yed300250
הכי מטוקבקות
    מרב בטיטו
    7 ימים • 14.03.2018
    בצהרי היום
    חברה משותפת הציעה שייפגשו. מרב בטיטו חשבה שבליינד דייט זה לחלשים. אז היא חשבה
    מרב בטיטו

    דלת המעלית שבקצה הלובי נפתחה ומתוכה יצא גבר חסר גיל שחייך אליי חיוך רחב. בעשר השניות שהיו דרושות לו כדי לעבור את המרחק ולהגיע אליי הבחנתי ב:

     

    א. הכיפה הסרוגה. לא גדולה, לא מאוד קטנה, מעוגלת בקצוות ולא משוטחת. אינה מופרדת לרקע ולדוגמה, אלא סרוגה כולה בדוגמאות בצבעים פסטליים: עובר.

     

    ב. החולצה המכופתרת. תחובה במכנסיים, חגורה מתאימה לנעליים אבל לא בדיוק, רק בערך: עובר בקושי.

     

    ג. המכנסיים המגוהצים. אך המכפלת שלהם אגרסיבית מדי: לא עובר.

     

    ד. השמירה על קשר עין כל הדרך מהמעלית עד אליי, לחיצת היד הרכה ויבשה, השחרור הלא מוקדם מדי והלא מאוחר מדי מאחיזת כפות הידיים, הרכינה לרפרוף נישוק עדין על שתי הלחיים: עובר פלוס־פלוס.

     

    הניתוח הזה לא התרחש כמובן בזמן אמת, הוא פרי פיתוח של עשר שנות זוגיות עם האיש שיצא מהמעלית באותו היום בבניין המשרדים הענק בסיטי של רמת־גן. השניות ההן, למעשה, היו מוקדשות להתקף אימה שאחז בי, כמו גם לתיעוב עצמי על כך שנעתרתי ליוזמת השידוך, אבל בעיקר על השמלה הסנטימטר־אחד־יותר־מדי־חשופה שזרקתי על עצמי. כעת משפסע לעברי המיועד, לא יכולתי שלא להרגיש שפיספסתי קצת.

     

     

    תמיד סברתי שדייט נעדר היכרות מוקדמת זה עניין לחלשים. מפגש יזום ומהונדס של שתי נפשות המבקשות להתאהב ללא שום אמונה בספונטניות מרגשת, ועם מידה רבה של ספקנות סטטיסטית. ראיתי כאלה בבתי קפה, במבואות של בתי מלון, בבתי קולנוע, בברים ובמיני לוקיישנים אקראיים שתמיד הכניסו אותי – הצופה מהצד, למבוכה מיידית ולדחף עז של בריחה מהמקום. על פניהם הבחנתי ברצון נואש למצוא חן, בניסיון שקוף להעלים קוצר רוח, או בשעמום קיומי אפרפר. אבל – תודה לאל, שבו האמנתי באותם ימים, מעולם לא נצרכתי לכדי דייט. זו לא הייתה הצרה שלי, אלא של בנות אחרות שלא הגזימו כמוני ולא התחתנו בגיל 19 וחצי.

     

    בזמן שהן חוללו את מחול האהבה ורכשו כלים בסיסיים להתנהגות רצויה במהלך מפגשים מסוג זה, רקדתי שירי ילדים במסיבות חנוכה אינסופיות, וכאשר הן שייפו את חכתן לכדי דיוק מושלם ודגו את הכריש שלהן, פילטתי חזות עוף לשניצלים וקינחתי אפים דולפים. איכשהו ותוך כדי, אפילו התקדמתי בעבודה, עברתי דירה לקצה השני של הארץ, למדתי, החלפתי מקצוע, אבל נותרתי בתולת היכרויות מובהקת. בת 38, על קצה הספקטרום הדתי־לאומי, גרושה פלוס שלוש: מי לוקח?

     

    אז זהו, שלא באמת שאלתי, גם לא את עצמי. חצי שנת הוללות יחסית תחת המגבלות הפנימיות והחיצוניות שמהן סובלות נשים בנות 38 המעוניינות להתפנן קמעה, באה לקיצה ללא שום הודעה מוקדמת. חברה מהעבר הרחוק צפתה בי מרוקנת דליים של עלבון על הרבנות בתוכנית הטלוויזיה "בנות" (שודרה בהוט). סיפרתי שם על הטקס המבאס של הגירושים וקישקשתי משהו על הטראומה הקלה שפקדה אותי, אבל לחברה מהעבר היה רעיון שיכולתי לסרב לו. משום מה לא סירבתי.

     

    לקח לי רגע להבין שאשתו נפטרה ושהוא אב לשניים, אבל זה כבר היה אחרי ששאלתי אם הוא אחד שקורא עיתונים ונמצא בעניינים או חובב אסקפיזם שמעדיף שתיקות ארוכות. עמוק לתוך ההסבר שלו על התמצאותו במרחבי האקטואליה וסגולותיו האינטלקטואליות, הבנתי שכבר אין דרך לסגת. מתברר שאנחנו יודעים לאיזה כיוון אנחנו רוצים להימשך, עוד לפני שצעדנו אליו.

     

    האלמן שלח לי הודעה מדויקת וזכה על כך בנקודות עוד טרם נפגשנו: לא היה י' בשמי, נשמרו הרווחים הנכונים בין הפסיק למילה הבאה אחריו, הידהד הטון האישי אך הלא נדחף, ואפילו הורגשה בת צחוק בין האותיות. הרחתי מרחוק אלגנטיות.

     

    כן, חוכמת הבדיעבד היא זו שמכה בי עד היום, שמונה שנים לאחר החתונה. אישה בוחרת את אתגריה ואת מעקשיה, כשם שהיא בוחרת את תענוגותיה ואת העדפותיה. אנו בוחרות את הכתף המכונסת כשם שבחרנו את היד המלטפת, נמשכות אל הפנים הזעופות כשם שנפתחות אל החיוך המאיר. החומרים שמהם עשויה ההתאהבות, שאפפו אותנו כבר אז באותם רגעים, עוד ישנו את מרקמם, יאבדו את צורתם המקורית וייוולדו מחדש כשהם חכמים ושלמים בהרבה. כל זאת לא ידעתי כמובן כשהלכתי לצידו לעבר בית הקפה בתחתיתו של בניין משרדים גבוה מדי, שהיה רוחש אנשי ונשות עסקים בשיאו של יום עבודה.

     

     

    ההתעקשות שלי על פגישת צהריים הייתה מעין פשרה שערכתי ביני לביני דקה אחרי שהסתיימה השיחה עם החברה, כשהתברר שהייתה זאת אני שאמרתי לה, “טוב, תני לו את מספר הטלפון, אבל תגידי לו שאני חלשה בדייטים”, וגם הייתה זו אני שחידדתי, “אבל בלי ציפיות, כן? אני כבר לא ממש דתייה, אבל לא בדיוק חילונית”. המעט שיכולתי לעשות כדי לשמור על כבודי היה להתעקש על דייט בצהרי היום, נטול יומרות רומנטיות מאוסות. אהבתי שהוא זרם ומיד הסכים בהודעות טקסט לקבוע את הפגישה בינינו ככה שיש בה פתחי כניסה ויציאה מוגדרים מראש: 14:00־15:00, למניעת נפילות קשות. כעת, משנכנסנו לתוך בית הקפה כבר אחזתי בידי כמה עובדות די מפתיעות על האיש, כמו זו למשל שאמנם הוא חובש כיפה אבל בתהליך פרידה מהקדוש ברוך הוא.

     

    דתל"שית כמוני יודעת לזהות בחור שבסיבוב הקודם לא היה מבזבז עליה מחשבה נוספת. מזהה את הטיפוסים האלה שגדלו בסניף של בני עקיבא סמוך מדי לתל אביב ולמדו בישיבת הדגל של התנועה וקפצו כיתה וסיימו שני תארים וגם חתונה תוך כדי, והכל איכשהו זרם להם כמו שהם מכירים ויודעים. אז חשבתי. האישיות המבריקה הפציעה בשלב מוקדם של השיחה, והניואנס הדתי נכנס בטבעיות כששאל אותי על תהפוכות חיי שאלה שהתחילה ב”אני יודע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל”. הרגישות לגבולות של פגישה ראשונה, יחד עם המודעות לכך ששנינו נמצאים במבחן הדדי דרמטי יחסית – להלן: האלמן והגרושה – יצרו בתוך רגעים ספורים מהרגע שהתיישבנו, רצון להמשיך ולדבר. הוא התקשר למזכירה שלו להגיד שיאחר בשעה, לא לפני ששאל אותי אם זה בסדר. הסכמתי, בטח שהסכמתי.

     

    yed660100