ועדיין רווקה, בעצם יותר גרוע – גרושה! היא אמרה שזה קטן ואקסקלוסיבי. שיהיו בקתות עץ ויהיה לי בחדר אח. המוזה תיפתח, והאהבה? שתחכה. יש רק בעיה אחת, אמרתי, אני לא גולשת. קצת משונה לצאת לחופשת סקי כשאין שום סיכוי שתעשי סקי. לא מסתכנת בהתרסקות עכשיו, צעד לפני גיל הבלות. כשעוד אין לי אפילו ילדים שיטפלו בי בזמן שאני סובלת משברים בגפיים ולא מסוגלת לנגן אפילו מנגינה עצובה אחת בפסנתר. שום חדרון עץ שמשקיף אל הלבן לא יזיז אותי מהארץ. שוקו חם יש גם בגורדון, ולא צריך להצטלם בשבילו לגיא פינס עם חליפת גלישה מטופשת, כשאת לא יודעת לגלוש.

"לא", אמרתי לה לבסוף, "נראה לי שנוותר. אין מצב שאני זזה מהבית".

הרגשתי שחסכתי לפחות חפיסת מוקסיפן, קרטון טישו ושבוע ימי מחלה. אבל אז היא זרקה לי את שתי מילות הקסם: נועם וטור. יותר חזק מאברה וקדברה. הרבה מעל צמד המילים יחסי וציבור. "את יודעת מה?" פתאום שמעתי את עצמי אומרת, "בעצם למה לא? תמיד התחשק לי ללמוד סנובורד. אם צריך, מצטלמת גם עם בגד ים".

ארזתי את כל הבגדים החמים שאפשר לקנות בתל־אביב, לפטופ, משככי כאבים ויצאתי לשדה. כבר תיכננתי איך אני מקימה שם בהרי איטליה את האולפן הקטן שלי ולא יוצאת לדקה מהפוך. היו לי כוונות אמיתיות לחזור עם אלבום חדש. אולי אפילו הלב יפשיר מחדש לאהבה ויהיה לי סוף־סוף עתיד. אבל אז ראיתי ליד מי הושיבו אותי במטוס. איזה עתיד. תנו לי לעבור את הטיסה בלי להפוך לחלקיקים ראשוניים. דחפתי את מחברת השירים עמוק־עמוק לתוך התיק ונדחקתי לחצי הכיסא שהכתפיים שלו השאירו לי. שיר? מי מסוגלת בכלל להוציא מילה כשהנשימה שלה נעצרת.

אפשר לומר שלא נולדתי לעולמות האקסטרים. באמת שניסיתי להתקדם צעד עם המגלשיים, אבל ממש קשה לזוז בלי שיש לך את היכולת לעצור. שעות הוא עמד איתי שם באותה נקודה, מקריב את חופשת הסקי שלו ועושה הכל כדי שאחווה תחושת הצלחה כלשהי. אפילו קטנה. לא הצלחתי, כי אני ממש לא קטנה. ולשנע את כל הגוף הזה מנקודה A לנקודה B, בזמן שהמוח מתנגד, רק יחידת חילוץ מסוגלת. מזל שהוא שירת בצבא ב־669. אחרי שהרגשתי מושפלת והוא החנה אותי בבית קפה קטן בראש ההר, הזמין לי כוס סנגריה ואמר שאולי ניפגש בערב, ראיתי אותו מפליג ממני על גב המדרונות החלקלקים. הוא זז בקצב מהיר, בירידה הכי מסוכנת, בקור הכי מקפיא, וידעתי שהוא מחייך. זה בן אדם שכל הפרצוף שלו חיוך.

בלילה נפגשנו במסיבה של חברת הסקי, ואמרתי לו להתראות. למרות שנשארו עוד שלושה ימים לחופשה, מחר אני נוסעת לוונציה. מה יש לי לחפש כאן, הבנתי את הפרינציפ, חופשת סקי זה אחלה, אבל צריך בשביל זה לצאת מהחדר אל השלג. ממש־ממש לא בשבילי. לא רק זה, מהתסכול גם לא יוצא לי אפילו חצי שיר. אז אפילו הייאוש לא מביא לי כאן שום תועלת. שם, בוונציה, אי־אפשר שלא לכתוב שירי אהבה. זאת העיר הכי רומנטית בעולם. את בהיריון עוד לפני שאפילו קרץ לך חצי איטלקי על גונדולה. והזמנתי מכונית ונסעתי לשם כמה שיותר מהר. לפני שאתחרט.

ונציה. וואו. ונציה. כל מה שדמיינתי – ויותר. ישבתי בפיצרייה קטנה בכיכר סן־מרקו, והתחלתי סוף־סוף ליהנות מהחופש. מסתכלת על האנשים שבאים וחוזרים הביתה, בין התעלות, על רקע השקיעה המוגזמת. יונים עפות בכיכר. מוכרת פרחים משכנעת איש זקן לקנות לזקנה שלו ורד, וחשבתי לעצמי, מתי גם לי יהיה זקן? צריך להתחיל מוקדם כדי להספיק להזדקן ביחד. וכמה חבל שאהבת חיי עדיין לא הגיעה.

פתאום ראיתי אותו. הוא הלך בדיוק לכיוון שלי, באמצע הכיכר, וכל בנות העיר סובבו את ראשיהן אחריו. יכול להיות שאני מדמיינת? שמתי משקפיים והבנתי שכנראה הכרתי בטיול הזה משוגע. מה הוא עושה פה? איך זה יכול להיות?

נטשתי את הפיצה שלי ורצתי לקראתו, בלי לשלם. כשנפגשנו הוא הניף אותי באוויר כאילו הייתי בצק עלים דקיק. כאילו לא שקלתי פי שניים מכל חברה אחרת שלי באותו רגע. כי באותו רגע הייתי קלה. כל כך חסרת משקל, שנשרו ממני גם הדאגות.

"מה אתה עושה פה, מטורף?" שאלתי אותו, והוא אמר לי, "מה זאת אומרת? באתי לפגוש אותך".

ככה הכרתי את נועם. בתוך שלושה חודשים כבר הייתי בהיריון, והיום יש לנו שני ילדים קטנים, אחת גדולה מאומצת, בית בכפר, ורק חליפת סקי אחת. בשבוע הבא הוא טס לעוד חופשת סקי בלעדיי. אין סיבה לבוא כשיש לאן לחזור.