ההודעה היבשה משהו של משרד האוצר על מכירת השליטה בתעשייה הצבאית לחברת אלביט, מסתירה אכזבה גדולה ופוטנציאל לאכזבה נוספת. ההכנות של תע"ש להפרטה נמשכו שנים רבות והגיעו לשלב הגמר פעמים רבות. תמיד קפץ משהו שהכשיל את הצעד האחרון.
האופציות שנבחנו על ידי המוכר, כלומר המדינה, בהפרטת תע"ש, היו: תאגיד אמריקאי גדול בעל ניסיון בייצור ובשיווק מערכות צבאיות, הבורסה לניירות ערך בתל־אביב וחברה ביטחונית ישראלית פרטית. המאמצים לגייס משקיע אסטרטגי אמריקאי כשלו/הוכשלו. יעיד על כך אורי יוגב, שבעת כהונתו כראש רשות החברות הממשלתיות עמל קשה לשכנע משקיעים כאלה. העובדה שלא נמצא גוף ביטחוני פרטי בכל העולם, שהיה מוכן לקנות את השליטה בתעשייה צבאית ישראלית, בתנאי דה־לוקס שהציעה ממשלת ישראל הנוכחית, אומרת דרשני. יש בה טעם לפגם וטעם לשאלה, איפה טעו הגורמים האחראיים להפרטה. או שמא תעשיות ביטחוניות ישראליות כבר לא מעניינות חברות בחוץ לארץ — למרות הקִדמה הטכנולוגית והניסיון בשדה הקרב? הציבור רשאי לדעת.
הציבור גם רשאי לדעת על שום מה בוטלה האופציה של הנפקת תע"ש בבורסה הישראלית. אם אפשר לנהל בנק ללא בעל שליטה מוגדר, בוודאי שאפשר לנהל חברה תעשייתית כמו תע"ש. נכון להיום, אין בעל שליטה פרטי בכל התאגידים הביטחוניים הגדולים בעולם. למה שהדבר לא יתאפשר גם בישראל? מה גם שלפי דעתי הכלכלית, המדינה יכלה למכור את מניות תע"ש בבורסה במחיר גבוה בהרבה ממה שתשלם אלביט – ולהבטיח טוב יותר את האינטרסים הביטחוניים הממלכתיים ארוכי הטווח.
לאחר ששתי החלופות הטובות נפלו, או ליתר דיוק הופלו על ידי התנהלות תמוהה של גורמים שונים באוצר, נותר במרוץ לקניית תע"ש רק מתחרה רציני אחד – אלביט. אלביט היא חברה מעולה, מנוהלת במומחיות וידע, מחדשת, משקיעה ושקופה מעצם היותה רשומה בבורסה. אבל יש לה בעלי שליטה פרטיים — והיא קונה את תע"ש במחיר מציאה מדהים. היא קונה תע"ש נקייה מבעיות: המדינה דאגה להסדרים עם עובדי תע"ש, דאגה למימון קווי ייצור מפסידים אך חיוניים לביטחון ישראל, דאגה להסדר קרקעות מורכב ודאגה להציג את המכירה כהישג לקופה הציבורית.
לא הישג ולא קרוב להישג. בעלי אלביט קנו מממשלת ישראל חברה בחזית ראשונה של טכנולוגיה צבאית במחיר סוף העונה. קנו תרנגולת שתטיל להם ביצי זהב במחיר של חתול בשק. כל הכבוד להם.
