אי של סובלנות

כריס פנוויק זוכר את היום ההוא, לפני שנתיים וחצי, שבו ראה שני יהודים חרדים עומדים על החומה באי קאנווי, על גדת נהר התמזה. "הרמתי גבה: זה לא שגרתי, לראות יהודים חרדים באי שלנו. ניגשתי אליהם, התחלנו לדבר והם סיפרו לי שבאו לבדוק את האי כמקום מגורים עבור בני הקהילה שלהם מלונדון. הזמנתי אותם להיכנס לפאב שלי", הוא מספר.

ילדים חרדים משחקים כדורגל ביום ראשון

פנוויק נחשב לאיש החשוב של האי הקטן – מכיר את כולם, כולם מכירים אותו. הוא מנהל כבר 45 שנה את להקת "דוקטור פיל גוד", להקת רוקנרול שהיא גם היצוא הכי מפורסם של קאנווי, אי שנמצא במחוז אסקס, שעה נסיעה מלונדון. הוא הכניס את שני החרדים הצעירים לפאב, שקירותיו מעוטרים בעטיפות אלבומי דוקטור פיל גוד. עטיפת אחד האלבומים נושאת תצלום של ארבעת חברי הלהקה, עומדים בדיוק באותו מקום שבו עמדו שני הצעירים והביטו אל הנהר. "אמרתי להם שזה צירוף מקרים מדהים שפגשתי אותם בדיוק באותה נקודה שבה צולמה עטיפת האלבום. מי היה מאמין? אבל הם חייכו אליי, הינהנו בראשם לשלילה ואמרו: 'לא, זו התערבות אלוהית'".

אם אי פעם ייכתב סיפורה של הקהילה היהודית־חרדית באי קאנווי, זו כנראה תהיה תחילתו של הסיפור. אמונה – או התערבות אלוהית, תלוי את מי הם שואלים – היא אחד היסודות של סיפור עלייתם לקרקע של חלוצי הקהילה האולטרה־דתית באי קאנווי. לכאורה, אף אחד לא היה מצפה שהיהודים המאמינים, רובם משתייכים לזרם המחמיר נטורי־קרתא, יעזבו את הקהילה המוגנת והמגוננת שלהם בלונדון ויעברו להתגורר במקום שבו אין קהילה יהודית ותשתית להקמתה. אפשר להאמין עוד אפילו פחות שהמקום שבו יבחרו יהיה דווקא האי קאנווי, שהתפרסם כאחד מחמשת המחוזות עם אחוז ההצבעה הגבוה ביותר בבריטניה לטובת הברקזיט – היפרדות בריטניה מהאיחוד האירופי.

אבל דווקא שם, באי ההומוגני הזה, שרוב גדול מתושביו הם אנגלים לבנים, שלכאורה אינם מצטיינים בסובלנות, צומחת הקהילה החרדית הראשונה מחוץ ללונדון. "אפשר להגיד שאנחנו כמו החלוצים שבנו את הקיבוצים הראשונים בארץ ישראל", אומר בחיוך ג'ואל פרידמן, רכז הקהילה החרדית בקאנווי. "עלינו על הקרקע".

צעירים חרדים ברחובות קאנווי

במאתיים השנים האחרונות היגרו יהודים רבים ללונדון והתיישבו באיסט אנד – האזור המזרחי של הבירה הבריטית. רבים עברו להתגורר בשכונת סטמפורד היל, השכונה החרדית הגדולה באירופה. 30 אלף יהודים, דתיים אדוקים, מתגוררים כאן בצפיפות. בעשורים האחרונים הולכת וגוברת מצוקת הדיור באזור. אין כמעט מקום לבנות בניינים חדשים בשכונה ומשפחות ברוכות ילדים מתגוררות בדירות שני חדרים מתפוררות. וכאילו לא די בכך, סטמפורד היל גם נמצאת בקצהו הצפוני של אזור שהפך בעשור האחרון לזירת המגורים והבילויים הטרנדית של לונדון.

"הקהילה החרדית מאוד תלויה באזור שבו היא מתגוררת, מכיוון שאתה צריך גישה לבתי כנסת, בתי ספר יהודיים וסופרמרקטים כשרים, כך שלמרות הצפיפות הרבה, לא היה אפשר להתנתק מסטמפורד היל", אומר פרידמן. הוא בן 31, נשוי עם שישה ילדים, משתייך לזרם הסאטמר ("אנחנו אנטי־ציונות – לא נגד הציונים, אלא נגד הציונות"). פרידמן התגורר עם משפחתו בסטמפורד היל עד לפני שנה וחצי. "מצוקת הדיור הלכה וגברה, כי נולדו ילדים ולהם נולדו ילדים וצריך היה למצוא דירות לשכן את כולם, אבל אין לאן להתפשט. במקביל, ערך הנדל"ן עלה, הכל נהיה טרנדי עד אימה ומחיר בית בן ארבעה חדרים עולה 1.3 מיליון ליש"ט (כשישה מיליון ש"ח). למי יש את סכומי הכסף הללו בקהילה?"

סטמפורד היל היא מובלעת סגורה ומסוגרת, עם תחום עירוב. מאה בתי כנסת מנקדים את השכונה, המשתרעת על פני חמישה קילומטרים מרובעים בלבד. 30 אלף יהודים דתיים מתגוררים בה ולכל משפחה יש שישה ילדים בממוצע. רחובות השכונה מלאים בבתי ספר וישיבות, מקוואות, חנויות כשרות ושאר מוסדות קהילתיים. סטמפורד היל היא גם הנפגעת הראשית מהעלייה במספר התקריות האנטישמיות בבריטניה בשנים האחרונות: כשכונה החרדית המאוכלסת ביותר באירופה היא הפכה קורבן למתקפות ולהתנכלויות על רקע אנטישמי.

"הבנו שצריך למצוא מקום חדש והתחלנו לקבוע קריטריונים", אומר פרידמן. "המקום צריך להיות מרוחק שעה לכל היותר מלונדון, עם גישה תחבורתית קלה יחסית לסטמפורד היל, כדי שנוכל להגיע בקלות לחתונות ולאירועים בקהילה. צריך היה למצוא בתים גדולים, עם לפחות ארבעה חדרי שינה, ובתים רבים כאלה אין בנמצא. וכמובן, צריך היה למצוא מקום שהנדל"ן בו יהיה זול יחסית".

המסעדה המיתולוגית של האי השוכנת על קו המים

ועד העסקנים של סטמפורד היל התכנס והחל לשגר נציגים לבדוק אזורים שונים הקרובים ללונדון. שכונות רבות נפסלו בגלל המיקום, היעדר תחבורה או מחירים. "ואז הגענו לקאנווי", אומר פרידמן. "כמה צעירים בדקו את האי וחזרו נלהבים. הבתים גדולים, האזור טוב, הוא מלא ריאות ירוקות והגישה ממנו לסטמפורד היל קלה – 45 דקות במוצאי שבת, שעה ביום עמוס".

נווה מדבר ירוק

ביום נדיר של שמש, האי קאנווי אכן נראה כמו נווה מדבר ירוק מחוץ למטרופולין העמוס. האי ממוקם על שפך של נהר התמזה, על שטח של 18 קילומטרים רבועים. עם אוכלוסייה של 40 אלף תושבים, מדובר באזור לא צפוף במיוחד. חומה בת שלושה קילומטרים מגנה על האי מפני עליית מפלס מי הים ושיטפונות. כמו היהודים, רבים מתושבי האי נדחקו לכאן מלונדון, בעקבות עליית מחירי הנדל"ן, או כשביקשו למצוא איכות חיים טובה יותר.

הפסטורליות של הטבע לא מסתירה תכונות אחרות של קאנווי: 98 אחוז מתושבי האי הם בריטים לבנים. מחוץ לבתים רבים בשכונה מתנוסס דגל אנגליה – לא הדגל הבריטי – באקט שמסמן נטייה לאומנית חזקה. האי היה אחת הזירות הראשונות שבהן הוזנקה המפלגה העצמאית הבריטית – מפלגת ימין קיצוני שמעודדת שנאת זרים. במשאל העם על עתידה של בריטניה, כמעט 73 אחוז מתושבי האי הצביעו בעד פרישה מהאיחוד – המקום השלישי בין כל המחוזות בממלכה. הנתונים האלה הקנו לקאנווי מוניטין של מקום שאינו סובלני כלפי זרים.

"חששנו מהנתונים הללו", מודה פרידמן. "מדובר באזור עם תרבות הומוגנית, אנגלית־לבנה, כמעט ללא נציגים של מיעוטים אחרים. חששנו מגילויי גזענות. בדקנו אפילו בחשבונות מדיה חברתית וגילינו כי מדובר באנשים שאוהבים את בריטניה וקנאים לה. ידענו שנצטרך להסביר להם שאנחנו לא מהווים איום עליהם או על התרבות שלהם".

כריס פנוויק היה מלאך השרת שלהם באי. הוא התנדב להסביר לתושבים על המנהגים היהודיים. בשלב הבא פגשו נציגי החרדים את חברת הפרלמנט המקומית, רבקה האריס. "היא ביקרה בישראל, הצטלמה עם שברי קאסמים שנפלו בדרום ונחשבת לאוהדת מושבעת של ישראל. היא תמכה מאוד ברעיון ההתיישבות שלנו והציעה את עזרתה", מספר פרידמן. השלב האחרון היה מפגש עם הכומר המקומי. גם הוא התלהב מהרעיון של עליית החסידים לקרקע. "תסבירו למקומיים מי אתם והם יבינו", ייעץ להם.

והיה גם עניין ההיכרות המוקדמת. "רבים מתושבי האי התגוררו במזרח לונדון יחד עם החרדים ואז עברו לכאן, כך שיש להם היכרות טובה מוקדמת עם הקהילה", אומר פנוויק. "הרוב שמחו שהם הגיעו לכאן".

נהג המונית המקומי, אדם, שמח על המעבר של הקהילה היהודית־דתית. "נכון שיש לנו מעט במשותף, אבל אתה לא יכול שלא להתפעל מהחינוך של הילדים שלהם. בני נוער בריטים שותים, מעשנים, מתחצפים, עושים בלגן. הילדים של החרדים הם דוגמה לחינוך טוב. הערכים והחשיבות שהם יוצקים לחינוך מעוררים כאן השראה בקרב תושבי האי".

שלט אחד באנגלית

האתחלתא דגאולה התרחשה לפני שנה וחצי. בחודש יוני 2016 עלו על הקרקע בקאנווי שש משפחות חרדיות. שני ארגוני צדקה יהודיים, אגודת ישראל ו־IDS, רכשו בתים והשכירו אותם במחיר מסובסד למשפחות. בטבורו של האי נרכש גם מתחם ששימש בעבר בית ספר והוסב עתה למרכז הפעילות והחיים של הקהילה היהודית. אולם אחד משמש כבית כנסת, צריף קטן הפך לחנות כשרה, אולם אחר משמש לאירועים של הקהילה וחדרים ריקים הוסבו לחדרי אירוח. "בשבועות הראשונים הגיעו רבים מבני הקהילה בסטמפורד היל וישנו כאן על מנת שיהיה לנו מניין לבית הכנסת", אומר פרידמן.

במשרדי הקהילה תלויה מפה גדולה של האי על הקיר. נקודות ירוקות מעטרות אותה, ליד כל אחת מהן נכתב ביידיש "בית משפחה" ואת שמה של המשפחה המתגוררת בבית. החרדים לא התרכזו בגטו קטן, אלא מפוזרים בכל חלקי האי. "אנחנו לא מבקשים להתרכז במקום אחד, אלא מתיישבים במקום שיש בית פנוי", אומר פרידמן.

מזוודות ומגבעות בפתח בית הכנסת המקומי

השלטים במתחם כתובים ביידיש, שפת בני הקהילה. רק בכניסה למתחם נכתב שלט גם באנגלית, למקרה שבן האי יגיע לכאן בטעות ולא יבין את הטקסט המוזר. בחנות הכשרה מוכרים מוצרים שיובאו מלונדון. אחת לשבוע המשפחות עורכות הזמנה מאטליז כשר בסטמפורד היל והמשלוח מגיע לכל המשפחות באותו יום. "אין ספק שאורח החיים והיעדר המשאבים מחייב אותך לתכנן מראש וגם להצטייד במקפיא גדול יותר", צוחק פרידמן.

עם עלייתן של המשפחות הראשונות על הקרקע ערכו תושבי האי קבלת פנים חמה לדיירים החדשים. הם הוזמנו לבניין מועצת העיר ונערך לכבודם טקס, בנוכחות בכירי הקהילה שהגיעו מסטמפורד היל, בסופו ניתנה לכל אחד מהתושבים החדשים החותמת של המחוז – אקט סמלי שמסמן כי הם תושבי המקום. כמה מתושבי האי הכינו לשכניהם החדשים עוגות. "כשרות, כשרות", מציין פרידמן.

בית בן חמישה חדרים עם גינה – תמצית החלום האנגלי – הפך להיות המציאות עבור המשפחות הללו. רק שבמקום לשלם עליו מיליון וחצי ליש"ט, הוא עולה בקאנווי 350 אלף ליש"ט. כמה משפחות בחרו בינתיים לשכור בתים כדי לראות אם הן יכולות להשתלב בקהילה מרוחקת. המבקרים שהגיעו מסטמפורד היל לשבת ראו כי טוב – וחלקם ביקשו להצטרף לגרעין החלוצים בקאנווי. בפרק זמן של שנה וחצי עברו לאי 36 משפחות. "אני מקווה שנגיע ל־150 משפחות על מנת להקים קהילה מגובשת, חזקה, עם מוסדות גדולים. אני שואף שיהיה לנו כאן יותר מבית כנסת אחד", אומר פרידמן. ואכן, החרדים גייסו תרומות לבניית בית הכנסת ומוסדות הקהילה. כרגע לא פועל כאן בית ספר והילדים נוסעים מדי בוקר בהסעה מאורגנת לסטמפורד היל. אחר הצהריים האבות בקהילה מעבירים להם שיעורי גמרא ותלמוד. ביום ראשון הילדים הדתיים "פולשים" למגרש הספורט ועושים מה שכל ילד בין גילם באנגליה עושה – משחקים כדורגל.

גם מקווה כבר נמצא בהליכי בנייה. בהיעדר רב מוסמך בקהילה הם מקבלים סיוע מרבני קהילת האם. "מתקשרים לרב כשיש שאלה. לפעמים הרבנים מגיעים לכאן לשבת, להעניק לנו תמיכה רוחנית. זו לא משימה קלה למצוא רב לקהילה – מעבר להוצאה הכספית, צריך למצוא מועמד אחד שכולם יסכימו עליו. אנחנו מחכים שהקהילה תגדל כדי למנות רב".

תושביו היהודים של קאנווי לא משתייכים לזרם אחד ביהדות. יש בקהילה הקטנה נציגים של סאטמר, ויז'ניץ, ברסלב, ליטאים ועוד – כולם מתפללים בבית כנסת אחד. "כולנו קוראים מאותו סידור ואין בעיה. רק בסטמפורד היל יש הפרדה וכל אחד מתפלל בבית כנסת שלו", אומר פרידמן. הוא מספר כי בתחילת הדרך התגלעה מחלוקת בין אנשי הזרמים השונים בסוגיית זמן תפילת המנחה. הליטאים מתפללים מנחה לפני שקיעת החמה, אחרים מתפללים אחריה. "צריך מניין ואי־אפשר להתפלל פעמיים. אז מה עשינו? הסכמנו כי בימי חול נתפלל כולם מנחה לפני השקיעה ובשבת — אחריה. למדנו לחיות בהרמוניה והבנו שאי־אפשר לרצות את כולם כל הזמן".

את החגים הם מקפידים לבלות כאן. "המבחן הגדול של הקהילה היה בחגי תשרי – אם לא היינו מצליחים לקיים את החגים אצלנו, הכל היה נכשל", אומר פרידמן. בראש השנה תשע"ז הביאו חזן מלונדון. השנה כבר היה להם חזן משלהם, בן הקהילה. "ואני קראתי את 'כל נדרי' בבית הכנסת בפני כולם, דבר שלא הייתי מעז לעשות בסטמפורד היל משופעת החזנים בעלי הקול הערב", הוא צוחק.

אתם חיים באי נוצרי, חילוני, רחוק מהשכונה המגוננת והסגורה שלכם. איפה אתם נאלצים להתפשר?

"יש אתגרים, אבל אפשר להתגבר על הכל. אם אנחנו הולכים לחוף הים ורואים נשים לבושות ביקיני, לא נישאר שם אלא נלך לחפש חוף מבודד. כמובן שלא נאמר מילה לאף אישה, לא באנו לכאן כדי לכפות את עצמנו ואת ערכינו. בשבת לפעמים יש רעש של מוזיקה מהשכנים, אבל גם בסטמפורד היל השכנים היו משמיעים מוזיקה בקולי קולות, כך שלא היה כאן משהו שלא חווינו בעבר. מה עושים? ניגשים לשכן, מסבירים לו על מנהגי השבת ומבקשים בצורה מנומסת אם אפשר להנמיך את הווליום".

אבל לא הכל זורם. את החרדים אפשר לזהות מקילומטרים בשל לבושם. הם גם בדרך כלל צועדים בשולי הכביש, שבו חולפות במהירות מכוניות. מהמכוניות הללו גם נשמעו כמה קריאות אנטישימיות. "היו נערים טיפשים שרכבו על אופניים והצדיעו במועל יד או קראו קריאה גזענית. אבל זה רק בגלל שנערי כל העולם המערבי משועממים והנערים המקומיים תירגמו את השיעמום שלהם לקריאות טיפשיות", מסביר פנוויק.

דווקא תגובת הנגד לנערים העידה על מידת הנחישות של המקומיים לגרום ליהודים להרגיש בנוח. "אחרי התקרית נהיה רעש גדול. אנשים פירסמו סטטוסים בדף הפייסבוק של האי עם גינויים חריפים כלפי הנערים. חלקם באו והתנצלו בפנינו", מספר פרידמן.

בחדר עם גברים?

מי שסייע להשכין שלום בית ולקירוב לבבות הייתה הבי־בי־סי. כשהתפרסם סיפורה של הקהילה החרדית הזדרזו אנשי הרשת לצלם סרט תיעודי על ההתיישבות החרדית החדשה. בסוף הסרט אף הפגישו את בני המקום ואת החרדים לארוחה משותפת – כשרה, מיותר לציין – בניסיון לקרב ביניהם. מבחינת החרדים היה מדובר בחריגה מכללי הפרוטוקול – בדרך כלל הם לא מתראיינים, מצטלמים או משתפים פעולה עם התקשורת. הפעם, בגלל חשיבות העניין, הם קיבלו היתר חריג מרבני הקהילה להשתתף. במהלך הארוחה הסבירו לבני הקהילה המקומית על חלק מהמנהגים, כמו הפרדה בין נשים וגברים, לבוש צנוע ושבת. הנשים החרדיות סיפרו לשכנותיהן הלא־יהודיות שמבחינתן מדובר בתקדים. "אני לא יושבת בחדר אחד עם גברים ובאירועים שלנו יש הפרדה מוחלטת", הסבירה אחת מהן. כשבני הקהילה המקומית הציעו להם להצטרף לקבוצת השיט באי, החרדים סירבו בנימוס והסבירו כי לא יתירו לבנים ולבנות לשחק יחד.

"הם צריכים להתערות כפי שנוח להם, אנחנו לא מכריחים אותם לעשות דבר", אומר פנוויק. "לא ציפינו שהם יצטרפו למועדון השיט או לשחק איתנו כדורגל. אני גם לא מצפה מהם שיגיעו לפאב שלי, אבל גם תושבים אחרים באי לא מגיעים לפאב, אז הכל בסדר".

אז איפה אתם נפגשים?

"בקניות. זו הפעילות המשפחתית שלהם, בעיקר של הנשים. הם מברכים אותנו לשלום ומחליפים מילות נימוסין. דווקא מנהגי השבת שלהם גרמו לאנשים רבים כאן, בהם גם אני, לקבל השראה. הם מפסיקים הכל ומבלים יום שלם בחיק המשפחה – דבר שלא היה מזיק גם לנו לעשות. כשהם צמו ביום כיפור לא ראינו בכך עניין חריג – המוסלמים צמים ברמדאן, אז למה שהיהודים לא יצומו ביום כיפור? אני גם לא רואה הבדל בין כיסוי ראש של נשים חרדיות ובין תסרוקת פאנקיסטית ושיער ורוד של נערה בריטית מקומית. מה ההבדל? כל אחת והסגנון שלה".

ברחוב הראשי מקדמים את החרדים בברכה. רבים מכנים אותם בשם "האברהמים", על שם אברהם אבינו. גם אנשים שלא מכירים אותם ניגשים לברך אותם לשלום. כשהם מבקשים ללחוץ את ידי הנשים החרדיות, הן מסבירות בנימוס כי הן לא יכולות לעשות כן בגלל המסורת. "ומדגישים שזה לא אישי", מטעים פרידמן. אחד התושבים שואל את השאלה החשובה מכל: "מתי תפתחו כאן חנות בייגלס?"

בעקבות הסרט של בי־בי־סי נופצה התדמית הגזענית של קאנווי והמקום הפך לאי של סובלנות. בכלי התקשורת הבריטיים תהו בפליאה כיצד מקום שתושביו הצביעו בעד עזיבת האיחוד, מקדם בברכה אנשים כה שונים. "יהודים מכל רחבי בריטניה שלחו לי מיילים ובירכו אותי על הסובלנות וקבלת הפנים שהענקנו לחרדים", מספר פנוויק. "חרדים ממנצ'סטר אמרו שמעולם לא זכו לסובלנות כזו משכניהם ואמרו כי הם שוקלים לעבור לכאן".

זה די מוזר, בהתחשב בכך שקאנווי לא נחשב למקום מאוד סובלני.

"רבים הצביעו בעד הברקזיט, אבל זה לא אומר שהם לא מקדמים בברכה תושבים שמגיעים לאי. מה גם שהקהילה החרדית לא נחשבת לזרה, כיוון שהם הגיעו לכאן ממזרח לונדון".

פרידמן מסכים. "אנחנו בריטים בדיוק כמו תושבי האי. חלקנו דור שלישי כאן. יש גם קונספציה מוטעית, שלפיה כל מצביעי הברקזיט הם שונאי זרים. לא כך הוא המקרה כאן: התושבים המקומיים חושבים שברקזיט היא הדרך הנכונה לבריטניה, ללא קשר למהגרים".

לפני חג המולד האחרון טרחו רבים מהחרדים לדפוק על דלתי השכנים ולברך אותם בברכת חג שמח. בהלואין, כשילדי הנוצרים עברו בין בתי האי במסגרת המנהג "תעלול או ממתק", המתינו להם החרדים עם שוקולדים וממתקים. בחג פורים התחפשו החרדים כמנהג המסורת. כששכניהם שאלו אותם

החג, הסבירו להם "זה ההלואין שלנו" – וכולם צחקו בהבנה.

האם מדובר בסיפור טוב מדי מכדי שיהיה אמיתי? פנוויק מציע שהישראלים ילמדו מהסיפור של קאנווי. "אנחנו יכולים ללמד אחרים שיעור באיך מסתדרים יחד ומכבדים אחד את השני. אנחנו חיים בעולם רב־תרבותי, שבו לכל אדם יש שכנים ממדינות או דתות אחרות. ישראל וקאנווי הם מקומות שונים ויכול להיות שהחיבור כאן עובד בגלל שאנחנו אי קטן. אבל אני מקווה שהקהילה היהודית החדשה תכה שורשים למאה השנים הבאות".

פרידמן בולע רוק כשאני שואל אותו על החרדים בישראל והאופן שבו הסיפור שלהם, בקאנווי, יכול ללמד משהו את שני הצדדים בארץ. "בישראל כל דבר שאתה נוגע בו הוא פוליטי. פה אנחנו נמנעים מפוליטיקה ומתמקדים בסובלנות". •