ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רמי זרנגר
    7 ימים • 14.03.2018
    גנזי סטייל
    בגיל 55, סמדר גנזי ‑ מהדוגמניות המובילות של שנות ה–80 ‑ חוזרת לעמוד מול המצלמה. אבל מי שטופפה על המסלולים לצד תמי בן עמי ז"ל ואילנה שושן, זוכרת היטב גם את הצדדים האפלים של עולם האופנה: ההטרדות המיניות, ההחפצה והמציצים בחדרי ההלבשה. עכשיו היא מספרת איך היא עוזרת לצעירות שעושות צעדים ראשונים בתחום לשמור על עצמן, ואיך עברה את משבר גיל 50 בלי להיסחף בטרנד ההזרקות והמילויים
    סמדר שיר | צילום: רמי זרנגר

    לנערה המתבגרת סמדי כהן מקריית־מוצקין היו שלושה חלומות: "להתחתן ולחיות באושר עם בעל, שלושה ילדים וכלב, לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית ספר ולגור בקריית־מוצקין, המקום שאני הכי אוהבת. למה את צוחקת? יש לי חברים ממוצקין שגרים שם עד היום, ויש לי חברות ילדות שנשואות באושר עד היום. רק אני הסתובבתי כל השנים האלה בתחושה של כמעט אפס מפני שלא הגשמתי אף אחד מהחלומות האלה".

     

    כהן, שהפכה לסמדר גנזי, אחת הדוגמניות המבוקשות בשנות ה־08 ‑ לא ממש מתרשמת מהחלומות שכן הגשימה. "זו הגשמה? נכון, צעדתי על המסלול כאילו שאני מורמת מעם, נשים וגברים הסתכלו עליי בהערצה והרווחתי המון כסף, אבל לא אהבתי את עצמי ולא הבנתי ממה כולם מתלהבים ובעיניים שלי הייתי מכוערת. בגיל 82 הודעתי לדן תורן, שהיה אז בעלי, שאני פורשת מהמקצוע וחתכתי לגמרי".

     

    ומיד הפכת למפיקת תצוגות אופנה מבוקשת.

     

    "נכון, התבססתי בתעשייה וגם גידלתי שני ילדים, אבל לא הצלחתי להיפטר מהשד הקטן שישב לי על העורף ושאל אותי כל הזמן, 'איך זה שאת מנצלת רק עשירית מהיכולות האינטלקטואליות שלך? איך זה שאפילו תואר ראשון אין לך? איך זה שכלפי חוץ את מצליחה ובתוך תוכך את לא מאושרת?' בסוף החלטתי להקשיב לו ונולדתי מחדש. סוף־סוף אני אוהבת את עצמי ומרגישה משמעותית ותורמת. בכובע החדש שלי, כמרצה לקבלה עצמית וכמנטורית לדוגמניות, אני מעניקה השראה".

     

    רמי  זרנגר
    רמי זרנגר

     

     

    לאחרונה, אחרי 27 שנות נתק, גנזי חזרה גם לעמוד מול המצלמה. ולא, לרגל האירוע היא ממש לא העבירה את עצמה מקצה שיפוצים, כמקובל בתחום. "החיים מתחילים אחרי גיל 40? זה פאסה", היא פוסקת. "החיים שלי מתחילים עכשיו, בגיל 55. כל העולם מכור ל'אנטי־אייג'ינג', אבל אני מובילה את האג'נדה של 'פרו־אייג'ינג'. להתבגר זה נהדר. בעולם האופנה אני היחידה שעוד לא מתוחה".

     

    וזה מפריע לך?

     

    "אני לא חיה באילוז' והמראה לא משקרת, אבל בניגוד לנשים בגילי שלא מרוצות מהופעתן החיצונית למרות שכבר עברו 15 שנה של הזרקות — אני לא מוטרדת משום קמט. אם הייתי מורה לחינוך גופני, אף אחד הרי לא היה מעז לגשת אליי ולדבר איתי על בוטוקס, אבל לי מעזים להגיד את זה, לפעמים בחוצפה ולפעמים בחן, מפני שאני מסתובבת בעולם האופנה כמו שאני, עם פרצוף שמתחיל להתקמט".

     

    תני דוגמה.

     

    "במסיבת פורים מישהו שאל אותי, 'את לא רוצה להרים קצת?' אז בלי להתבלבל שאלתי אותו, 'למה אני צריכה לתקן את עצמי? מה, אני מקולקלת?' כשאומרים לי, 'את חייבת לעשות משהו' אני אומרת, 'ההפך, גוטה, אני חייבת להיות לא מושלמת'. למה? בגלל שאנחנו חיים בטבע, אני חלק מהטבע, בטבע אין שלמות, ואין שום סיבה שאהיה יוצאת דופן. עכשיו, לראשונה בחיי, אני מסתכלת במראה וחושבת שאני יפה. כמה חבל שלא נולדתי מחדש הרבה־הרבה קודם".

     

    מה היית אומרת כיום לסמדר גנזי בת ה־82 שהחליטה לפרוש בשיא?

     

    "שהחיים הם לא שחור ולבן, שיש עוד צבעים, שקיבלת מתנה נהדרת — נכס נפלא שיכול להניב לך תשואה, אז למה שלא תיהני ממנו עוד עשר שנים?"

     

    כדוגמנית בשנות ה־80. "הרווחתי מלא כסף ואז, בבת אחת, סגרתי לעצמי את הברז"
    כדוגמנית בשנות ה־80. "הרווחתי מלא כסף ואז, בבת אחת, סגרתי לעצמי את הברז"

     

    לייבש את הביצה


    גנזי, בתם הבכורה של אריק ("נהג בסולל בונה וחתיך־על, שנפטר לפני שלוש שנים") ורינה כהן, טוענת שקריירת הדוגמנות שלה הייתה בלתי נמנעת. "אמא שלי מספרת שכשהייתי תינוקת בעגלה, אנשים עצרו אותה ברחוב ואמרו לה, 'איזו ילדה יפה, היא בטח תהיה מלכת היופי'. לא בחרתי להיות דוגמנית, המקצוע הזה בחר אותי".

     

    היא בכלל חלמה להיות מורה לחינוך גופני. התחילה לרקוד בגיל שש, עברה להתעמלות קרקע ובגיל 16 כבר הדריכה ילדות קטנות במכבי קריית־ביאליק. "שם נדבקתי בחיידק ההוראה. התקבלתי לעתודה, למדתי חינוך גופני וספורט במכון וינגייט והייתי בטוחה שמצאתי לי כיוון ודרך. בחופש הגדול יצאנו למחנה לימודי בכנרת והתאמנו בספורט ימי. המדריך שלי לסקי מים היה עופר גנזי, וברגע שראיתי אותו נפלה לי הלסת. הוא היה אפולו. חצי שנה אחרי המחנה התחתנו ואחרי שנה וחצי התגרשנו".

     

    למה?

     

    "זו הייתה טעות להתחתן, אבל נשארתי עם שם המשפחה גנזי. כהן יש הרבה".

     

    כדוגמנית בשנות ה־80. "הרווחתי מלא כסף ואז, בבת אחת, סגרתי לעצמי את הברז"
    כדוגמנית בשנות ה־80. "הרווחתי מלא כסף ואז, בבת אחת, סגרתי לעצמי את הברז"

     

     

    בתום שירותה הצבאי כמד"סית בחיל האוויר ("היה אחלה, למרות שהטייסים העדיפו לקחת כדור ולשחק לבד"), עקרה לחיפה ועבדה כמורה למחול ולשחייה. "ערב אחד יצאתי עם כמה חברים לבר", היא נזכרת, "ובחורה גבוהה שלא הכרתי שאלה אותי, 'תגידי, את רוצה להיות דוגמנית?' עד אז המחשבה על דוגמנות אפילו לא עברה לי בראש, הייתי ספורטאית בדם, עם מלתחה שכוללת רק טייץ וגוזיות ריצה, אבל עניתי, 'כן, למה לא?' חשבתי שזו תהיה חוויה חד־פעמית. אחד הולך לעשות בנג'י ואני אצעד על מסלול כדי שיהיה לי מה לספר לנכדים".

     

    התרגשת?

     

    "בכלל לא. כרקדנית וספורטאית ידעתי להחזיק את הגוף והרגשתי שיש לי את זה, אבל הופתעתי בסוף הערב כשהמפיק שאל, 'יש לך יומן? יש לי עוד תצוגות'. עשיתי חישוב מהיר, בהוראה הרווחתי שישה שקלים לשעה ובדוגמנות פי עשרה. החלטתי להמשיך, שילבתי בין הוראה לדוגמנות והתייחסתי לעצמי בתור פרפורמרית על במה. רק החלק של מחיאות הכפיים העיק עליי מפני שבמהות שלי אני מאוד ביישנית. אבל ככל שהווליום של הדוגמנות עלה — נחלש הווליום של ההוראה בחיים שלי ואיפסנתי את הביישנות בבוידעם, הבנתי שאין לה מקום בעיסוק כל כך מוחצן".

     

    בקמפיין ל"קרייזי ליין". "כמו לרכוב על אופניים"
    בקמפיין ל"קרייזי ליין". "כמו לרכוב על אופניים"

     

    איך הורייך הגיבו למהפך?

     

    "אמא שלי היא קיבוצניקית לשעבר, משמיר. קיבוצניקים קמים בארבע בבוקר לחלוב, והקיבוצניקיות של פעם לא ידעו מה זה לעשות פן ולהתאפר ולהשתמש בכל מיני קרמים. אבל הוריי ראו שאני עובדת ומרוויחה המון, אז כמה רע זה כבר יכול להיות?"

     

    אחרי שנתיים כדוגמנית מצליחה בצפון, החליטה לנסות את מזלה גם בתל־אביב. "החלטתי שחיפה קטנה עליי. ארזתי שתי מזוודות, נכנסתי לפולקסווגן החבוטה שלי ויאללה, לעיר הגדולה".

     

    בקיצור, הסיפור הקלאסי, על הצעירה מהפריפריה שמגיעה לכבוש את תל־אביב.

     

    "נחתתי בדירה שכורה בשלמה המלך ומי שעשתה לי וולקאם הייתה הרקדנית והמורה למחול אלמה פרנקפורט, אחותה של מעצבת האופנה דורין פרנקפורט — שהכרתי מכנס של מורות למחול. היא הפגישה אותי עם כל מי שצריך היה לפגוש, למשל אורי שטרק, שהיה אז מלך חיי הלילה, והתחלתי לעבוד. הגווארדיה שלי כללה את תמי בן עמי ז"ל, ספיר קופמן ז"ל, דנה וקסלר ואילנה שושן וכולנו, ביחד, חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה וייבשנו ביצות".

     

    ביצות?

     

    "את הביצות בעולם האופנה, כי מה היה באותה התקופה? כלום. לא היו סטייליסטים, כל אחת הגיעה עם תיק גדול מלא בנעליים, כובעים, חגורות ועגילים. דקה לפני תחילת התצוגה התאמנו בגדים לנעליים וגם התאפרנו לבד או שאיפרנו אחת את השנייה. אף סוכנות דוגמנויות עוד לא הייתה בארץ, ואני ניהלתי את עצמי. הייתי הבוקרית, לקחתי הזמנות, הגשתי חשבוניות וטיפלתי בגבייה. אבל היה לנו הווי, כמעט כמו משפחה, ובאותם ימים פרגון עוד לא נחשבה למילה גסה".

     

    אהבת לדגמן?

     

    "נהניתי מזה ונהניתי מההצלחה. הפכתי לדוגמנית הבית של דורין פרנקפורט שפעמיים בשנה הטיסה אותי ללונדון, להופיע עבורה בבריטיש דיזיין שואו. היו צלמים שביקשו רק אותי והסכימו לחכות עד שאהיה פנויה. וכן, בעיני כולם הייתי יפה. ערב אחד הלכתי להופעה של דן תורן, הוא היה אז כוכב גדול בעקבות הסרט 'בחינת בגרות', יוצר ורוקיסט, שקלט אותי בקהל. גם אני נדלקתי עליו. התחתנו, אבל היינו ילדים. אחרי שנתיים התגרשנו ועד היום אנחנו חברים מאוד טובים. הוא האקס המיתולוגי שלי".

     

    חווית את הגירושים השניים ככישלון?

     

    "לא, אבל לא תהיה לי חתונה שלישית כי אני כבר לא זקוקה למוסד הזה. מאז גירושיי השניים גם לא גרתי עם אף אחד".

     

    ללמוד להגיד לא

     

    אבל היו גם צדדים פחות נוצצים למקצוע. "אני לא זוכרת מתי לא הוטרדתי. כל חיי הוטרדתי. כיום, כמנטורית, אני מסבירה לדוגמניות מתחילות: בכל פעם שאת מרגישה לא נוח עם משהו שאומרים לך או עושים לך — תאמיני לעצמך. את חייבת לסמוך על התחושה שלך. ואל תפחדי לקום ולעזוב".

     

    מתי היתה הפעם הראשונה שהוטרדת?

     

    "בגיל 12. פעם בשבוע הלכתי למורה שנגע לי ברגל. נבהלתי. אחרי שניים־שלושה שיעורים הוא התחיל להתנשף ואמר, 'אני לא יכול' ונאנח. ברחתי מהבית שלו והודעתי לאמא שלי שאני לא מוכנה להמשיך ללמוד אצלו. רק אחרי 40 שנה גיליתי לה למה. בזמן אמת לא העזתי לספר בגלל שהייתי בטראומה. פחדתי נורא. לא הייתה אז שום מודעות להטרדה ולהגשת תלונה במשטרה. חשבתי שאני הייתי לא בסדר".

     

    עם רונית אלקבץ
    עם רונית אלקבץ

     

    וכדוגמנית?

     

    "דוגמניות הן הטרף הכי קל להטרדות מפני שכאילו יש לגיטימציה לדבר על אברי הגוף שלהן ולגעת בהן. 'הציצי שלך קטן מדי, התחת שלך גדול מדי, תסתובבי'. מה זה 'תסתובבי'? מה, אני פרה בשוק הבקר? בחיים הפרטיים אף גבר לא היה מעז להגיד לי להסתובב, אבל את הדוגמניות מחפצנים חופשי־חופשי. וזה עוד לפני שהתחלתי לספור כמה גברים הציצו לחדרי ההלבשה שבהם החלפתי בגדים, ואם הייתי צועקת עליהם כל האולם היה שומע אותי וזה היה מוביל לסוף התצוגה. כיום, אני משננת כל הזמן לדוגמניות המתחילות: 'גם כדוגמנית מותר לך להגיד לא'. אם את נכנסת לחדר הלבשה ויש שם גבר, אל תפחדי לומר, 'אתה מוכן לצאת בבקשה?'"

     

    בגלל ההטרדות המיניות עזבת את המקצוע בגיל 82, בשיא ההצלחה?

     

    "לא. מהפעם הראשונה שעליתי על המסלול נוצר אצלי קונפליקט פנימי בין ההוויה שלי כאשת חינוך לבין תעודת הזהות שמתבססת אך ורק על החיצוניות שלי. הקונפליקט הזה יצר בי ביקורת עצמית קשה שעם הזמן הפכה לבלתי נסבלת. לא הבנתי איך זה שאני עוסקת ומתפרנסת בעולם כל כך שטחי ורדוד שאין בו שום עומק. מה זה דוגמנות? תהיי יפה ותשתקי. ואם לא בא לי לשתוק? ואם יש לי מה להגיד? הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להיות רק פנים יפות, נהרסתי מבפנים, שנאתי את עצמי, ובוקר אחד קמתי והרגשתי שאני כבר לא מסוגלת ללכת לעבודה ולעשות ככה".

     

    מה זה "ככה"?

     

    גנזי שולפת למולי חיוך מאוזן ועד אוזן. "הודעתי לכולם, 'מהיום אני כבר לא דוגמנית' והוצאתי את התקע של הטלפון הקווי כי רציתי לשבת בבית בשקט. כשהחברות הדוגמניות שלי שאלו מה אני הולכת לעשות, הצהרתי שאני חוזרת למקצוע שלי – מורה לספורט. כיום הייתי עושה את זה אחרת".

     

    איך?

     

    "הייתי מאיטה את הקצב ופורשת בהדרגה. הצעד הדרמטי שלי נבע מתמימות ומחוסר הבנה של החיים. הרווחתי מלא כסף ופתאום, בבת אחת, סגרתי לעצמי את הברז. מה עכשיו? התחלתי לחפש. למדתי משחק, וכשהציעו לי תפקיד בהצגה 'הערב רוקדים' בפסטיבל עכו הבאתי לשם את חברתי הטובה רונית אלקבץ. שתינו הגענו לתל־אביב מהקריות, אני ממוצקין והיא מקריית־ים. נפגשנו בתצוגה, התאהבנו והפכנו לחברות הכי טובות בעולם. במקביל גם עבדתי כסטייליסטית ומאפרת. יום אחד צילצלה אליי אילה רז, שהיתה ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ושאלה אם אני מכירה מפיקת תצוגות אופנה. שתקתי כמה שניות ואז עניתי, 'כן, אני'. היא אמרה, 'לא ידעתי שאת מפיקה', והתביישתי לגלות שגם אני לא ידעתי עד לפני חצי דקה. אחרי שסגרנו על המחיר צילצלתי לרונית ובישרתי לה שאנחנו הולכות להפיק את התצוגה השנתית של שנקר ושתינו צרחנו מאושר".

     

    השותפות העסקית שלהן לא החזיקה מעמד זמן רב. "היא נשאבה לעולם הקולנוע והתפצלנו. אבל אני מצאתי בהפקה המון קסם ויצירתיות, מסגירת חוזים ועד בימוי וכוריאוגרפיה ובחירת המוזיקה. זה המקצוע שלי עד היום ותודה לאל, כל תצוגה שלי היא וואו".

     

    300 כפיפות בטן

     

    במהלך קרוב לשלושה עשורים של הפקת תצוגות אופנה מעולם לא דיגדג לה לחזור למסלול. "ברגע שהפסקתי להיות דוגמנית כל העיסוק בחיצוניות שלי התמוסס ונרגע. באותה תקופה גם סללתי לי דרך אחרת מבחינת משפחה. רציתי להיות אמא הרבה יותר ממה שרציתי להיות נשואה, אז לא הלכתי על המודל של משפחה קונסרבטיבית".

     

    בגיל 31 היא ילדה את יעל (כיום בת 24, סטודנטית לתקשורת בבינתחומי) ובגיל 41 הביאה לעולם את איתי (בן 13).

     

    יש אבות בתמונה?

     

    "בטח. אבא של יעל הוא מוישל’ה שגיב ז"ל, מ"רשת" ואת איתי ילדתי עם אריה מליניאק. לא ראיתי את עצמי חיה באותו הבית עם האבות של ילדיי והכל נעשה באווירה טובה. לא קל לגדל שני ילדים לבד, אבל עבדתי כמו נמלה חרוצה, חסכתי שקל לשקל והצלחתי לקנות דירה. אף פעם לא הייתי מובטלת והשאלה מאיפה יהיה לי כסף לחוגים אפילו לא עברה לי בראש מפני שתמיד שמרתי גרוש לבן ליום שחור. מוישל'ה נפטר מסרטן הריאות כשיעל הייתה בת 11, ואני נשארתי עם ילדה יתומה ותינוק, וזו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. עברתי למצב של טייס אוטומטי ונאבקתי כדי לשמור את הראש מעל המים, וחוץ מזה, אריה הוא אבא נהדר".

     

    ביום הולדתה ה־50 החליטה שהגיע הזמן לשינוי. "לא היה לי זמן למשבר גיל ה־40 מפני שילדתי את איתי", היא צוחקת, "אז חטפתי אותו עשר שנים אחרי. אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה למות בלי תואר ראשון. כשלמדתי בווינגייט במסגרת העתודה המסלול היה שלוש שנים ללא תואר, רק עם תעודת הוראה, אז חזרתי ללמוד. ביום הראשון הגעתי עם קלסר והתחלתי לסכם. סטודנט בגיל של הבת שלי, שישב לצידי, אמר לי, 'גברת, כבר לא צריך לסכם, במחשב יש מצגת של כל ההרצאה'. אמרתי לו, 'תודה' והמשכתי לסכם במרץ, ומה קרה לפני המבחן? כולם ביקשו את הסיכומים שלי ונתתי".

     

    בראבו!

     

    "תודה. אחרי שקיבלתי את התעודה התחלתי לחפש משמעות, להמציא את עצמי מחדש. נפגשתי לקפה עם מעין קרת, דוגמנית לשעבר שהפכה לגורו של דימוי גוף חיובי ופתחנו ביחד את המיזם 'המסלול שלך' שמעביר סדנאות לנשים ולנערות, בחסות עיריות ובבתי ספר. נושא ההרצאה שלי הוא איך לטייב את החיים בעזרת תזונה ופעילות גופנית. 'נפש בריאה בגוף בריא' זה אני. כל בוקר אני קמה בחמש וחצי ויוצאת לריצה של שישה ק"מ בשדות שמאחורי הבית. שלוש פעמים בשבוע אני עושה 300 כפיפות בטן, ובבית אני מתאמנת בהרמת משקולות לחיזוק חגורת הכתפיים".

     

    וגם הפכת למנטורית של דוגמניות.

     

    "נכון. אני נפגשת עם נערות ועם האמהות שלהן ומלמדת אותן את כל מה שלא לימדו אותי כשהייתי צעירה. לאמא אני אומרת, 'אם את רוצה שהבת שלך תתחיל לדגמן זה אומר שאת מלווה אותה לכל פגישה ולכל תצוגה, בארץ וגם ברחבי העולם. זה באחריותך. את חייבת לפקוח עליה 70 עיניים כדי שלא תיחשף לצד המכוער של עולם הזוהר'. וכמו שאני לא מעלה לתצוגה שלי דוגמנית שהיא עור ועצמות, כך לא אהפוך למנטורית של נערה רזה מדי. מספיק לי מבט אחד כדי לקבוע את הבי־אם־אי שלה. אם אני חושדת בהפרעת אכילה, מיד אסביר לאמא שלה שהיא חייבת לקחת את הילדה לתזונאית".

     

    לא עדיף לומר לנערות שלא כולן חייבות להפוך לדוגמניות?

     

    "תתפלאי, יש הרבה נערות יפות שאני שולחת הביתה בגלל שהחלומות שלהן לא מציאותיים. לא כל אחת יכולה להפוך לג'יג'י חדיד ועדיף שהיא תשמע את זה מהפה שלי".

     

    ולמה, בגיל 55, חזרת לחייך מול המצלמה?

     

    "דיברתי עם 'קרייזי ליין' בענייני עבודה, והם ביקשו שאמליץ להם על אישה בשלה, לא רזה מדי, שמקרינה בריאות ושמחת חיים, לצילומי קטלוג האונליין. על המקום אמרתי, 'אין בעיה, אשאל בקבוצת הווטסאפ של דוגמניות עבר שאני חברה בה'. אבל מיד הוספתי, 'בעצם, יש לי מישהי שמתאימה. אני'. הרגשתי שזו תהיה סגירת מעגל. אחרי שדיברתי על האג'נדה של יופי ללא גיל אני אדגים בגופי את הבשורה".

     

    ואיך היה?

     

    "כמו לרכוב על אופניים. ברגע שעמדתי מול המצלמה הכל חזר אליי - התנועות, העמידה, החיוך שלא נגמר. ידעתי שאני מדגמנת את השליחות שלי. עכשיו אני מחכה לקמפיין הבא". •

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 14.03.18 , 15:07