כמו רוב סיפורי האהבה הגדולים, גם הרומן שלי עם איתי התחיל בסינון טלפוני. אחרי שנים של צפייה בקומדיות רומנטיות עם ג'ניפר אניסטון, הייתי משוכנע שהדרך היחידה לגרום לגבר להתעניין בך זה להתעלם ממנו. חוץ מזה, לצאת לדייט עם מישהו עם אותו שם כמו שלך זו התחלה של בדיחה לא כל כך טובה. בכל אופן, הוא שלח הודעה – מפורטת, מנומסת, אדיבה – ואני עשיתי את הדבר המתבקש היחיד שנראה לי הגיוני במצב הזה, סיננתי. לזכותי ייאמר שלא חשבתי אז בכלל שמשהו מזה יוביל לרומן, שלא לדבר על חתונה.
אבל איתי היה עקשן – כלומר, חסר אגו ופוזה – ושבוע אחרי עוד כמה הסתמסויות קורקטיות נפגשנו. איתי היה אז בביקור מולדת בישראל. הוא חי כמעט עשור בניו יורק והיה בחופשת שחרור מהארון, אחרי שנים ארוכות של הדחקה. מטבע הדברים, הוא היה מבולבל מאוד. חבר שפגש בארץ הציע לו להיפגש איתי. נראה לו אז שאיתי צריך יותר מכל דבר אחר אוזן קשבת.
כשאתה מחפש אהבה הדבר האחרון שבא לך לשמוע על עצמך זה כמה נהדר אתה בלהקשיב, אבל אני אדם טוב – כלומר, היה לי זמן פנוי – והסכמתי. כדי לחסוך אי־נעימות, תיכנתתי שהטלפון שלי יצלצל שעה בדיוק אחרי שתתחיל הפגישה, ולמקרה חירום דאגתי שחברה תתקשר ותזעיק אותי לעזור לה לחפש את החתול שלה שברח לפני שלוש שנים.
השעה שהקצבתי הפכה לשלוש שעות. פגשתי הרבה אנשים מעניינים בחיי, אבל אדם כמו איתי – שילוב לא רגיל של סקרנות ופתיחות, חריפות וחוש הומור, ערמומיות ותמימות – לא פגשתי בחיי. מכיוון שאיתי היה אמור לחזור לארצות־הברית יומיים לאחר מכן, הוא הציע שנשמור על קשר טלפוני. חשבתי שהוא מציע את זה בנימוס האופייני לפגישות שלא ברור איך צריך לסיים, אבל כפי שלמדתי כמה ימים אחרי, הוא התכוון לזה במלוא הרצינות. למה לא, חשבתי לעצמי, תשקיע בבחור המוזר הזה. רומן לא ייצא לך ממנו, אבל לפחות לסאבלט בניו־יורק לא תצטרך לדאוג יותר.
מפעם בשבוע עברנו לשלוש פעמים בשבוע, ואז לשלוש פעמים ביום. בהדרגה מצאנו את עצמנו מדווחים אחד לשני בסקייפ על כל דבר. איך עבר עלינו היום, את מי פגשנו, מה אכלנו (השיחות הטובות ביותר ללמוד על בן זוג פוטנציאלי), מי עיצבן אותנו בעבודה. הפרשי השעות הביאו לכך שהתחלנו וסגרנו את היום יחד – הבוקר שלי היה הלילה שלו, ולהפך. דיברנו על הכל, כולל הכל. איתי, בחוסר טקט או בטקטיקה מודעת היטב, שיתף אותי בחיי האהבה שלו. בחורים שפגש בחדר כושר, דייטים שהכיר דרך אחת האפליקציות המקוללות, וגברים שהתיישבו לידו בסאבוויי וחייכו אליו. מצאתי את עצמי מתחיל להתעצבן בכל פעם שאיתי התחיל לדבר על גבר שאינו אני. באחד מרגעי השפל, יעצתי לו לנפנף בחור אחרי דייט ראשון מוצלח. "אבל למה?" הוא התפלא. "היה לי ממש כיף". "לא היה לך כיף", צרחתי וניתקתי.
רוב האנשים זוכרים ומשכתבים את הדייט הראשון שלהם, אבל מה אם לסיפור האהבה שלהם יש שני דייטים ראשונים? אחרי שיחות ארוכות במרחק אלפי קילומטרים ואינטנרט לא מספיק מהיר, החלטנו לעבור שלב ולהיפגש פנים אל מול פנים. איתי הגיע לארץ, ומשדה התעופה נחת אצלי בדירה. אני זוכר את הדפיקה שלו בדלת, כמו שאני זוכר את דפיקות הלב שלי והחשש העיקרי: האם שני אנשים שניהלו מערכת יחסים דרך המסך, יכולים להעתיק את הקסם שבמרחק, את הריגוש, את הבלתי אפשריות, את המשיכה הבלתי ממומשת, לחיים האמיתיים, "הרגילים", המשעממים, שבהם הריגוש היחיד הוא איזה בינג' נתחיל לראות?
איתי נכנס לדירה. אותה דירה שהכיר היטב דרך הסקייפ, בטיולים הארוכים שעשיתי איתו בטלפון, ממקום למקום. הוא נראה המום. מבוהל. היסטרי. הוא התיישב על הכורסה בסלון ובחן אותי במשך דקות ארוכות. "אני לא מאמין שאני רואה אותך", אמר בהתרגשות, "זה כמו ב'שושנת קהיר הסגולה', כשהכוכב, ג'ף דניאלס, יוצא מהמסך כדי לברוח עם מיה פארו שמגיעה לראות אותו מדי יום בקולנוע". הוא הסתיר את פניו במבוכה, וחשבתי לעצמי: אני מקווה שהסוף שלנו יהיה טוב יותר מזה שלה בסרט הזה.
אפשר לחסוך את המתח: לפני חצי שנה התחתנו. כשאנחנו מספרים מדי פעם את סיפור ההיכרות שלנו – למי שעוד יש כוח להקשיב – אנחנו מבינים שכל אחד מספר אותו קצת אחרת. הוא בטוח שהתחלתי איתו מהרגע הראשון, אני בטוח שהוא הבין הרבה לפניי מה בדיוק קורה פה, אבל שנינו מסכימים שסיפורי היכרות מעידים בעיקר על מי שמספר אותם. לפעמים אני חושב אם סיפור היכרות מהסוג שלנו, שעבד בעיקר הודות לטכנולוגיה מתקדמת ולמסכי טלפון ומחשב, היה יכול להתרחש גם במאה הקודמת, עם אסימון או שיחת גוביינה. כל סיפור אהבה מתחיל בקליק. שלנו התחיל ברשת אלחוטית.
בבוקר החתונה הזכיר לי איתי שבאחת השיחות הראשונות בינינו טען בפניי שזוגות עם אותו שם זה דבר די אידיוטי. "אין לי בעיה להתחתן עם מישהו עם אותו השם", הבהרתי. "תזמין אותי לחתונה שלך?" התעניין איתי. "נדמה לי שתהיה שם", עניתי.
