בין השירים בספר החדש של אלי אליהו יש גם קטע פרוזה אחד, יוצא דופן, 'דג זהב' שמו. "היא צפה על בטנה. חמישה או שישה נערים חגים סביבה, כעדת דגים העטים על פירורי לחם", הוא נפתח. "והיא נערה מנומשת, לא יפה במיוחד. אבל אין הם מבקשים לא יופי ולא אמת. לא כעת. הם עורגים לתענוגות העור. רעבים למערומי הבשר. פניה שקועים במים".

הטקסט, הוא מספר, מתאר אחד לאחד חוויית התבגרות שלו שחיכתה לצאת כל השנים. מסיבת סיום של בית הספר היסודי, החבר'ה הלכו לים. עם נערה אחת. "זה סיפור שקורה כמעט בכל בית ספר או שכבה. אקט של ניצול, שאנשים שחווים אותו באותו זמן, הקורבן והמקרבן, לא מבינים את ההקשר. נערים מנצלים סיטואציה שבה הם הופכים נערה קורבן לדחפים המיניים שלהם, בלי להבין מה הם עושים".

הסיפור מסתיים במשפט, "אחד הנערים נתקף פתאום סחרחורת וניתק מן החבורה. האם זה אני?"

"כי משהו הרגיש לי לא נכון. הקבוצה שמתאגדת כנגד היחיד - לא מרגיש עם זה נוח, אפילו בלי להבין את העניין המיני. עצם זה שיש את 'כולנו' - ויש רק אותה".

והוא ממשיך להשתייך לחבורה הזו ולצאת ממנה, בו־זמנית, עד היום הזה. אליהו הוא המשורר הבודד, ניצב על סיפה של עין הסערה, ובדרכו הצלולה והמאופקת יישאר כאן כדי לספר. אלימות, ומהפכה, ומוות, וחרדות. 'איגרת אל הילדים' נקרא ספר שיריו החדש (הוצאת עם עובד), השלישי, ואליהו לא מרחם על ילדי הגן. "לא נוכל להבטיח לכם כי יהיו חייכם טובים משלנו. ובלכתנו לא נוריש לכם דבר מלבד האדמה הזאת", הוא כותב ושואל, בשיר אחר, "ומי יציל את הילדים מפנינו". וגם רגשות אשם על עצם היותו משורר, ששיריו "לא היה בכוחם להושיע אפילו ילד אחד".

החוויה הזו מלווה אותו מהעריסה. ילד לא מדבר בכלל, אבל קורא הרבה. תמונת הילדות המעצבת היא אובדן ספר בגשם, בדרך חזרה מהספרייה הציבורית. לכיתה א' כבר הגיע קורא. "והשתעממתי. הצקתי לילדים, אז חטפתי מכות". עבר ללמוד בשכונה נוחה יותר ברמת־גן, אבל לא אסף בדרך חברים שהולכים איתו מאז ועד היום. בכל מקום יוצר חברויות אד־הוק וממשיך הלאה. גם היום, בגיל 48, כשהוא "קרוב באותה מידה אל המוות ואל הלידה", כמו שהוא כותב בשירים.

את המוות פגש לראשונה בצבא. טנקיסט בלבנון. "נופים משגעים, שלג, בונקר מבודד עם הספר שלי - אז זה קסם לי. היום בחיים לא הייתי מעז". בצוות המגח היה טען־קשר, הפועל השחור. "באיזשהו שלב באימון, המקלע שאני אחראי עליו הפסיק לירות. וכשאתה נכנס לתקן אותו, צריך להודיע לכולם, כי התותח עולה ויורד. לא עשיתי את זה. התותח עלה, ופשוט התחיל למחוץ לי את הראש. כל הראש נמעך, הקסדה התרסקה, הייתי בטוח שאני מת, עד שאיבדתי הכרה. קמתי, הכל דם. והמפקד שלי חיוור כסיד. בדיעבד גם נשפטתי ונענשתי, ואחרי שבועיים, למרות שיכולתי להשתחרר, חזרתי לטנק. כי לא רציתי להפוך את זה לטראומה".

אז מה רואים שם בסוף?

"מה שהיה לי בראש, לקראת פרידה, זה פרק מ'שושלת'. הזוי. סדרה שבכלל לא ראיתי, אמא שלי הייתה רואה. ואחר כך שקעתי בהרהורים על זה - מה, זה הדבר האחרון שאני חושב עליו לפני שאני מת? פרק מ'שושלת'? והבנתי שמה שהיה משמעותי זה הייצוג של המילה. 'שושלת'. אולי במובן של גוויעת השושלת. ככה אני גם חולם, בצורה מילולית. המילה שאתה מספר היא החשובה, לא תוכן הסיפור. והמילה שחשבתי עליה לפני מותי הייתה 'שושלת'".

אליהו, אפשר להבין, מתייחס אל מילות שיריו ברצינות תהומית. בוחן, עובר, מלטש, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. שבע שנים נדרשו לו כדי להשלים את ספרו החדש, שכולל גם תרגומים למשוררים זרים, ביניהם וולט ויטמן, ת"ס אליוט ושארל בודלר. על כתיבת שירה הוא מדבר כהתמכרות. "בכלל יש בי נטייה התמכרותית. למשל, אני אוכל אותם דברים כל ערב. מאדה לי ברוקולי". פה ושם היו ריטלין או שאכטה של גראס, אבל מסיגריות נגמל לחלוטין אחרי שנים כמעשן כבד, "מדליק סיגריה בסיגריה על הטוסטוס". עד שהפסיק בבת אחת, "כמו סבא שלי, שיום אחד שם את הסיגריות על המקרר, ולא נגע בהן יותר".

וגם בגלל הצורך לשמור על המכונה. אבא שלו, מנשה, נפטר בגיל 58. מגיל 13 עבד בנגרייה בדרום תל־אביב, עד שלימים עברה לידיו. ומת בעקבות התקף לב שחטף שם בפתאומיות. "כולסטרול גבוה, דברי מתיקה, עישן הרבה - אבל עבורנו זה היה מפתיע". בבת אחת הושלך הבן לקבוצת סיכון גבוה, מה שבעצם ידע תמיד. ונעשה משורר.

"זה היה שוק. וחוויה מכוננת לכתיבה. שים לב שהרבה מאוד משוררים התייתמו בגיל מאוד מוקדם. יונה וולך, דליה רביקוביץ, אמיר גלבוע, אבות ישורון - כולם כתבו אחרי ההתייתמות. אני לא יודע אם זו הסיבה היחידה, אבל יצירת אמנות, כדי שתהיה שלמה, צריכה להכיל את האין והיש. אתה לא יכול להבין את החיים בלי המוות, ומותו של אבי גרם לי להבין את ההיעלמות, זו שאתה חרד ממנה. החרדה שלי כנראה מתועלת לשירים".

ולילדים. בעיקר לילדה שלך.

"אין ספק. כאבא אני חרדתי. מהתחלה הייתי מאוד כזה, מההורים האלה שלא משחררים לרגע, אתה מזהה את המבט שלהם בגן המשחקים. ונאבקתי בעצמי הרבה זמן, איך לשחרר ואיך להתמודד עם העובדה שאיעלם לה יום אחד. אני ממשיך להיאבק".

תמר, בת תשע וחצי, היא בתו המשותפת עם הדר. הם נפרדו לפני שש שנים. "עזבתי בית ואישה, שכרתי דירה, כל מה שהייתי מוכרח מצאתי מושלך ברחוב זה או אחר: מיטה, שולחן, מדפים, מקרר", כותב אליהו בספר. "לעתים מחריב אדם את ביתו במו ידיו", הוא מסכם בשיר אחר.

"נפרדנו, כי פשוט הרגשתי שהסיטואציה לא מתאימה לי. קשה לקרוא לזה החלטה אידיאלית, אבל מבחינת האופי שלי, זה מה שנכון עבורי. ויש לזה מחירים - ריחוק מדי פעם מהילדה, והעובדה שלילד יותר נוח שהוריו יהיו איתו כל הזמן, והמחיר הכלכלי כמובן".

ובדידות?

"לאו דווקא. היא לא מפריעה לי. לא מחפש כרגע פרק ב' ואהבה. נוח לי בבדידותי. תמיד היה לי נוח, רוב חיי לא הייתי זוגי. בהחלט ייתכן שזה לא מתאים למבנה הנפשי שלי, ואחרי הפרידה הכרתי בזה עוד יותר. קשה להסביר, אבל אני פשוט זקוק לחופש תודעתי. להיות בעולם שלי, שבו רק אני נמצא. מגיל צעיר אני נמצא בעולם הזה. מתנתק. רק עכשיו אני מכיר בדברים שעשיתי שהיו בגדר עוול לאחרים. למשל נוסע להודו ולא מתקשר להורים, במשך חודשים. זה מין, 'אני בסדר, עזבו אותי'. לא אוהב כשאני חולה ובאים סביבי. מציק לי. ימי הולדת, לא יודע איך לקבל מתנות ולא ברכות, לא אוהב. מסיבת הפתעה? אוי ואבוי. לשמחתי מעולם לא עשו לי. כבר מכירים אותי".

החרדה רק התגברה כשנחשף, דרך בתו, למערכת החינוך. "אלה היו החוקים", הוא כותב בספר. "היה עלינו להפקיד את הילדים בידי אנשים אחרים. זרים גמורים. שם החזיקו בהם מחצית היום. אסרו עליהם לדבר שעות ארוכות, גם לצחוק היה אסור עליהם. אלה היו החוקים. כולם שלחו את הילדים. זה היה הדבר השפוי לעשות. איש לא רצה להיחשב מטורף. אין זו חוכמה לשפוט אותנו עכשיו, ממרחק של זמן ומקום. אז לא ידענו את מה שאתם יודעים היום".

עד כדי כך?

"לקחתי את תמר לכיתה א' וחטפתי הלם גדול. זה מטורף. מערכת שעות: מדעים מדעים, מתמטיקה מתמטיקה, אנגלית אנגלית - שש שעות טוחנים לילד את המוח! מה הוא אמור לקלוט מהדבר הזה בשעה השישית? לפני כן הוא הסתובב בגינה, ועכשיו הוא כלוא בין כיסא ושולחן, שש שעות לשתוק, להיות פסיבי ולא יצירתי".

במישור הפרטי, הוא כבר בוחן אופציות אחרות, כמו בית הספר הדמוקרטי. אבל אליהו מביט הלאה, לשינוי חברתי־תרבותי כולל. "כמו העבדות באמריקה, או הלינה המשותפת, לא עוצרים לחשוב על נורמות חברתיות שפועלות באוטומט", הוא אומר. "אבל רגע: בית הספר הזה הוא פרויקט שנוצר לילדי העובדים אחרי המהפכה התעשייתית, כי לפני כן ילדים היו במכרות הפחם. הצטבר ידע, והיה צורך להעביר אותו מהר. אולי עבר זמנו? סף הסבלנות היה אז אחר, לא היו גירויים מסביב. היום האינפורמציה נמצאת בכל מקום ועוברת במהירות קדחתנית. אז לשמוע את המורה שעה? האינפוט הוא היום במקומות אחרים לגמרי. עם הזמן יבינו שזה לא המובן מאליו, לתקוע ילד בכיתה עם עוד 40 ילדים. שהמערכת לא מתאימה לעידן המודרני".

איך זה יקרה?

"זה יקרה גם בזכות הטכנולוגיה. כל המהפכות הגדולות, גם האידיאליסטיות, היו צריכות תשתית כלכלית וטכנולוגית. שחרור העבדים קרה ברגע שנהיה יותר משתלם שהאדם יהיה צרכן מאשר פועל, כי היה פס ייצור. המהפכה הפמיניסטית התעוררה כשהומצאה מכונת כביסה והעדיפו שהאישה תהיה יצרנית בחוץ מאשר בתוך הבית. וגם מהפכת החינוך תגיע בהתאם למהפכה הטכנולוגית. אני בכלל חסיד של טכנולוגיות. הווייז מציל אותי. אחרת הייתי הולך לאיבוד בדרך מהשירותים".

בעשור האחרון הוא גר בגבעתיים, מתפרנס כעורך בעיתון 'הארץ'. מקום שמתמחה, בין היתר, בליבוי מהומות ספרותיות, בעיקר בעולם השירה. אליהו מעיד על עצמו שאינו משתייך לאף קליקה. מונה בין הקולגות שלו שמות כמו ענת לוין, עדי עסיס, יעקב ביטון, איריס אליה כהן או יונתן ברג - אבל לא יותר מידידות. "אני לא יודע על ערבי שירה, לא מעסיק אותי כל הרעש הזה. מבחינתי, אם אני נוגע בקורא אחד, הרווחתי את הלחם שלי".

ובכל זאת, אתה רואה את סערות הביצה, נניח מקרה נעם פרתום, ואומר מה?

"קורא את כל זה ומשועשע בדרך כלל. למרות שלא אהבתי את הפן האישי של הביקורת שכתב ויזן, את ההתעסקות בפרסונה. מה הייתי מרגיש אם הייתי חווה ביקורת כזו עליי? אני כל כך ביקורתי כלפי עצמי, שאולי אמצא את עצמי מסכים", הוא צוחק. "תשמע, כשיורד העניין בשירה, מייצרים אותו על ידי רעשי רקע ודברים חיצוניים".

והרבה אלימות.

"נכון. ומאיפה מגיעה האלימות הזו לשירה הישראלית? זו תוצאה של התחדשות מהירה מאוד בשפה. שירה היא דבר טבעי ומתפתח, אבל הסיפור של העברית הוא חסר תקדים. והוא סיפור אלים, שמושרש בשירה העברית. אלתרמן בבת אחת נהיה מיושן, זך חותך אותו, עורף לו את הראש. כולם מחפשים מישהו חדש שימחק את הישן, בזמן שבחו"ל מבינים שבא משורר, ועוד אחד, והשירה משתנה באיטיות. לכן רועי חסן כותב מראש, 'שרפתי את זך'. רק שבעיניי, שירה לא עובדת ככה. עמיחי, למשל, הוא מהפכן שקט, לא שרף ולא עלה על בריקדות. הוא לא אמר, 'מה שלפניי מת'. אבל אתה יודע איזה מהפכני זה לכתוב כמוהו, אחרי אלתרמן?

"והכל זה כמובן תוצאה של המעשה הציוני כולו, שהוא אלים. כל מהפכה שלא מוכנה לחכות - שחרור עבדות או קומוניזם - היא אלימה. זה האידיאל. מחיקת הישן. החברה שלנו נעשתה אלימה מאוד - חברה שמחזקת את החזק, שמזלזלת בחלש - והאלימות הזו מורגשת גם בשירה ובספרות העברית. גם במקום העדין ביותר, זה שאמור לתת מקום דווקא לקשב ולסובלנות".

כל זה מעמיד את אליהו, כמזרחי מודע, במקום מורכב באמצע המהפכה־כן־או־לא. "ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדד מתה", כתב כבר באחד משיריו בעבר, שגם הופיע בבחינת הבגרות בספרות ועורר מיני־סקנדל כשלא הובן כהלכה על ידי רוב התלמידים. במילים אחרות, אליהו לא יתגעגע לעברו המפואר על גדות החידקל. "לא אוהב את האידיאליזציה שעושים, גם במקום שלא הייתה כזו. אם תשאל את סבתא שלי, טוב שבאו מעיראק לכאן. לא היו להם נכסים, בתי ספר נפרדים, מין גטו, והרבה שנאה הדדית.

"החוויה המזרחית לא אחידה. אני ברמת־גן ממש לא הרגשתי בקיפוח, אבל בדיעבד אני מבין שהדיכוי הזה עבד גם עליי, במובן של ייצוגים. בבמות הייצוג של השירה היו תמיד אשכנזים. בתת־מודע הרגשתי את ההבדל, והוא עיכב אותי".

עד שהייצוג בלבד עלול לבלוע את הכל. 'הארץ' יטהר את מצפונו בכמה שירים של כותבים מזרחים, ומירי רגב תעמיד את עדן בן־זקן על הבמה. הללויה, הכל טוב.

"עדן בן־זקן היא דבר חשוב. כשהייתה רק חוה אלברשטיין, וההורים שלי ואני ראינו אותה שרה, לא חשבנו שיכול להיות מישהו אחר. עכשיו ילדה משדרות רואה את עדן כדמות ייצוגית, וזה מהפכני".

הרחק שמאלה מעדן בן־זקן, אליהו הוא שותף אמנותי ליצירה של דודו טסה. מהחברים אד־הוק שלו. הם הכירו כשטסה נתקע באלבומו 'סחרחורת'. אליהו תרם את השיר 'עם חלומות כאלה', ומשם זה המשיך לשיתוף פעולה באלבום המשובח 'עיר ובהלות', ועכשיו לאלבום־ספר שלם משיריו, 'איגרת אל הילדים'.

השניים עובדים בעיקר בהתכתבות. חיבור מעניין בין הכותב המדוד למוזיקאי המבעבע, שאליהו מחשיב כגאון. אותו טסה, אגב, כבר הואשם לא פעם ב"השתכנזות", אף שהוא בערך היחיד פה שעושה גם מוזיקה בערבית. "המיליטנטיות המזרחית באמת מזיקה לפעמים, אבל יכול להבין למה היא מתרחשת, ויכול לקבל אותה לתקופה", אומר אליהו. "כי רק בהקצנה שמים לב לתופעות. אם פלסטיני לא יזרוק אבן, מי ישים עליו? ואם מה שקראו פעם 'הערס' לא ישמיע את המוזיקה בקולי קולות - אין לו נוכחות. הוא חייב לכבוש אותה".

רק שאתה לא תצעק ולא תעשה כותרות.

"אותי לא מטרידה תשומת הלב. לי חשוב לדעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכול. הייתי, אגב, הראשון לראיין את ערס פואטיקה. בלי להיכנס לערך הפואטי של הכותבים, כי הוא משתנה, זו תנועה עם הרבה אנרגיה פוליטית, שהזכירה לי את דור הביט. אבל רוב הספרות לא משנה תודעה באופן מיידי - כשוולט וויטמן כתב, העולם לא עף - אלא מזיזה משהו בנפש האדם, באיטיות, כמו איזה חלום שזוחל". •

איגרת אל הילדים

אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעֲתִיקִים.

אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה.

אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים

מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים

אֶת הַמַּחְבָּרוֹת. בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדָּם עַל מוֹשָׁבוֹ.

בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלֹּא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.

בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה.

בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים

בַּקָּצֶה. בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם

פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא.

האמת

אָנוּ מַסְתִּירִים מִפְּנֵיהֶם אֶת הָאֱמֶת.

אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל הַמִּין, הַדָּם, הַפְּחָדִים.

וַדַּאי שֶׁאֵין אָנוּ אוֹמְרִים דָּבָר עַל הַמָּוֶת, עַל שִׁבְרוֹנוֹת

הַלֵּב, עַל לֵילוֹת הַבְּדִידוּת הָאֲרֻכִּים. אַחֲרֵי הַכֹּל,

אֵין הֵם אֶלָּא יְלָדִים.

וְאוּלַי הֵם מֵיטִיבִים לָדַעַת מֵאִתָּנוּ.

רְאוּ כֵּיצַד הֵם אוֹחֲזִים

בְּצַעֲצוּעֵיהֶם, כְּאִלּוּ

חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים

בָּזֶה.

אליבי

בַּיּוֹם שֶׁזֶּה קָרָה יָשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לַעֲרבֹ זֶה לָזֶה. אַחַר כָּךְ חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה בַּדֶּרֶךְ הָרְגִילָה.

פָּגַשְׁנוּ שְׁכֵנִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהָעִיד. וְאָז, כְּמוֹ תָּמִיד, רָאִינוּ

מְעַט טֵלֵוִיזְיָה וְהָלַכְנוּ לַמִּטָּה. לֹא יָצָאנוּ מִמֶּנָּה כָּל

הַלַּיְלָה. מִדֵּי פַּעַם הִתְהַפַּכְנוּ, אֲבָל בְּסַךְ הַכֹּל יָשַׁנּוּ

בְּשַׁלְוָה (עַל כָּל הַפְּשָׁעִים, חָשַׁבְנוּ, תְּכַסֶּה הָאַהֲבָה).

אִם יִשְׁאֲלוּ עַל הַיֶּלֶד שֶׁהֻצַּת בַּלֶּהָבָה, יֵשׁ לָנוּ אָלִיבִּי

מֻשְׁלָם. עֵינֵינוּ לֹא רָאוּ וְיָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם.