מה יכול לדחוף בכוח פקאצה אשכנזייה עולת־ימים אל טורקי חסר דרך ארץ, המתחזה לאמריקאי משכיל? רק גל גדול! (ושמא גל מן הגדה או ההגדה? גל גדות בקיצור)

באביב 1969 סיפרתי לחברי לקורס ללימוד יוונית עתיקה באוניברסיטת תל־אביב, שאני נוסעת לצרפת לכנס בינלאומי, ובו אייצג את ארצנו, שבדיוק הרסה קצת את לבנון בהפצצה קלה. "מתי תהיי בפריז?" הוא שאל כבדרך אגב, "אוגוסט? יופי. גם אני. ניפגש?"

לואיס רוסו, סטודנט אמריקאי חתיך בן 22, בעל אפרו מרשים, אחז בתואר ראשון בחקר ביצועים מאוניברסיטת קורנל, והגיע לשנה של לימודי דוקטורט אצל הפרופסור לפילוסופיה שלמה פינס. זה כלל גם שפות משונות ועתיקות, ושם גם נפגשנו.

באותה קלילות הצעתי לו שנטוס מפריז לאי מיקונוס. איי יוון זה עתה פסעו בהיסוס אל לב הטרנד, ונחשפתי לכמה תצלומי ים כחול עמוק ושכונה שכל בתיה, כולל שני חמורים, מסוידים בלבן.

אני חיפשתי מישהו שיסחב לי את המזוודות הרבות ויגן עליי מפני יוונים פושעים. הוא חיפש משהו אחר לגמרי, אבל לטווח קצר. כמוני.

ולדימיר? דרגומיר? בטח בוריס?

כי כן, אחרי רומן סוער בכנס עצמו, נשכחה ממני התוכנית היוונית וכמובן שם המלון (משהו ברוסית) שבו התגורר לואיס. בעזרת מרכזן צרפתי נרגן, נזכרתי: מלון קזימיר דלאווינייה. נפגשנו. נגד כל הסיכויים.

הפלגנו מאתונה למיקונוס במחלקת סיפון עם הרבה כפריים, עזים, תרנגולות וגלים. שכרנו חדר קטן בסמטה ליד הנמל, ואי־ההבנה התהומית פרצה מיד:

אתה יכול לצאת מהחדר?

למה?

אני מחליפה בגדים.

מה אכפת לי? זה גם החדר שלי! אני לא מבקש ממך לצאת כשאני מחליף מכנסיים! (טוב, את מיד בורחת).

למחרת החלטנו להקיף את האי בדרך החוף המעגלית המפורסמת. שתינו קפה עם פליקס, הפליקן המיתולוגי שהסתובב בנמל, ופצחנו בצעידה, תרמיל על שכם (שלו!). אחרי 20 דקות ביקשתי לחזור.

למה? הייתי רעבה.

אולי נאכל אחר כך?

מה פתאום אחר כך? אני רעבה עכשיו.

בגיחה השנייה ביקשתי לחזור לפיפי.

לכי לסלעים! הוא סינן.

נראה לך?

הוא קילל בלדינו כל הדרך חזרה. אשר יגור בא לו, הוא תקוע באי הנהדר הזה עם נסיכה יהודייה מתהומות השאול! היא רק רוצה שאסחב לה מזוודות - הוא התמרמר במכתב לאחותו - היא לא סופרת אותי. היא פוחדת מלובסטר מאודה, כמו ממקק ענק ואדום, ועוד דורשת יחס!

גם אני התמרמרתי. קלטתי איכשהו שהוא חיזר אחריי במשך השנה בדרכו המופנמת: כשאיחרתי להרצאה בגילמן, תמיד התרוממה יד מנבכי האולם: לואיס כדרכו שמר לי כיסא לשמאליים. לפעמים נח גם פרח קטן על המושב. לפעמים גזיר של שירה. א’ א’ קאמינגס? הוא כתב באנגלית? נו, שוין. שיהיה. ודווקא כאן, במיקונוס המפחידה, האיש הזה אינו רוחש שום הבנה למצבי הקשה? גם אני, תסמכו עליי, כתבתי בחימה שפוכה לאחי.

אני אדלג בזה על הלילה המכוכב במיקונוס שבו הוא הזמין אותי למועדון Windmill כליל היופי וערך לי היכרות ראשונה עם ג'ין קולינס, ואז עם ג'ין קולינס נוסף וקצת מרטיני. נו, אז קרה שאני, שיכורה בת כמעט 20, הטרדתי אותו קצת (לכאורה, כן?), אפשר כבר לחשוב! אבל הוא כעס. "אני יודע שבשבילך אני סתם משחק שאחר כך תזרקי, אבל לי הוא לא מתאים".

באונייה Leto בדרך חזרה לאתונה, נשאתי גם נאום נוקב: אתה קמצן וגם לא מנומס. אתה מוכן להוציא כסף רק כדי לאכול את ה... ה... מקקים הלובסטרים המגעילים, במקום ליהנות כמוני מעלי גפן בקופסת שימורים! אז אני קניתי לשנינו כרטיסים במחלקה הראשונה, וכשנעגון באתונה, אתה מוזמן לקפוץ לים!

אלא שהים התנפח מעלבון והטיל עלינו נחשול ישר לפנים. כולם התכווצו קצת, ורק אני, האמזונה מלודג', התחלתי לקרוא לאמא שלי בעברית ניחרת ובדציבלים שאינם ידועים למדע.

אז הוא חיבק אותי, וטמנתי ראש בחזהו מרוב פחד. עד אתונה.

נכון, הפריע קצת שהוא התפוצץ מצחוק, אבל מכאן לא הייתה שום דרך חזרה. עד היום, מקץ45 שנות נישואים, לא הכל בוזוקי וכינורות בריקוד הסירטאקי הממושך שלנו מאז, אבל עד היום אנחנו מתחבקים ככה, ומתפוצצים מצחוק, אבל ביחד.