בגלל המלחמה ההיא

אביגיל בר־ניב, שעבדה במשך שנים רבות כמורה בבית הספר על שם משה שרת בקריית־אונו, לא העלתה בדעתה שביום מן הימים היא תהפוך לכוכבת ספרותית. לאחרונה התדפקה על דלתה אחת מתלמידותיה לשעבר, ורד לוי־ברזילי, שהגישה לה את פרי עטה, הספר "המורה אביגיל" (איורים דני קרמן, הוצאת גוונים). השתיים לא נפגשו 50 שנה.

"המורה אביגיל הייתה המחנכת שלי בכיתות א'-ג' והיא נצרבה בזיכרוני כמו פייה טובה", מספרת לוי־ברזילי (58). "היה לה קול נעים, היא הייתה מלאת רוך וחום ומבחינה חיצונית היא נראתה לי כמו שלגייה – שיער שחור, עור בהיר, עיניים כחולות, יופי מהפנט. בדיוק הדמות המחבקת שלה הייתי זקוקה, שכן לא היה לי קל להיות ילדה. הייתי חרדתית ורוב הזמן הרגשתי אבודה".

והיא הייתה המורה שלך גם בשבוע של מלחמת ששת הימים.

"נכון. הייתי אז בת 7. וכמו שכתוב בספר, שמענו את האזעקה ורונן, השכן שלי, צעק אליי 'שמעת? המורה אביגיל נתקעה איתנו במקלט'. לא הבחנתי בה עד שהוא הסב את תשומת ליבי לנוכחותה. היא טיילה עם בנה הקטן ברחוב שלנו לפני שפרצה האזעקה. המקלט של הבניין שלנו היה קטן ודחוס, אני הייתי קצת קלסטרופובית, אבל הקרבה למורה אביגיל עזרה לי להירגע".

בספר מתעדת לוי־ברזילי את המלחמה מזווית הראייה של ילדה שהשהות במקלט העבירה אותה בין מצבי תודעה. זה מתחיל בפחד גדול, אבל כשהרדיו פלט ידיעות ראשונות על ניצחון חיל האוויר הישראלי החרדה התחלפה בשמחה וההורים והילדים רקדו במקלט. "תיארתי את מה שחוויתי, בלי לייפות ובלי שום שכתוב פוליטיקל קורקט. זה רגע מכונן שקפא בזמן ובתוכי ואחרי 50 שנה ביקש לצאת. אני זוכרת איך ריחפתי במקלט יחד עם רונן מהכיתה, בתחושה של שיכרון חושים, שישראל היא הצודקת ושאנחנו הטובים".

הראשונה שקראה את "המורה אביגיל", אהבה אותו והאמינה בו הייתה חברתה הטובה של לוי־ברזילי, הסופרת נאוה סמל. "צר לי שנאוה נפטרה לא הספיקה לראות את הספר מודפס", אומרת לוי־ברזילי, "אבל היא זו שעשתה את ההגהה האחרונה".

כעת, כשהספר ראה אור, הגיעה לוי־ברזילי עם בעלה, העיתונאי אמנון ברזילי, לבית מורתה לשעבר, בקריית־אונו.

איך היה המפגש אחרי 50 שנה?

"מרגש עד דמעות. אביגיל, שכבר פרשה לגימלאות, נשארה אותה פייה מילדותי, יפה ומקסימה. היא לא הבינה מהיכן כל זה נוחת עליה. הופתעתי לגלות שדני קרמן, שמעולם לא ראה אותה או צילום שלה, אייר דמות שדומה לה מאוד. היא לא הפסיקה לחבק".

חבריה של לוי־ברזילי לכיתה ולשכונה יכולים לגבות את המציאות של 67' שהיא תירגמה לחרוזים, כאשר הנכיחה אותם בספרה. כך למשל, רונן מהסיפור הוא "רונן מרקוס, בן גילי ובן כיתתי, היה חבר שלי מהגן. הוא אדריכל שנשוי לאמריקאית וחי עם משפחתו בבוסטון, אבל הוא מרבה לבקר בארץ, מגיע למפגשים של החבר'ה, והוא נוסטלגי חסר תקנה. לא שיתפתי אותו במהלך הכתיבה, שמרתי את זה בהפתעה, והוא לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ושמחה".

היו שהזהירו אותה שהטקסט הזה לא ידבר אל הילדים של היום, בוגרי צוק איתן שחיים בצל "צבע אדום", אבל היא מאמינה שילדים בגיל 9־6 יתחברו גם למלחמת ששת הימים. בעיני רוחה היא כבר רואה את בני המחזור שלה קוראים אותו לנכדיהם. "ילדי הסמארטפון והטאבלט מוצפים בתמונות ובמידע ולהוריהם יש מעט מאוד יכולת לשלוט בכך. הורה עכשווי, שרוצה לכוון את הילד שלו למסרים אוניברסליים שוחרי טוב, ישתמש בספרות כדי לתווך להם את כל מה שקרה לפני בואם לעולם".