ובכן, ילדים, הייתי רוצה לספר לכם שהיה משהו מיוחד באוויר באותו יום; שהורגשה איזו אנרגיה לא מוכרת; שהתעוררתי בבוקר וידעתי - כבר על פי ציוץ הציפורים הסגולות של דיסני שתמיד מנתרות סביבי בעליצות כשאני קם משנתי ומתלבש - שהיום הזה הוא יום המזל שלי.

אבל מה שקרה, ילדים, זה שלא קרה כלום. בחוץ היה יום חורפי, קר וגשום, והדבר האחרון שהיה לי (סליחה, זה יהפוך רלוונטי די מהר) זין אליו, היה לצאת מהכוך שלי במערכת אתר האינטרנט שבו עבדתי אז (ynet. אתם לא תכירו) לאיזו פגישת שת"פ עם צוות תחנת רדיו מקומית.

"תלכו אתם, תגידו לי איך היה", אמרתי לסמנכ"לית השיווק שבאה לקחת אותי. "אני כבר אשב לי פה לבד בחושך, אירדם על השולחן כמו שאני נוטה לעשות אחרי הפסקת צהריים, ואחלום על התאהבות".

שזה הסאבטקסט של מה שאמרתי, כן? כי בפועל מה שאמרתי היה: "אני חולה מת, ואם אני יוצא עכשיו לקור אתם תאבדו אותי לטובת השחפת".

"אתה בא וזהו", היא הודיעה לי, ומכיוון שאני נוטה לציית כמעט מיד לאנשים שהם לא הבוסים הישירים שלי, התרוממתי בחוסר חשק, לקחתי את המעיל וירדתי איתה למונית שחיכתה לנו בגשם.

צוות תחנת הרדיו ההיא ישב בנמל תל־אביב הישן, במבנה שהרוח הסוחפת סביבנו איימה לעקור בכל רגע מהקרקע החולית ולשגר למסלול היקפי שיהפוך את כולנו ללוויין הישראלי השני בחלל. התיישבנו בלובי האופנתי מדי שלהם והצגנו את עצמנו, וכשהבחורה שישבה לידי הציגה את עצמה כמנהלת המוזיקלית של התחנה, משהו בקולה אמר לי שהיא רוצה להיות פה כרגע לא יותר ממני. חיבבתי אותה מיד, וגם התערבתי עם עצמי שאני מבין במוזיקה יותר ממנה.

הפסדתי. כבר שנים שאני מפסיד בהתערבות הזאת.

לאף אחד משנינו לא היה דחוף לקחת חלק פעיל בדיון הרה־הגורל שעסק בשאלות כמו מה יש לתחנת רדיו מקומית מצליחה ומבוססת להרוויח משיתוף פעולה עם איזה אתר אינטרנט חסר סיכוי כמו האינטרנט עצמו - והתחלנו לדבר בינינו בשקט.

זה לא הפסיק מאז. אבל בסיום הישיבה ההיא, ילדים, אמא שלכם לקחה צעד נועז קדימה ואמרה לי: חשבתי אולי לכתוב קצת על מוזיקה, זה משהו שאתה יכול לעזור לי איתו? אולי ניפגש, נדבר על זה?

או כמו שהאמא המבולבלת שלכם מציגה את זה כיום בטעות: בסיום הישיבה ההיא אני רדפתי אחריה למשרד, אמרתי לה שהיא חייבת לכתוב על מוזיקה ושאולי ניפגש ונדבר על אפשרויות כתיבה אצלנו, הא?

לא חשוב מי צודק. האמת, כרגיל, איפשהו אצלי.

אבל נפגשנו בבית קפה קטן בבזל. דיברנו על הכל מלבד על כתיבה שלה אצלנו, כי למי בכלל אכפת מהאינטרנט הזה שבחיים לא יתפוס. הייתי רוצה לספר לכם, ילדים, שכבר בסיום הפגישה ההיא - שנמשכה רק שעתיים־שלוש יותר מהמתוכנן - ידעתי שהיא האחת שלי, אבל האמת היא שהסתכלתי אחריה כשהתרחקה בסוף הפגישה ואמרתי לעצמי: וואו. היא חייבת להיפטר מהג'ינס הזה שיושב עליה כמו שק.

בהמשך החודש עזרתי לה בזה יותר מפעם אחת.

דיברנו בלי סוף. קודם על מוזיקה, ואחר כך על כל השאר. הנשמות שלנו אולי לא היו תאומות, אבל הן בטוח עשו משהו יחד בגלגול קודם, כי הן נפגשו עכשיו כמו באיחוד מיוחל של להקה. הנשמות שלנו לא רצו להיפרד לדקה.

אז נפרדנו.

וחזרנו. ונפרדנו. וחזרנו. ולא יכולנו כלום לבד. ויכולנו הכל ביחד. וכל יום שהסתיים במפגש, בארוחה, בלילה משותף, היה יום שבו החיים נראו, סוף־סוף, כמו שהבטיחו לנו בברושור. כמו אהבה - אם יש לי, או למישהו, מושג איך היא נראית. החיים ביחד היו ניצחון. העולם זז קצת הצידה וממש נתן לנו לעבור.

העולם היה בעדנו.

התרוצצנו בכל העיר. צברנו חברים שאף אחד מאיתנו לא הביא איתו מפעם. שכרנו את הדירה המשותפת הראשונה. פיתחנו כינויי חיבה שאני לא אחזור עליהם באוזניכם לעולם, ילדים. זה היה אמיתי וחם ויציב, וזה עשה משהו שאף קשר קודם שלנו לא עשה: זה נמשך, ולא נראה שמשהו מזה מתחיל בכלל להיחלש או לעבור לאף אחד מאיתנו. זה היה חוק שימור האנרגיה של האהבה. זו הייתה, כמו שכתב לידנזי באקינגהם בשיר הכי טוב שלו, אהבה גדולה. זו עדיין.

אבל לא רציתי להתחתן, ילדים. ולא רציתי ילדים, ילדים. כן, כן, עכשיו שאתם פה - קשובים וחמודים כל כך - אין לי מושג איך יכולתי לא לרצות אתכם, אבל בעוד חמש דקות, כשאני אגמור את האין־סיפור הזה ואתם תתחילו ליילל שמשעמם לכם ומגיע לכם קינוח ומה עושים בשבת, יחזור לי המושג.

אז הצעתי לאמא שלכם לא־להתחתן איתי בטקס חגיגי, עם כל החברים והמשפחה, ואולי אפילו נביא איזה רב רפורמי שיגיד כמה דברים בשם אלוהים - כי כמו שאני מכיר את אלוהים, הוא בטוח ישלח משהו. וזה בדיוק מה שעשינו. לא התחתנו. זה היה ערב מושלם.

זמן לא קצר אחר כך, אתם באתם לעולם. קודם אתה, ואז את. אמא שלכם ואני, באופן די תמוה, עדיין מדברים. ממש מדברים. לא רק ברמה של "מי אוסף אותם היום" אלא ממש ברמה. מדי פעם - לפעמים בזמנים שאתם ממש ערים וקולניים בחדר ליד - אנחנו עושים יותר מלדבר. אני אוהב את האישה הזאת לא בדיוק כמו ביום שבו ראיתי אותה לראשונה; אני אוהב אותה כל כך הרבה יותר.

אבל אל תגידו לה שאמרתי. שלא תתפוס לי תחת ותחזור לג'ינס ההוא.