אינני זוכר מה הרגע המדויק שבו אפרת החליטה שאני הגבר שהיא רוצה להתפשר עליו, אבל אצלי זה רגע שמאוד קל לזכור, משום שהרגע שבו ידעתי בידיעה ברורה ומוחלטת שאפרת היא האישה שאני משתוקק ואף צריך לחלוק עימה את חיי, היה הרגע הראשון שראיתי אותה. זו האמת לאמיתה, האמת ואין בלתה.

זהו רגע שאני זוכר היטב, כי כשהוא התרחש ממש אמרתי לעצמי – הנה האישה שתהיה אם ילדיך.

ישבתי ברכב של אמי ליד בנק המזרחי בגבעת שאול בירושלים, וחיכיתי שאפרת תרד מבית אמה לדייט הראשון. זוג חמוד, שהבחור שלמד מעליי בישיבה והבחורה שלמדה מעל אפרת במכללה, החליטו להכיר בינינו, ואני נזכר כעת שקניתי להם במתנה את כל כתבי חיים גורי.

בכל מקרה היה זה ערב ירושלמי לפני כ־20 שנה, לא ערב מיוחד לאנושות, אבל ככל הנראה הרגע המכונן בחיי: ישבתי ברכב ולפתע הבחנתי באפרת דרך מראת הנהג ברכב, פוסעת לכיווני. מעיל ארוך, שיער שחור וחיוך שיש בו חוכמה וצניעות.

אני זוכר את האופוריה שחשתי בשניות שעברו מהרגע שראיתי אותה במראה עד שהיא נכנסה לרכב. הייתה זו אופוריה אמיתית, פנימית, כמו כמוסה כזו שהשתחררה בגופי ואמרה: שוב לא תהיה לבד. ואני יודע שאני מתאר פה משהו מיתי שאולי נשמע מופרך, ואני עצמי הרי לא נוטה לראות בחיים אירוע שמנוהל על ידי איזה במאי מתכנן כל, אבל מה אעשה וכך היה סיפור המעשה? למה שאכחד מכם מעשה שהיה?

את אפרת זה קצת הלחיץ. העובדה שאני יודע כה מוקדם שהיא האישה שעימה אני רוצה ללכת בשבילי החיים קצת עירערה אותה בהתחלה. היא רצתה עוד להכיר. ללמוד. זה היה נראה לה משונה. אבל לא יכולתי לשקר. לא יכולתי להסתיר את הביטחון שהיה לי מן הרגע הראשון, ושרק הלך והתגבר מאז, בכל יום שאנחנו עוברים עלי אדמות.

אגב, את אבא של אפרת הכרתי עוד בטרם הכרתי אותה. אפילו הערצתי אותו. בישיבה שבה למדתי הוא נחשב לגיבור, כי הוא אירגן את כל ההפגנות של מועצת יש"ע, היה מעין קמב"ץ אידיאולוגי שמילא את הכיכר כל אימת שחפץ בכך. היינו הולכים בשליחותו לתלות מודעות ברחבי ירושלים במכוניות שכורות, ואני זוכר שהתפעלתי במיוחד כאשר ראיתי אותו עומד באחת ההפגנות שאירגן (לדעתי הייתה זו עצרת תמיכה בשמיר בטרם יצא לוועידת מדריד), מביט מהצד בסיפוק על ההמון, אבל לא נדחף כמו אחרים לעלות על הבמה ולקצור איזו תהילה. חבל שלא זכינו שאביה יעמיד עימנו תחת החופה ויראה אותנו בשמחתנו.

אני שואל את עצמי לעיתים איך יכול להיות שאדם כמוני, שמלא ספקות והרהורים, היה מלא ביטחון בשאלה הכבדה הזו – עם מי להתחתן. איך ייתכן שהיה כה ברור לי בשנייה הראשונה, באותו חורף לפני כ־20 שנה, שיש לאפרת ולי גורל משותף. יש לי כל מיני תשובות לשאלה הזו, אבל הצד השווה של כולן הוא התחושה הזו שבעולם הכאוטי שבו אנו חיים, שבו אני חי, מישהו עשה עימי חסד ואמר – הבחור הזה, בואו נעזור לו לפחות בנושא אחד – שיתחתן כמו שצריך, אחרת אין סיכוי שהוא ישרוד.