ראשון 12 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    'האיש הגוסס' של איזידורו גרונהוט, 18
    7 לילות • 13.03.2018
    משחק הזיכרון
    נגה אלבלך ומיכל זמיר נוקטות דרכים שונות מאוד כדי לתאר פרידה מהורה חולה אלצהיימר, אבל שתיהן עושות את זה מצוין
    יעל נאמני

    האיש הזקן: פרידה // נגה אלבלך - הקיבוץ המאוחד - 118 עמודים חמש ארוחות ביום // מיכל זמיר - כתר - 128 עמודים

     

    "עכשיו הבנתי שכשמתים מתים באמת", אמרה אמא של ג'ונתן פראנזן אחרי שאבא שלו מת. "זה היה בהחלט נכון", כותב פראנזן ב'המוח של אבא' (מתוך הקובץ 'איך להיות לבד'), "אבל בשל אותו הילוך איטי שמחלת האלצהיימר גורמת, המשפט הזה היה נכון עכשיו לא פחות משהיה לפני שעתיים, שבועיים או חודשיים. אז היה אבי לא פחות מת. פשוט אבד לו עכשיו אחרון החלקים שיכולנו לברוא מהם שלם חי. לא יהיו לנו עוד זיכרונות חדשים ממנו. מעתה הסיפורים היחידים שנוכל לספר הם הסיפורים שכבר יש לנו".

     

    קראו פרק מתוך הספר

     

    הסיפורים היחידים שנגה אלבלך יכולה לספר על אבא שלה הם אלה שכבר יש לה. את חלקם היא מפזרת ומהדקת זה לזה ב'האיש הזקן'. היא יכלה להתעלם מהסוף, מפגעי האלצהיימר, ממציאות כפויה שחקקה בה זיכרונות לא נעימים, אבל ההידרדרות היא דווקא המנוע של הספרון שלה, המנהרה שמובילה אל האור של זיכרונות קדומים יותר, שבאמצעותם מציירת אלבלך את דמותו של האב באהבה גדולה ובהרבה הערכה לאופן שבחר לנהל בו את חייו. הסוף לא מעמעם, אלא מעצים את כל מה שהיה לפני כן, מדגיש את איכותו של האב כאדם וכהורה. כשאביה מת, אלבלך חושבת שהחליט למות, אבל בעצם היא סייעה לכך במעשה של חסד כשהתעקשה שלא יעשו לו טיפולי החייאה. "האיש הזקן מת כמו שחי: בשקט, בצנעה, בפרטיות, בפשטות, באומץ, בהתחשבות, בלי לעשות עניין", היא כותבת. חלקו השני של המשפט מבטא במדויק גם את האופי של הספר שלה. הייתי מוסיפה בו עוד מילה: בעדינות.

     

    מיכל זמיר ממשיכה לצבור סיפורים חדשים. אמא שלה הולכת ונגמרת כבר יותר מ־16 שנה, יורדת עוד ועוד קומות במוסד - "האינסטיטיוט" - שהיא מאושפזת בו, אבל עדיין מחזיקה בחיים. ב'חמש ארוחות ביום' מחברת זמיר בשישה סיפורים קצרים בין פרקים מקורותיה של האם הבריאה והחולה לאפיזודות מהאינסטיטיוט. "אני שיחררתי את מררתי באמירות אירוניות", היא מתארת את תגובתה למצב לעומת זו של ילדים של מטופלים אחרים, "כי אירוניה היא בעת ובעונה אחת גם כוונה גדולה וגם התנצלות וגם מרחק". האירוניה משמשת אותה גם בספר, לצד הומור חד, חוש קומי ורגישות לפרטים. זמיר היא מספרת מהוקצעת. כל מילה במקומה, המקצב מושלם, ואין ולו נפילה אחת לרגשנות - להפך, הכנות שלה כמעט צוננת. לכן זה יכול היה להיות קרקס מקצועני של מופעי קיצון - הרי לא חסרים כאלה בחברת זקנים מתפוררים - אבל כמה שהיא לא מנסה לשמור על מרחק, ברגע שצפים רסיסים ממערכת היחסים הטעונה עם אמה, המרחק מנוטרל, והלב מתכווץ. בין צחוק לצחוק מחלחל העצב.

     

    משני הספרים עולים נושאים אוניברסליים. אצל אלבלך אלה שאלות של מוסר ושל בחירה, למשל של דרך חיים ושל ביטויי אבל (היא ואמה בחרו לא לשבת שבעה. היא נסעה לטיול מתוכנן בחו"ל עם משפחתה). אצל זמיר בולטים הניגודים שמדגישים קיטוב חברתי־כלכלי: מצד אחד עובדים - גרוזינית, ערבי - שמרוויחים שכר מינימום, מצד שני איל היי־טק שקומה שלמה באינסטיטיוט משרתת רק אותו, ובתווך הפערים בין המטופלים במחלקה, ואין לשכוח את המטפלת הפיליפינית של אחת מהם. היא מציגה גם לא מעט דפוסים של משפחות. מתוך זה נצפות מערכות יחסים שונות בין הורים לילדים. "הבת של אניה והבנות של שמואל משתמשות במילים 'אמא' ו'אבא' בטבעיות גמורה", מתמרמרת זמיר, "כאילו לא מדובר בחבית חומר נפץ של חשבונות לא נגמרים, איבה וגעגוע ובוז ואהבה". די ברור שאלבלך שייכת לקבוצה של הבת של אניה והבנות של שמואל. אבל בין שזו חבית חומר נפץ או צמר גפן מתוק - השורה התחתונה היא אותו היפוך תפקידים אכזרי שמזמן הטבע: ההורה הוא המטופל, הילד הוא המטפל.

     

    ויש שורה תחתונה נוספת, אכזרית לא פחות. לא משנה אם זה עורך דין צנוע (אבא של אלבלך) או מיקרוביולוגית מאופקת (אמא של זמיר), הייטקיסט מיליונר או הגברת שזכאית לשהות במוסד מתוקף מכסת אשפוז במחיר עממי, אבא של ג'ונתן פראנזן מסנט־לואיס או סבא שלי הקיבוצניק מעמק הירדן - כולם שווים בפני המחלה. כולם דועכים בצורה לא הוגנת לנגד עיניהם של בני משפחה או אנשים קרובים שמגיבים בדרכים שונות לטלטלה דומה. הדרכים של אלבלך ושל זמיר שונות מאוד זו מזו. הספר של כל אחת מהן יפה בדרכו. •

    עוד 3 ספרים על אלצהיימר
    חזיונות שווא ברנלף
    על דעת עצמו נורית גרץ
    עדיין אליס ליסה ג'נובה

     


    פרסום ראשון: 13.03.18 , 16:59