ירי בן־שמחון, שקובץ כל שיריה ראה סוף־סוף אור, כתבה בשנות ה־80 וה־90 סדרה משמעותית של שירים מרתקים, חריפים ובעיקר חכמים מאוד. את האינטליגנציה המרה והארסית שלה היא גייסה כדי ללטש ולדייק את נקודת המבט המאוימת שלתוכה נקלעה בנעוריה, בניסיונותיה הראשונים לחיות חיים הראויים למשוררת, חיים של חופש ועונג, משמעות ויצירה. זו הייתה בראש ובראשונה נקודת מבט נשית־מזרחית - פרספקטיבה פואטית חדשנית שבעיני רוב העסקנים הספרותיים והמשוררים המרכזיים של התקופה ההיא נתפסה לכל היותר כקוריוז אקזוטי. ומה שסיבך את העניינים אפילו יותר היה הדפוס המיוחד שבן־שמחון העניקה לנקודת המבט הזאת - מושחז, גלוי לב, מפוכח אך שאפתני, מודע לכאביו ובטוח בעצמו. נשיות מרוקאית מושחזת ומפוכחת? לאנשי הזמן ההוא זה היה צירוף בלתי סביר, כמעט בלתי מפוענח, ולכן מוחמץ מראש.

הרי אפילו ארז ביטון, הגבר, נחשב אז למשורר סוג ב', כזה שכותב שירת "פולקלור", אז איזה סיכוי היה לאישה כמו בן־שמחון לזכות בכבוד שהייתה ראויה לו. מה גם שדווקא היתרון המובהק שלה - יכולתה לבטא עמדות פצועות ופרדוקסליות מבעד לפריזמה שכלתנית בעיקרה, בלי לברוח לשירה מתמתקת, צבעונית, סוריאליסטית, מיסטית וכיו"ב - נתפס אז כמאכזב, נטול סקס אפיל, דעתני מדי, אולי אפילו גברי מדי. והאכזבה איימה להפוך ללעג כשהשכלתנות הזאת נשפטה על רקע מעמדה של המשוררת, הרעוע במושגי אותן שנים, כאישה מזרחית שחוצה את גבולות המהוגנות המסורתית, גבולות "כבוד בת מלך פנימה", כדי להגשים את כמיהתה העמוקה לקוטב האבהי, הגברי, הנחשק כל כך, של המרחב הנוקשה שהכתיב את דמותה של השירה הישראלית בשנות ה־80.

חייה של בן־שמחון היו קצרים וקשים. היא נולדה ב־1950 במרסיי, בדרך ממרוקו לישראל, לאם בלתי קשובה ולאב נוטש, אושפזה בבגרותה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, ומתה בתאונת דרכים מסתורית, ספק התאבדותית, ב־1996. היא פירסמה שלושה ספרי שירה בחייה: 'מְעֻנְיֶנֶת, לֹא מְעֻנְיֶנֶת' (83'), 'שבֹלת דקה בכד חרס עתיק' (85'), ו'צמא' (90'). ספר רביעי, 'אקזיסטנציאליזם חרד', ראה אור כשנתיים אחרי מותה, ולכרך כל שיריה שמתפרסם עכשיו נוספה חטיבה חמישית, ובה מבחר שירים מעיזבונה. הכרך נחתם בשני שירי קינה חזקים וכאובים במיוחד על מות האב, האהוב אך חדל האישים, שמילא תפקיד מרכזי בעולמה של בן־שמחון, שכן הוא זה שסימן לה - הן בקסמו הגברי והן בהיעדרו - את הנתיב שהוביל אותה אל אזור הדמדומים הרגשי והחברתי שעליו היא מדווחת בשיריה.

בחלק מהשירים תופסות את מקום האב דמויות גבריות מקבילות לו, פתייניות ובלתי מושגות כמוהו, כמו דמותו של מאיר ויזלטיר. היחסים בין ויזלטיר למשוררת היו אכן מסובכים מאוד, אבל הניסיון לייחס לו תפקיד מרכזי לא רק בביוגרפיה שלה אלא גם בהבנת שירתה נראה לי בעייתי. דומה שויזלטיר היה בעיקר מין וו שעליו תלתה המשוררת את כמיהתה לאב. הרבה יותר משמעותית היא ההשפעה שהיו למשוררות על שירתה של בן־שמחון - קודם כל ליונה וולך, ולא פחות מכך לאמירה הס, ידידתה של בן־שמחון, שחלקה איתה באותן שנים את המשא הכבד של בשורת השירה הנשית־מזרחית. •

רק האויר בחוץ שגיא - מירי בן־שמחון - גמא - 236 עמודים

חוב רגשי

יָצָאתִי מִמְּךָ מְבֻלְבֶּלֶת

אָמַרְתָּ דְּבָרִים קָשִׁים

לֹא שֶׁהָיִיתָ מְרֻשָּׁע, לֹא

אֲבָל לֹא פָּרַעְתִּי חוֹב רִגְשִׁי

וְהָיָה לִי קֹשִׁי לִנְשֹׁם

כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

הָיוּ לִי הֲזָיוֹת עַל נְקָמָה מִלּוּלִית נוֹקֶבֶת

שֶׁבָּהּ יַעֲמֹד נִסְיוֹנְךָ הָרַב כְּנֶגֶד

וַרְיַאצְיוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת שֶׁל חָכְמָתִי.

מֻתָּרִים לְךָ מִן הַסְּתָם מִינֵי קְבִיעוּת תְּוִיָּתִיּוֹת

אֲבָל עָלֶיךָ לָדַעַת שֶׁבַּיְּחָסִים בֵּינִי לְבֵינְךָ

אַתָּה נָתוּן קָבוּעַ מִדַּי, וְאִלּוּ אֲנִי

מִשְׁתַּנָּה בְּכָל רֶגַע נָתוּן.