ראשי מפלגות הקואליציה אמנם ירדו מהאקליפטוסים שעליהם הם נתלו, אבל מי שירד משם באומגה – זהו ראש הממשלה. רק שלשום בערב הוא לעג לראשי האופוזיציה שמפחדים מבחירות, ואחרי סקר אחד ופחות מיממה של דיונים קדחתניים - הוא הצניע את שאיפותיו לכבוש מחדש את ראשות הממשלה והודיע על חזרה לשגרה.
אז מי אמר שלסקרים אין השפעה? אחרי האופן שבו התנהגה אתמול המערכת הפוליטית, אפשר לסכם ולומר, שאולי הסקרים לא תמיד משקפים מציאות, אבל יש להם יכולת אדירה לשנות אותה. וזה מה שקרה אמש. ושלא יספרו לכם סיפורים על אחריות לאומית, על טובת המדינה ועל מבוגרים אחראים שפעלו מאחורי הקלעים מתוך דאגה לציבור הישראלי.
אף אחד מכל השחקנים בפארסה הזאת שקרויה משבר חוק הגיוס, לא עשה את מה שעשה ממניעים של טובת המדינה. לא אלה שהביאו למשבר, לא אלה שזרמו אתו ולא אלה שניסו בכל כוחם לפתור אותו. אין פה אלטרואיסטים. יש פה פוליטיקאים ציניים, שדואגים קודם כל לכיסאם וכשמשהו מאיים עליהם – הם נטענים בכוחות־על כדי להציל את עורם.
ראש הממשלה לא חזר בו מהכוונה ללכת לבחירות כי חשב שזה יזיק למדינה. הוא חזר בו כי הוא הבין שזה עלול לחזור אליו כבומרנג. לקבל סקרים מחמיאים של 30 מנדטים זה דבר מעצים, אבל לא כשזה על חשבונם של אלה שאמורים להיות השותפים שלך בממשלה הבאה. גם 35 מנדטים לא יעזרו לנתניהו להקים קואליציה, אם שותפיו יהיו מוחלשים או לא קיימים. וזה מה שהראו הסקרים שהתקיימו שלשום בערוצי הטלוויזיה. מפלגות הקואליציה שבקושי עוברות את אחוז החסימה או כאלה שירדו במספר המנדטים שלהם. וכשלמפלגות האלה יש מלכתחילה חוסר רצון מוחלט ללכת לבחירות – זה בהחלט מעורר מחשבה שנייה.
אבל יכול להיות שמה ששינה את התמונה היה בכלל משהו אחר. נתניהו היה בטוח מניסיון העבר, שהוא זה שמוביל ומחליט על תאריך לבחירות כי לכולם, בעיקר לאופוזיציה, לא נוח להודות שהתאריך לא מתאים להם. הרי מצופה מהם להראות נכונות לכל תאריך. ההתארגנות של כל חברי הכנסת, חוץ מ"יש עתיד" ו"מרצ", לדרישה שהבחירות יתקיימו באוקטובר – היוו פקטור מרכזי בהפלת המהלך. בשלב מסוים היו לנתניהו 46 ח"כים בלבד שהסכימו לבחירות ביוני. כל היתר – אוקטובר.
מבחינת ראש הממשלה, סדר החשיבות היה קודם כל שהבחירות יתקיימו ביוני. אם לא ביוני – מוטב שלא יהיו בחירות בכלל. והכי גרוע מבחינתו, זה בחירות באוקטובר. חצי שנה מהיום זה הרבה זמן, ובכלל לא בטוח שנתניהו יצליח בפרק הזמן הזה לברוח מהבשורה של היועץ המשפטי. ואם כך, אולי מוטב למשוך ככל האפשר את מה שיש, ולא להילחם על מה שאי אפשר לדעת איך יסתיים.
אבל את הפוש האחרון לצניחה מהעץ נתן לו ליברמן. שר הביטחון, שלאורך כל השבוע נראה היה שמתכוון ללכת עד הסוף, עד כדי כך שנראה היה שבינו ובין נתניהו יש דיל מתגמל – גילה אתמול שבדרך לתיק הביטחון בממשלה הבאה יש עוד תחנה. ואם מספר המנדטים שלו בבחירות יהיה כמו זה שעלה מהסקרים, הרי שבכלל לא בטוח שהוא יגיע לשלב ההסכמים הקואליציוניים. אפילו בשביל ליברמן זה היה הימור מסוכן מדי. כבר בצהריים אפשר היה לראות אותו מסתובב ובועט את הכדור בחזרה למגרש של נתניהו. ליברמן לא פרייר. הוא לא מתכוון לחפור במו ידיו את הבור של עצמו. אתמול, בפעם הראשונה, הוא הראה לנתניהו את הדרך לפתור את המשבר כדי לא ללכת לבחירות.
לא בטוח שנדע אי פעם את כל מה שהתרחש בין שתי אוזניו של נתניהו. אם זה היה הסקר, התאריך, או שהיו דברים נוספים ששינו את המוטיבציה שלו ללכת לבחירות. למשל, מה היה משקל ההסכם שניסחו מפלגות הקואליציה, שהיה בו איום מובלע לחשוף את העובדה שנתניהו גורר את המדינה לבחירות רק בגלל החקירות. או שאולי בכלל זו היתה ההבטחה שלהן שהם לא יפרקו את הממשלה עד שתהיה המלצה לכתב אישום מלא-מלא של היועץ המשפטי.
זה גם לא משנה. מה שחשוב שנדע, זה עד כמה קל לגרור מדינה לבחירות שיעלו לה מיליארדים. עד כמה האינטרס האישי, יצר ההישרדות, והמניפולציות הפוליטיות מכתיבות את סדר היום של המדינה הזאת.
ובאיזו קלות ניתן להפוך את הקערה על פיה.
