ציפור משונה

מפתיע עד כמה הקולנוע האמריקאי חדל לעסוק בשנים האחרונות באג'נדות חברתיות. ניתן היה לצפות שהמציאות הסוציאלית העגומה, שבה שורדים היום אנשי הצווארון הכחול, תקבל ביטוי קולנועי לוחמני שידע ימים מפוארים בשנות ה־60 וה־70.

לכן, לא פלא ש'ליידי בירד' נעשה לקאלט בינלאומי, הרבה לפני שהשתולל ההוריקן של יחסי ציבור אגרסיביים, שדחף אותו למרוץ אל האוסקר. הסרט עוסק במרד נעורים של תיכוניסטית ממשפחה ענייה בסקרמנטו, הנחושה בדעתה לעזוב את עולמה הצר בקליפורניה ולהמשיך את לימודיה באוניברסיטה יוקרתית הרחק מהבית.

סירשה רונן, השחקנית האירית שהייתה מועמדת על תפקידה לאוסקר, מגלמת את בת דמותה של יוצרת הסרט, התסריטאית והבמאית גרטה גרוויג. היא אמינה ואותנטית בדמות הנערה האינטליגנטית, הנחושה לעצב זהות המנותקת מההקשר ההורי, החברתי והמעמדי. 'ליידי בירד' אינו בשורה קולנועית גדולה, אבל יש לו סגנון משלו. אירועים גדולים כקטנים מוגשים לצופה באותה נימה רגועה ומשועשעת משהו. נימה שעשויה משילוב נכון של חמלה ואירוניה כלפי כל דמות וכל סיטואציה. תפיסת בימוי שאינה כבדה, אבל גם לא קלת דעת. העובדה שהפתעה סיפורית יכולה לזנק פתאום באמצע סצנה קלילה למראה, שומרת על ערנות ועניין.

'ליידי בירד' מתהדר במכוון בנוצות של ציניות ובעיטה במוסכמות, אבל גם משיט אותנו בבטחה על זרמים של כמיהה להכוונה מוסרית, לקשר רגשי ולקבלה של הגיבורה על ידי סביבתה. זה בולט במיוחד במערכת היחסים המסוכסכת והמעניינת ביותר בסרט, עם אמה של ליידי בירד. התסריט הרווי ביסודות אוטוביוגרפיים, אינו מהודק. אבל דווקא זה מאפשר לו לזרום בנעימות ולהתקדם על סמך תחושות ואינסטינקטים, הן של הבמאית והן של רונן, מה שעושה את הסרט לחינני ורענן.