שבת. אני יושב במועדון של אגף 10 בבית הסוהר 'מעשיהו' שבין לוד לרמלה. מסביב, דממה מוחלטת. עוד כמה אסירים ספונים כמוני בחדרים, קוראים, חלקם מתפללים. רובם מורשעי פרשה שנודעה בציבור כ'פרשת הולילנד'. אני נכלל ביניהם, אם כי בפרשה הזאת - שהסעירה את ישראל שנים אחדות והייתה נושא לאינספור מאמרים, ניתוחים וכמובן הכפשות אישיות - זוכיתי בבית המשפט העליון על ידי ארבעה שופטים.
“יצאתי חף מפשע ממסע הייסורים של 'הולילנד', מההתקפות, העלבונות והכזבים שהיו לכותרות ראשיות - אבל למי שרוצה לפגוע בי זה לא מפריע לסלף את האמת ולחבר אותי לפרשייה שנתפסה כסמל לשחיתות שלטונית. מדי כמה שבועות מתעוררת פרשה שזוכה לתואר 'השחיתות הגדולה בתולדות המדינה'. גם ההאשמות הכי איומות שטפלו עליי לא מתקרבות למה שנחקר ונחשף בשנים האחרונות.
לקריאת הפרק הראשון מספרו החדש של אהוד אולמרט
“כל אלה הם חלק מההרהורים שמלווים אותי היום, בתום הליך ארוך ומייסר של כמעט עשר שנים. אני שואל את עצמי שוב ושוב האם כל זה היה הכרחי. האם זה היה בלתי נמנע. האם שגיתי בשלב כלשהו בקריירה הציבורית שלי באופן כל כך מהותי, עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו מתפקיד שאין נחשק ממנו בחיים הציבוריים, והפכתי לאסיר?"
כך פותח ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, את ספרו האוטוביוגרפי החדש, "בגוף ראשון", אשר רואה אור בימים אלו בהוצאת "ידיעות ספרים". בספר מפרט אולמרט את גרסתו לכמה מהאירועים המסעירים בקריירה הארוכה שלו — כולל כמה חשיפות ביטחוניות שבוודאי יעוררו בשבועות הקרובים עניין רב; כותב בגילוי לב גם על החודשים הארוכים בכלא ועל עניינים משפחתיים אינטימיים; ולא חושש גם לסגור חשבונות ולמתוח ביקורת נוקבת על שורה ארוכה של אישים וארגונים בצמרת מדינת ישראל.
עוד בזמן כתיבתו בין כותלי בית הכלא הספיק הספר כבר לחולל שערורייה, כשחקירת משטרה שנפתחה ברעש גדול בגין חשדות לעבירות צנזורה לכאורה, נסגרה בקול ענות חלושה (על המאבק סביב הוצאת הספר - ראו את סיפורו של מנכ"ל ידיעות ספרים, דובי איכנולד, בעמ' 26). הפרשה רק עוררה תהיות נוספות לגבי השאלה מי אינו מעוניין כי הדברים יפורסמו.
"ידיעות אחרונות" מביא השבוע לראשונה חלקים נבחרים מהספר. נציין כי הקטעים אשר מסומנים בכחול הוספו בעת עריכת הכתבה לצורך הקשר והבהרות, והם אינם חלק מהספר המקורי.
הנה, אם כך, קטעים מהספר שבו אהוד אולמרט — מספר על אהוד אולמרט:
1. התא באגף 10
בפברואר 2016 התייצב אהוד אולמרט בכלא "מעשיהו" לעונש מאסר של 18 חודשים, מתוכו ריצה שני־שלישים. בכך הפך אולמרט לראש הממשלה הראשון שנכנס לבית הסוהר. חוויותיו של אולמרט בכלא ממלאות חלק מרכזי מהספר.
מתוך הספר: (...) תאריך ההתייצבות שלי בכלא היה 15 בפברואר 2016. 45 ימים לאחר שבית המשפט העליון ביטל ארבע וחצי שנות מאסר מתוך שש השנים שגזר עליי השופט רוזן בבית המשפט המחוזי. נשארתי עם עונש של 18 חודשי מאסר.
במשך כשנתיים דיברנו עליזה ואני על האפשרות שאלך לכלא. עד אז עליזה אמרה תמיד: זה לא ייתכן. לא יכול להיות שיגזרו עליך מאסר. היא הייתה שותפה לכל תפניות העלילה: הימים - והלילות - שלפני חקירות, חוויית החקירות עצמן, הפרסומים בתקשורת, ההכפשות, העיוותים, הזדון, הרדיפה. היא חשבה בתחילה שיותר מכל יש כאן צירוף נסיבות, ביחד עם הרוע האופייני לחיים הציבוריים שלנו. אט־אט גם היא הטמיעה את העובדה שזו הייתה רדיפה, במובן של מאמץ מתוכנן, מאורגן, ממומן על ידי גורמים חורשי רעתי במגרש הפוליטי, יחד עם החלטה זדונית ומרושעת של גורמי פרקליטות, שגמרו אומר - בתהליך מורכב אך חד וברור - להביא לסילוקי מהחיים הציבוריים, ואחר כך גם להעניש אותי באופן שיצדיק את הסילוק ואת השלכותיו.
כשהתלוצצתי ואמרתי על אירוע עתידי, "לא משנה, אני כבר אהיה בכלא", או כשאמרתי משהו שיש בו השלמה עם האפשרות שאכן אשב בבית סוהר - היא התקוממה. אתה מגזים, היא אמרה. אין סיכוי. זה לא יקרה.
(...)
ב־8:30, ב־15 בפברואר 2016, יצאתי מביתנו במוצא. רק עליזה הייתה עימי. נפרדנו ליד הדלת כמו בכל יום. חיבוק חם וחיוך מקסים של האישה המיוחדת הזו, שמזלי הטוב הפגיש אותי איתה לפני 46 שנים.
אין בביתנו טקסים. אף פעם לא היו. איננו צריכים להעמיד פנים. עשרות השנים שאנחנו חולקים יחד יצרו קשר שאינו זקוק לפוזות. חשתי צער עמוק על הסבל שעובר עליה, אך ידעתי שהיא תהיה מוקפת בחברות וחברים, שלה ושלי. ואכן, זה מה שקורה.
אני מתגעגע לעליזה מאוד, והיא מקפידה להגיע לכל ביקור וגורמת לי אושר בלי גבול. ילדינו אינם מותירים אותה לבד. לעיתים אני מתקשר אליה בערב, והיא פולטת אנחת רווחה ואומרת: "סוף־סוף אני קצת לבד. כל היום אני עם חברות, חברים, נכדות ונכדים".
המאבטחים הכניסו אותי דרך שער צדדי.
צעדתי משם חמישה מטרים, מוקף בצעירים גבוהים ממני, ונבלעתי במשרדי הכלא. המאבטחים נשארו בחוץ. מכאן ואילך אני אסיר.
אני מסתכל על הסוהרים שמקבלים אותי. הם מסתכלים עליי. מבטים די מופתעים. כאילו המתינו לראות אם באמת אגיע. התיקים שבהם ארזתי את הציוד נפתחו ונבדקו בקפדנות. מי הקולון, שעון הריצה, הדיסקים וכמה פריטים לא חשובים - נשארו בחוץ. הג'ינס שלי לא עורר תרעומת. גם חולצת ה־T שלבשתי.
עוד כמה צעדים בליווי קצין, ואני באגף 10. מפקדת האגף, ר', ממתינה לי. היא מחייכת ומציגה את עצמה. גם אני. לחיצת יד? לא, אתה אסיר. אנחנו לא לוחצים ידי אסירים. שיעור ראשון על מעמדו של אסיר. אני מבין מיד שהבעיה הגדולה שלי היא החשש שמישהו יפרש אמירה, תנועה, מהלך כלשהו כחורג מהנורמה המקובלת לגבי כל האסירים. שמא ייראה משהו כפרוטקציה. כולם שווים - אני אולי פחות. אף אחד לא רוצה לדעת מה ביקש אסיר כלשהו ולמה שלטונות הכלא נעתרו או סירבו לבקשתו. כשמדובר בי, זה מדווח מיד בערוץ 10.
(...)
מהר מאוד מכניסים אותי לחדרה של העובדת הסוציאלית מ'.
היא ממונה על בדיקת מצב רוחי, רגשותיי, מצוקותיי והתגובות האפשריות שלי למאסר. לא הייתי צריך להמתין כדי להבין זאת.
מ' היא אישה מרשימה, נבונה, מעוררת אמון וקשובה. יותר משאני רוצה לדבר - היא רוצה לשמוע. הפגישה הראשונה, מטבע הדברים, הייתה יותר פורמלית. הבנתי שאני צריך להסיר כמה מחששותיה של מ', או מחששותיהם של מפקדיה. נראה לי שתפקידך הסתיים, אמרתי לה בסוף השיחה. הבנתְ תוך עשר דקות שאני לא הטיפוס שיזיק לעצמו. את יכולה להירגע. הבנת גם שכאשר אצא מכאן, לא אניח לאף אחד מאלה שגרמו לי להיות פה שלא בצדק וללא כל בסיס. יש לי סבלנות, יש לי הכוח ויש לי הצורך הנפשי.
היא תהתה למה. אמרתי לה: כי אני כבר בן 70. רוב חיי מאחוריי. אני אב למשפחה גדולה, מרובת ילדים ונכדים. הם צעירים עתה, אך יתבגרו. שמם לא יהיה נסתר. ישאלו אותם אם סבא שלהם היה ראש הממשלה שישב בכלא, והם יצטרכו להשיב. אני רוצה שהם יכירו את הסיפור מראשיתו ועד תומו. אבל את הסיפור האמיתי. אני גם רוצה, למרות שזה יהיר, שהם יוכלו להתגאות בי. שיידעו שעשיתי דבר או שניים שראוי להתברך בהם. לא למעני. למען מדינת ישראל. למען עתידם.
(...)
אולמרט הוכנס לאגף 10, אגף מיוחד בכלא "מעשיהו" ובו מקום לכ־15 כלואים (בפועל היו שם בין עשרה לתריסר). עימו בתא היו עוד שני אסירים מוכרים: דני דנקנר, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים לשעבר; ואורי שטרית, מהנדס העיר ירושלים לשעבר.
מתוך הספר: (...) דני (דנקנר) הוא אדם מרשים, נעים, חם, חרוץ, סקרן, שמרבה לקרוא ומרגיש שהוא נושא באחריות לאיכות החיים של האגף כולו. והוא גם בשלן מעולה. האוכל שמגיע לאגף בבוקר, לקראת הצהריים ואחר הצהריים הוא תערובת מוזרה של מזון קפוא שהופשר, ירקות שנשמרו במקררים זמן מה ואוכל בסיסי אחר. מדריך "מישלן" לא נתן אף פעם כוכב לחדר אוכל של אסירים, אבל אחרי שדני מטפל במזון ומשדרג אותו - הוא טעים בהרבה.
(...) דני הוא דמות דומיננטית לא רק במטבח. הוא גם מגדל גינה קטנה בחצר, שותל ירקות ותבלינים, בונה אדניות ודואג לצבוע אותן, והפך למוציא ומביא של האגף. זה שכולם נושאים עיניהם אליו בהערכה ובהכרת תודה.
אורי (שטרית) לא נופל ממנו. גם הוא רוקח מעדנים מפריטי המזון שאנחנו מקבלים ומאלה שאנחנו קונים. בזמן הנותר הוא הקים כיתת לימוד, ומלמד כמה אסירים אנגלית. לבד מהיותו אדריכל נחשב, ברמה בינלאומית, אורי הוא מוסמך בהצטיינות יתרה של אוניברסיטת הרווארד, דובר אנגלית וצרפתית רהוטות, חובב מושבע של מוזיקה קלאסית, שאנחנו מרבים לשמוע ב"קול המוזיקה", פותר תשבצים מחונן וקורא מתמיד של ספרי היסטוריה וספרות יפה. בסך הכל, שני שותפים לחדר שיש מה ללמוד מהם, ובעיקר - הם חברה נהדרת.
(...)
מדי פעם אנחנו מקניטים זה את זה בחדר.
לפני השינה, מתישהו בסביבות אחת בלילה, דני נותן לכל אחד קוביית שוקולד מריר, ואנחנו מתכנסים איש־איש במיטתו.
(...) אינני יכול, וגם אינני רוצה, להשוות את תנאי המאסר שלנו לאלה הנהוגים באגפים אחרים. אין ספק שאגף קטן, אינטימי, ששוררת בו מערכת יחסים רגועה וחברית, עדיף על האגפים המאוכלסים והצפופים יותר. הסוהרים הפשוטים, כמה צוותים שמתחלפים מדי יום, ידידותיים מאוד. העובדה שהם נמצאים עם מי שהיה ראש הממשלה, לידו יו"ר הבנק הגדול במדינה, ואיתם אנשים שתפסו עמדות בולטות בתחומים שונים, וביחד כולנו צופים בטלוויזיה, מעוררת בהם בוודאי סקרנות ואולי מקנה להם חשיבות.
העבודה שלהם גם קלה יותר משל עמיתיהם. מהיום הראשון החליטו כל אסירי האגף, בלי שתיאמנו זאת מראש, להיות ממושמעים ולציית לכל הנחיה ולכל כלל שמכתיבות רשויות הכלא. זה לא תמיד פשוט ולא תמיד נעים. מה לעשות, בית כלא הוא לא בדיוק המקום שחלמנו לבלות בו שבועות וחודשים. האגף ננעל ב־20:30, ואין אפשרות לצאת אפילו לחצר הקטנה. דלתות החדרים ננעלות ב־22:00, ועד 6:00 בבוקר אנחנו סגורים בחדרים. שלושה בחדר, זה בחברת זה, עם הספרים, העיתונים והטלוויזיה.
(...)
בשיחות עם המפקדים, שמתקיימות כמעט מדי יום, אני מעלה רק נושאים הנוגעים לכל האסירים. למה, למשל, לא מתירים לאסיר להביא מהבית מי קולון. הוסבר לי כי מי קולון מכילים אלכוהול, ויש השותים את החומר ולא מרעננים איתו את העור לאחר הגילוח. שאלתי אם יושבי אגף 10 נראים כאנשים שעשויים לשתות מי קולון. התשובה השגרתית היא: אלה הכללים.
הציעו לי לקנות בקנטינה של הכלא מי קולון. קניתי. כתוב על האריזה שהנוזל מכיל... אלכוהול. שאלתי את מפקד הכלא אם הכוונה היא שאפשר לשתות מי קולון - אם רק נקנו בקנטינה של הכלא, שהיא יקרה לרוב יותר מחנויות "באזרחות". אחד הקצינים הסביר לי שרווחי הקנטינה מיועדים לשדרוג תנאי האסירים. ייתכן. אינני יודע. אחדים מהוותיקים יותר אומרים שמעולם לא הרגישו משודרגים בעקבות קניית מוצרים במחיר גבוה משמעותית ממחירם בחוץ. אך בכלא אין בעיה לשאול שאלות. תשובות, ובעיקר תשובות סבירות - זה כבר סיפור אחר.
(...)
אנחנו נרדמים בערך באחת בלילה.
לפעמים אני מאחר, כשהכתיבה שוטפת והיד לא מתעייפת (מחשב זה כנראה חלום רחוק. אינני מבקש יותר). הסוהרים מעירים אותנו ב־6:00 בבוקר, ומוודאים שלא נמלטנו מהחדרים ולא נפחנו את נשמתנו בלילה. רובנו מתהפכים במיטה ונרדמים שוב. חוץ מדני, שיוצא לעשן. ב־8:30 כולנו כבר על רגלינו, המיטות מסודרות. לא כמו בבית מלון. אפילו לא כמו בבית. אבל המצעים פרושים, מתוחים משהו, והחדר נראה סביר.
ארוחת הבוקר עצמאית. כל אחד שולף משהו מהמקרר במטבח. דני, אורי ואני, ולעיתים גם חברים אחרים, מכינים זה לזה שתייה, חוטפים קצת גבינה לבנה, קרקר, סרדין חריף ברוטב צ'ילי, ומוכנים ב־9:00 למפגש עם מפקדת האגף. היא מסתובבת בחדרים. שואלת שאלה או שתיים. לפעמים לא. מחייכת. לפעמים לא. בדרך כלל לא. ועוברת לחדר הבא.
אנחנו משתדלים להימנע מבקשות. פשוט, התשובות מוכרות וחוזרות על עצמן. ב־9:05 כולנו כבר עסוקים בסדר יומנו. אני מציץ בעיתון, בודק את מודעות האבל כדי לדעת אל מי להתקשר לניחום אבלים, ואז משוטט קצת באגף וחולק את חוויות הלילה עם חבריי.
יש לנו תורנויות. דני הוא הבוס. בשלב מוקדם הוא מונה ליו"ר האגף. הוא כופר במעמד הזה, אך בפועל מרותו מתקבלת באהבה ובכבוד. מי שפונה אליי בבקשת עזרה נוכח החלטותיו של דני לגבי תורנויות מטבח, שטיפת הרצפות, ניקוי החדר, שומע ממני שהסמכות של דני אבסולוטית. והתוצאה: האגף שלנו נקי, מצוחצח, שוררת בו אווירה נעימה והוא שוקק פעילות.
כשיש תורנות - אני שם. אינני רוצה להיות חריג. כשצריך לשטוף מסדרון ותורי הגיע - אני שוטף. כשצריך לחתוך ירקות לסלט דק, אני עושה את מיטב יכולתי. אחד מכולם. בלי טובות ובלי הטבות. כמה משכניי הזדעזעו כשראו אותי בפעם הראשונה עם מגב ומטאטא, שוטף את המסדרון. הם רצו אליי, הוציאו ממני את הכלים בכוח, ואמרו: השתגעת? ראש הממשלה שלנו יעבוד כאן בניקיון ובשטיפה? לא בא בחשבון. הושבתי אותם לשיחה. יותר ממני עשו זאת דני ואורי. הם אמרו להם: אהוד אינו רוצה להיות שונה. הוא מרגיש שווה לכולם, וירגיש טוב יותר אם גם אתם תתייחסו אליו כך.
גם בבית אני שוטף את הכלים ושוטף רצפה. למה בכלא לא? מצד שני, עליזה הייתה רוצה שדני ואורי ישפרו את יכולתי בתחום הבישול, ודני קבע לי תורנויות בישול עם אורי. אבל אורי, חבר שכזה, חס עליי. הוא נותן לי לחתוך מלפפונים לאורך, לקלף שום, שאני מתקשה לעמוד בריח החריף שלו, ובעיקר לשטוף את הכלים ולערוך את השולחן.
אני משתדל, אבל האם תקופת המאסר שלי תספיק על מנת להפוך אותי לבשלן? אני מסופק. עם זאת, בשנות הזִקנה אהיה לעזר רב יותר לעליזה במטבח. גם זה משהו.
(...)
השעות היפות ביותר כאן הן שעות ביקורי המשפחות.
אחת לשבועיים, למשך חצי שעה, מורשים בני משפחה לבקר את יקירם הכלוא. בתחילה היו לנו היסוסים. האם טוב שיגיעו גם הנכדים הקטנים, ילדים בני חמש או שש. האם אינם צעירים מדי? מהר מאוד הבנתי, ואיתי יתר בני משפחתי, שתהיה זו טעות למנוע מהם לבוא הנה. בית כלא הוא מושג מפחיד. דֶמוני. הם עלולים לפתח דמיונות בלהה על המקום, ומפגש ישיר עם סבא דווקא יפזר חרדות.
אלה רגעים נפלאים. המשפחה שלי גדולה למדי, ואי־אפשר לכנס את כולם בכל ביקור. אחדים מגיעים במועד אחד, אחרים בפעם אחרת, עד שכולם "זכו" לתורם - וחוזר חלילה.
חדר הביקורים בנוי כך שאנחנו יושבים משני צידי השולחן. אני בצד אחד ובני משפחתי בצד השני. בכל חדר רק אסיר אחד עם בני משפחתו, וסוהר שמשגיח עלינו. הילדים הצעירים מפירים את כללי המשמעת. הם מזנקים עליי, מתחבקים, מתנשקים, ואני לא מוצא את נפשי מרוב אושר. איזה כיף. נכון, זה לא בדיוק המקום שאני רוצה להיות איתם בו, אבל אנחנו ביחד. הם רואים שסבא קיים - והוא נראה כמו תמיד. הוא לא נעלם מעבר להרי החושך.
אבל אלה רגעים קצרים. קצרים מדי. הלוואי שהיו מתרחשים כל שבוע.
(...)
נמצאים איתנו אסירים נוספים שהורשעו בעבירות תנועה חמורות.
מדובר באנשים ללא עבר פלילי. חלקם מודים שהם ראויים לעונש שקיבלו. אחד מהם הוא יעקב מחולון. נהג משאית, אשר העגלה שגרר סטתה מהנתיב, פגעה באוטובוס והרגה ארבעה נוסעים. כאשר ישבנו בקבוצה ודיברנו, כל אחד על ניסיונו, מצוקותיו והעבירות שבהן הורשע, יעקב פרץ בבכי. הוא עדיין חי בסיוטי המוות שהמיט על ארבעה אנשים תמימים ועל המשפחות שהתאמללו. "העונש מגיע לי", הוא אומר על שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו. הוא נהג בזהירות, לא שתה, לא דיבר בסלולרי, לא סימס, אבל גרם למותם של ארבעה בני אדם. תחושת האשמה, שאולי אינה מוצדקת, אינה מרפה.
השהות בכלא מסייעת ליעקב להרגיש שהוא משלם על הסבל שגרם לאחרים. יש אנשים כאלה. לא כולם מתלוננים או חשים שהם קורבן של חוסר צדק. הוא מהווה תוספת חשובה ברמה האנושית, וחוץ מזה הוא אחראי על המכבסה של האגף. אנחנו מספקים לו סלי כביסה פעמיים בשבוע, הוא מפעיל מכונת כביסה יעילה וחדשה ומכונת ייבוש, ומחזיר לנו בגדים נקיים. גיהוץ - מחוץ לתחום. למכנסי הג'ינס שלי ולחולצות הטריקו שכולנו לובשים - השירות הזה מספיק בהחלט.
(...)
לא ממש נוח לישון שלושה בחדר לא גדול, אבל מתרגלים. ומי שרוצה לדעת מהי היכרות אינטימית, שיישן עם אנשים אחרים לאורך זמן. זו חוויה שילדי הקיבוצים של פעם מכירים, וכמובן חיילים. אנשים בגילנו כבר התרגלו לצורת חיים אחרת. אבל אנחנו אסירים. התרגלנו זה לזה, ומה שנראה זר ומוזר עד לפני כמה חודשים עכשיו הוא החיים עצמם.
אני משתדל לנצל את השקט של הבוקר כדי לכתוב עוד מעט על הנעשה מסביב. בעוד כמה דקות יתחילו ביקורי עורכי הדין, אחר כך אימון הכושר המעייף, ואז ארוחת צהריים ולאחריה שיחה בקבוצה עם העובדת הסוציאלית על חוויות המאסר הראשון. אחר כך יבואו כמה שעות של מנוחה יחסית. גם הן יוקדשו לכתיבה, ואחריה ספורט בטלוויזיה, ושוב קצת כתיבה וקריאה, וסיכום חוויות היום עם החברים לחדר. בין לבין יביא לנו חובש את המכסה היומית של כדורים. לאחד כואב הגב, אחר סובל מצרבות, יש מי שצריך להוריד את לחץ הדם, ואחר לדלל את הדם (אני) או כדור שינה. אסירים אינם רשאים להחזיק אצלם תרופות. מדי יום אנחנו מקבלים - איש־איש את הכדורים שלו - מחובש, ובולעים אותם לידו.
החשש שמא אסיר יפגע בעצמו גדול. אינני מבין למה זה חל גם על האגף שלנו, שכל דייריו מרצים תקופת מאסר ראשונה, רגועים, ממושמעים, ואינם נושאים משא כבד של מצוקות מחוץ לבית הסוהר. אך זהירות היא שם המשחק. כך נקבע - כך יהיה.
בבוקר ה־2 ביולי, נפתח שער "מעשיהו", ואהוד אולמרט יצא ממנו, לאחר שנוכה שליש מעונשו.
2. המלחמה ההיא
בבוקר ה־12 ביולי 2006 היה ראש הממשלה אולמרט בפגישה עם אביבה ונעם שליט, בנוגע לבנם גלעד, שאז עדיין היה שבוי בידי חמאס. באותה עת התרחשה תקרית ביטחונית חמורה בגבול הצפון - שתתגלגל במהרה למה שידוע היום כמלחמת לבנון השנייה.
מתוך הספר: נפגשתי עם משפחת שליט בבוקר ה־12 ביולי 2006.
נדמה לי שהייתה זו פגישתי הראשונה עם המשפחה מאז שבנם נחטף, שבועיים וחצי קודם לכן. לפתע נפתחה הדלת, ובפתח עמד גדי שמני (מזכירו הצבאי של אולמרט). מיד לאחר הביקור של משפחת שליט עמד להתקיים במשרד ראש הממשלה טקס קבלת פנים לראש ממשלת יפן. ראש הממשלה, ג'וניצ'ירו קואיזומי, הוא איש מקסים. היו שטענו שקיים דמיון בינו לבין השחקן ריצ'רד גיר. חשבתי שגדי בא להזכיר משהו שקשור לאורח היפני, אך הוא התקרב אליי, ביקש סליחה ומסר לי פתק. נרשם בו:
זחל"ם עלה על מארב של חיזבאללה ליד זרעית. שני חיילים נהרגו ואולי נחטפו.
הבטתי בפתק. שקט שרר בחדר. נתתי את הפתק לטורבו (יורם טורבוביץ', ראש סגל ראש הממשלה), שישב עימנו בחדר, ואז עשיתי דבר בלתי צפוי: נתתי את הפתק לנעם שליט. הוא קרא ולא הגיב. היה ברור גם לו שסדר היום שלי ושל המדינה כולה משתנה.
(...)
הרמטכ"ל (דן חלוץ) נשמע מודאג כשביקש לדבר איתי, בשובי למשרד.
אפשר היה להבין אותו. נוסף לשני החיילים שנחטפו, נהרגו עוד שמונה חיילים, כאשר טנק סיור שנשלח לזירת ההיתקלות עלה על מארב נוסף. הירי הארטילרי משני הצדדים נמשך, ונראה שלא ייפסק בקרוב. לא ידענו אם החטופים חיים או מתים. סימנים רבים העידו כי יש אפשרות סבירה שהם כבר אינם בחיים.
"תן לי אישור, ונחזיר את לבנון לתקופת האבן", אמר לי חלוץ.
חשבתי שזה סלנג של חיילים. שהוא מתכוון לומר שנַכֶּה בלבנונים מכת מחץ שלא במהרה יתאוששו ממנה, אך לא אהבתי את הביטוי וחששתי שהוא יפורש שלא כהלכה. אמרתי שאיני מתיר להרחיב את גזרות הירי הארטילרי שלנו.
(...)
התמונה הלכה והצטללה אצלי.
אין לי כוונה לכבוש את לבנון. אינני רוצה לתפוס שטחים שאין בהם צורך צבאי. אינני רוצה לפגוע בתשתיות לאומיות של שכנתנו מצפון. עלינו לזהות את נקודות התורפה של חיזבאללה, לאמת את המודיעין שהוכן בדיוק ליום סגריר כזה, לפגוע במי שאפשר ולשבש את אחיזתו של חיזבאללה. האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון, זו שמתוך כפריה נורו מטחי הארטילריה לישראל ואשר בין בתיה נבנו "שמורות הטבע", שהיוו את בסיסי החיזבאללה - אינה חסינה. נטפל באוכלוסייה הזו בזהירות - אך ללא רחם.
(...)
המלחמה הולכת ומתארכת, כך גם רשימת הנופלים. אחת ההחלטות שהתקבלו הייתה להפציץ את הדאחייה בביירות, הרובע שבו התגוררו ופעלו רבים מבכירי חיזבאללה. באחד מערבי שישי, בתום אחת מההפצצות הללו, המתין לאולמרט אורח מפתיע.
מתוך הספר: מיד בתום ההפצצה בדאחייה חזרתי ללשכתי, לא הרחק מהבור של חיל האוויר.
עליזה חיכתה לי עם הילדים והנכדים בדירתנו התל־אביבית, לארוחת ערב שבת משפחתית. טרם צאתי אמרה לי המזכירה כי אלי ישי מבקש להיכנס אליי בדחיפות. השבת מתקרבת, והוא אינו יכול להמתין יותר.
אלי נכנס לחדרי. בינתיים הגיעו דיווחים על ההפצצה בדאחייה. יש לו משהו מוזר לספר לי, אמר, והוא מרגיש חובה לעשות זאת: הוא מתייעץ עם רב כלשהו בעניינים אישיים רגישים במיוחד, והרב מייעץ לו כיצד לנהוג.
לפני דקות אחדות התקשר הרב ואמר כי יש סכנה שספינה ישראלית תיפגע הערב.
הוא הציע לישי למסור זאת לגורמים המתאימים בצבא.
שאלתי מי הרב.
ישי אמר שהרב אוסר עליו לחשוף את שמו. מדובר ברב צנוע, לא מפורסם, מקובל, שאלי נותן בו אמון ופועל במקרים רבים על פי עצותיו.
אני יודע שזה נשמע הזוי, כמו סיפורי בּאבּוֹת על כשפים ומעשי ניסים. הנטייה הטבעית היא לצחוק, להגיד תודה, לכבד את המסַפר ולא להעליבו.
עשיתי בערך את זה. אלי נפרד ממני, איחלתי לו שבת שלום והוא יצא לדרכו. שעה וחצי מאוחר יותר נפגע הסטי"ל "חנית", ששִייט במסגרת אכיפת הסגר הימי במרחק 16 ק"מ מהחוף הלבנוני, מפגיעת טיל חוף־ים סיני־איראני. ארבעה חיילים נהרגו. הספינה ניזוקה קשה, אך הצליחה לשוב לנמל הבית באשדוד.
הפגיעה בספינה הייתה מכה כואבת, והפיחה רוח במפרשיו הנפולים של חיזבאללה. הנה, ישראלים יהירים, אתם לא מתעסקים עם חבורת פרימיטיביים. יש לנו נשק משוכלל, ואנחנו יודעים להשתמש בו. בתחקיר התברר כי אמ"ן אמנם העריך שיש לחיזבאללה טילי חוף־ים, אבל חיל הים החליט לא להפעיל את מערכת ההגנה המשוכללת נגד טילים, כדי למנוע פגיעה במטוסי חיל האוויר שטסו בסמוך לסטי"ל. אילו הופעלה, היא הייתה מסיטה את הטיל ומונעת את הפגיעה בספינה.
(...)
השבועות חלפו. לצד הישגים לא מבוטלים בשדה הקרב, מספר הנפגעים בעורף ובקרב החיילים המשיך לטפס. גם הביקורת על אופן ניהול המלחמה הלכה וגברה. ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה הקוראת לצדדים להפסיק את האש.
מתוך הספר: ב־3:00 בלילה שעון ישראל קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה פה אחד.
53 שעות לאחר מכן, ביום שני, 14 באוגוסט, ב־8:00 בבוקר, דמם הירי בדרום לבנון ובצפון ישראל. האש חדלה (...).
בקרבות של היומיים האחרונים, בפעולה שבזכותה התקבלה החלטת מועצת הביטחון בנוסח הזה, שהוכתב למעשה על ידינו, ובמהירות הזאת, נפלו 13 חיילים. באותם יומיים היו לנו קורבנות נוספים, ממוקשים ומארבים באזורים שבהם שהו כוחות צה"ל עוד קודם לכן, ולא היו קשורים לפעולה האחרונה.
לאחר מעשה נשמעה טענה כי המהלך הזה היה מיותר. מי שהיה הרמטכ"ל לפני חלוץ ולאחר מכן שר הביטחון, בוגי יעלון, העז לומר שהיומיים האחרונים היו ספין תקשורתי מושחת לצורכי תמונת ניצחון.
זו הייתה התגובה הקשה והמרושעת ביותר.
היה זה בעיקר ביטוי לתסכול של מי שהיה רמטכ"ל, כהונתו לא הוארכה, ופרש מצה"ל מריר, כעוס ונעלב. יעלון טען גם כי נפגש איתי במהלך המלחמה ויעץ לי מה וכיצד לעשות. זו לא אמת. הוא לא נפגש איתי, לא יעץ לי ולא שמעתי מפיו דבר. בוגי נפגש עם המזכיר הצבאי שלי, אך איתי הוא לא נפגש וגם את עצותיו לא שמעתי.
(...)
בתום מבצע "צוק איתן" כבר היה בוגי סובלני מאוד כלפי מלחמת לבנון השנייה. הוא אמר כי למרות שהייתה לו ביקורת, בפרספקטיבה של זמן אין ספק שהמלחמה הניבה הישגים אסטרטגיים חשובים. יפה אמר. עוד יותר יפה היה אילו הרכין ראש, וביקש את סליחתם של הקצינים שהוא האשים כי היו שותפים למזימה מושחתת של עיצוב תמונת ניצחון.
בתום מלחמת לבנון, אחרי 33 ימים, המספר הזה צורף למסקנה שהמלחמה נכשלה:
33 ימים ולא כבשנו את לבנון, אמרו כל מיני "מומחים" ובעלי עניין. 33 ימים ולא חילצנו את החטופים. 33 ימים וחיזבאללה לא הרים דגל לבן.
כל מי שלא היה שותף להישג, ורוב המנהיגות של היום לא הייתה חלק מהממשלה אז, משתמש עד היום בלבנון כדוגמה לכישלון שהם הצליחו בכישרון להתגבר עליו. אבל העובדות מפריכות את ההשמצות:
כעבור שמונה שנים, בקיץ 2014, פרץ בדרום מבצע "צוק איתן", שארך 54 ימים. ביבי ובוגי ניהלו אותו. יותר ממיליון אזרחים ישבו שבועות ארוכים במקלטים, תל־אביב וירושלים הותקפו, חיל האוויר ביצע אינספור תקיפות. חלק מההפצצות בוצעו על מתחמים שהיה ספק אם הם מתחמי חמאס. מספר האזרחים שנפגעו ברצועה היה גדול. למרות כל אלה, שום דבר יסודי לא השתנה במאזן הכוחות מול חמאס.
היו לא מעט כשלים במלחמת לבנון השנייה.
בנאומי בכנסת ב־14 באוגוסט, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקפה, עמדתי ואמרתי:
כל הכישלונות - עליי. אני אחראי. אף אחד אחר זולתי.
לא תימרנתי, לא התייפייפתי, לא עשיתי מניפולציות, לא הטלתי דופי באיש, לא התקרבנתי, לא האשמתי אף אחד מחברי ממשלתי באחריות לדבר. אני הייתי האחראי אז - ומאז.
(...)
מיד עם סיום המלחמה התחילה הפעולה הקונספירטיבית של נתניהו וחבריו.
ביבי, בעזרת נפתלי בנט וגורמי ימין נוספים, בעזרת מימון נדיב מחו"ל, הפכו את המלחמה לכלי בניסיונם להביא להפלת הממשלה, בין היתר על ידי "הפגנות אנשי מילואים". ולא רק.
שלושה זוגות הורים שכולים, חברי מרכז הליכוד, הפגינו נגדי אחרי המלחמה.
גם אותם ביבי הסית ודירבן.
הורים שכולים זכאים להתייחסות זהירה במיוחד. כשאני שומע הורים שאיבדו את בניהם ליבי נשבר. מי יכול להישאר אדיש? הרי בשביל ההורים הללו - תהיה המלחמה חשובה ככל שתהיה - החיים השתנו לעד. לעיתים נהרסו לעד. הכאב צורב יום־יום ומטיל צל על כל רגע של שמחה.
מעולם לא ניסיתי לשכנע הורים שכולים שאני מרגיש כמוהם. אני לא. איני נמצא במקום שלהם ואיני מסוגל לחוות את עוצמת אסונם. אני הייתי זה שצריך לקבל את ההחלטה לשלוח את בניהם למקום שממנו לא חזרו. לעולם לא אתחמק מהאחריות הזו.
עם כל זאת, אין דומה אדם שנושא באחריות לאומית כוללת לאזרח מן השורה. אינני מנסה לפייס מישהו, ולא לעטוף את אחריותי בהזדהות של אח לצרה. היה עליי לקבל החלטות שהביאו אנשים ומשפחות לשבר אשר לעולם הן אולי לא יתאוששו ממנו. חובתי הייתה להיות משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון ברגע שהוא התחייב. כך היה בכל אחת ואחת מההחלטות שקיבלתי - גם אלה שמחירן היה מר במיוחד. אני לא מתחרט על ההחלטות הקשות הללו, ואני כואב את שיברון הלב של מי שמשלם את המחיר בכל יום.
(...)
"הפגנות אנשי המילואים" היו השלב הבא בניסיונות להפיל אותי.
חברו כאן לראשונה באופן כמעט גלוי הגורמים השונים שחתרו נגדי ונגד ממשלתי.
בעת המגעים להקמת הממשלה הזמנתי לשיחה את נתניהו, אף כי לא האמנתי שיסכים להצטרף לקואליציה עם סיעתו החבולה. (דרך אגב, העובדה שבבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים היא הוכחה ניצחת לכך שאין בלוק מצביעים יציב ובלתי מעורער לליכוד - וגם לא לנתניהו. בניגוד לדעה הרווחת, בנסיבות מסוימות יכול הליכוד לאבד חלק נכבד ממצביעיו. אבל, כדי להגיע לכך צריך שיעמוד מול נתניהו מועמד שהציבור רואה בו ראש ממשלה ראוי). בתום שיחתנו, בטרם עזב נתניהו את משרדי, הוא אמר: "זכור דבר אחד - ראש ממשלה הוא תפקיד מאוד קשה. מאוד־מאוד קשה".
עד כמה הוא עצמו יקשה עליי, בכל דרך, הגונה יותר או פחות - למדתי די מהר. עכשיו, בעקבות המלחמה בלבנון, מאחר שיריבי הממשלה ידעו שאין סיכוי להפיל אותה בכנסת, הם קיוו לעשות זאת בדרך של הפגנות. המטרה הייתה ליצור אצל מרכיבי הקואליציה חשש, שהמשך ישיבתם בממשלה יגרום להם נזק אלקטורלי.
הציבור הרחב עשוי היה להתרשם כי ההפגנות, השלטים הגדולים שפוזרו ברחבי המדינה, אוהלי המוחים שהוצבו בגבעה הצופה אל הכנסת, כולם היו פרי מחאה ספונטנית של חיילים אמיצים מתוסכלים, שחשו דחף עמוק למחות נגד מה שכונה "מחדלי הממשלה". לא אלה היו פני הדברים. מי שעמדו מאחורי ההפגנות היו הליכוד ואנשי הימין האגרסיבי. הכסף למימון הקמפיין נאסף מתורמים יהודים בחו"ל, הידועים בקרבתם לנתניהו, וממועצת יש"ע, שראשיה לא היססו להשתמש בכספי ציבור כדי לנהל מערכה פוליטית נגד הממשלה. מטה הפעולה הורכב מאנשי ליכוד, שהיו עוזריו ויועציו של נתניהו, ומאנשי ההתנחלויות. חולקו ביניהם תפקידים ונקבעו נהלים וסדרים. המטרה הייתה לקומם את הרחוב נגד הממשלה.
(...)
"הביתה".
כך נקראה התוכנית הזדונית שהוכנה על ידי מועצת יש"ע, בנימין נתניהו וגורמי ימין קיצוני נוספים. זו הייתה תוכנית עבודה סדורה, שמטרתה "יצירת לחץ ציבורי ופוליטי להתפטרותו של ראש הממשלה".
מסמך שמצא את הדרך ללשכתי מלשכתו של נתניהו, לאחר שהוא התמנה לראש הממשלה ב־2009, חושף זאת בבירור:
עקרונות התוכנית:
- ביצוע מהלך מכין לדו"ח ועדת וינוגרד, יצירת עניין וציפייה לדו"ח.
- לחץ ציבורי מתמשך על המערכת הפוליטית, תוך התמקדות ביו"ר העבודה, אהוד ברק.
- פעולה מתואמת של הקואליציה הציבורית, בהשתתפות חיילי מילואים, משפחות שכולות, קבוצות צעירים וסטודנטים, חברי כנסת ופעילים ממפלגות העבודה, התנועה לאיכות השלטון, אומ"ץ וגופים ציבוריים נוספים, כגון: משפחות החטופים, מוטי אשכנזי.
- פעילות מתואמת עם גופים פוליטיים בעלי עמדה דומה: ליכוד, חלקים ממרצ, מפד"ל, מועצת יש"ע. (חשוב לשים לב: היה כאן שיתוף פעולה בין גורמי ימין קיצוניים לבין גורמי שמאל, אך לא ברור אם גורמי השמאל היו שותפים מלאים בתוכנית, והאם ידעו שאנשי ימין קיצוניים מממנים ודוחפים את הפעולה).
- רתימת אנשים מתחומי הרוח, הביטחון והתקשורת למאבק, בדגש על אנשי שמאל.
- המסר העיקרי: אהוד, אל תברח מאחריות.
(...)
תקציב הפעולה היה אמור להיות 200 עד 300 מאות אלף שקלים, בנוסף לקמפיין רשת שעלה 130 אלף שקלים חדשים, על חשבון מועצת יש"ע, ובנוסף לכספים ששולמו לעשרות פעילים שעסקו בהתססת השטח.
למרות כל האמצעים והמאמצים - המהלך כשל.
ב־30 בינואר 2008 פורסם הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, אשר מונתה לבדוק את אירועי מלחמת לבנון השנייה. למרות העובדה שהדו"ח כלל ביקורת נוקבת הן על הדרג הצבאי והן על המדיני — הוועדה נמנעה מהטלת אחריות אישית.
3. אני ושולה זקן
לאורך שנים ארוכות ובשלל תפקידיו הפוליטיים, שולה זקן, עוזרתו ומזכירתו האישית של אולמרט, הייתה יד ימינו ואשת סודו. לאחר שהורשעה בפרשת הולילנד בקבלת שוחד, הפתיעה זקן את כולם — וכנראה יותר מכל את אולמרט עצמו: העוזרת הנאמנה חתמה על עסקת טיעון והפכה לעדת מדינה. בתמורה להקלה בעונשה, מסרה זקן ראיות אשר סייעו בהרשעת אולמרט. בספרו, אולמרט לא שוכח לבוא עימה חשבון, ומסמן את השנים שבהן הייתה ראש לשכתו, כשכיהן כראש עיריית ירושלים — כנקודת המפנה.
מתוך הספר: (...) רבים רצו להיפגש עם ראש העיר, שנראה להם, בצדק, כמי שאוחז במושכות. ממלאי תפקידים שונים בעירייה סיננו את המבקשים להיפגש איתי (...) בסוף התהליך תיאמו את הפגישות אנשי לשכתי בראשות שולה זקן, "שולה של אהוד".
עם הזמן התחלתי לשמוע באירועים שונים טענות על כך ששולה מנפה אנשים שלא מוצאים חן בעיניה. עלו נגדה תלונות רבות, אך בשום מקרה לא דובר על חוסר יושר. מעולם לא העיד בפניי גורם כלשהו ששולה התנתה פגישה איתי בקבלת כסף לעצמה. הנחתי שאנשים, שפגישות שלהם איתי נדחות זמן מה, מטילים את האשמה על מי שנדמית להם כאחראית לדחיות הללו. לי, אז, היה בה אמון מלא.
במקביל התחלתי להבחין כי במקומונים של ירושלים, במיוחד במדורי הרכילות, מופיע שמה של שולה לעיתים תכופות. תכופות מדי. "האישה החזקה בעיר", "שולה, מי ששולטת בירושלים ומנהלת את ראש העיר", ועוד מיני תארים. בתחילה חשבתי שזו התנהלות טבעית של עיתונאים, שרוצים ליצור קשר טוב עם מי שעשויה להיות לה השפעה על ראש העיר ועל הנגישות אליו, אך בהדרגה הגעתי למסקנה ששולה היא זו שמכוונת את הקמפיין. כשהתחלתי לקרוא בעיתונים את סדר היום שלה, באילו חנויות היא מבקרת, מה היא קונה, מי מזמין אותה לביתו ומי רקד איתה במסיבה - התחלתי לחשוב ששולה עובדת קשה, אולי קשה מדי, אבל לא בהכרח בכיוונים שהועדתי לה. (...)
כנראה שבשלב כלשהו התחילה שולה להאמין למה שהיא פימפמה למדורי הרכילות, וחשבה באמת שהיא מנהלת את העיר ואותי, והיא באמת "האישה החזקה בירושלים".
היום איני בטוח כלל ששמואל דכנר (עד המדינה בפרשת הולילנד) היה הראשון ששיחד אותה בסכומי כסף אדירים. במשך שנים הוא הזרים לכיסה סכומים גדולים, ואין צורך לחקור זאת. היא הודתה בכך בעסקת הטיעון שחתמה עם הפרקליטות. מאות אלפי שקלים זרמו לכיסה מידיו ומחשבונות הבנק של הנוכל הבינלאומי הזה, ועברו לחשבונות החיסכון של ילדיה ובני משפחתה.
בין אם היה הראשון או לא, ברור לי שדכנר לא היה היחיד - ואולי גם לא הנדיב ביותר בין משחדיה.
אחרי ראיון שהעניק פרקליטו של אולמרט, עו"ד רועי בלכר לתוכנית "עובדה", חשה זקן כי היא נבגדת. יש הטוענים כי זוהי הנקודה שבה החליטה להפוך לעדת מדינה. כך או כך, אחת הראיות שהביאה עימה זקן הייתה ההקלטה המפורסמת שבה אולמרט מדבר עימה על סיוע כספי. בהמשך התברר שזקן לא הקליטה רק את אולמרט.
מתוך הספר: היום ברור גם ששולה זקן הפכה לחברתם האישית של כמה מעשירי ירושלים.
בין הקלטות הרבות שהיא לא הספיקה למחוק, ואשר הועברו לידי המשטרה, יש שעות רבות של שיחות, באווירה אישית ביותר, עם הקבלן יאיר ביטון, הבעלים של חברת ב. יאיר. מדובר ביחסים שחרגו בהרבה מהמסגרת שמקיימת אישה דתייה.
שעות רבות של שיחות נמחקו על ידי המשטרה, שהייתה מעוניינת להגן על עדת המדינה שהתנדבה להפליל אותי. על חלק אחר מהשיחות הסכים בית המשפט להטיל איפול. אלא שהעילה של צו איסור הפרסום מעידה על המהות: "השיחות הן אינטימיות ורגישות". וכך, כשפורסמו השיחות המוקלטות בכלי התקשורת, לא הופיעו משום מה חלק ניכר מהקטעים המטילים כתם שחור על דמותה של האישה שהתחמקה משירות צבאי לאחר שהצהירה כי היא דתייה. הם לא התאימו ל"במאי", שביקש ללהק אותה לתפקיד העלמה הנבגדת שהפכה לעדת מדינה.
אך מה לעשות, הדברים מתועדים - והם מדברים בעד עצמם (...).
מובן שמותר לשולה זקן לקיים דו־שיח אישי ביותר עם מי שהיא חפצה, ומותר לה להקליט, אולי בחוסר תשומת לב, מה שהתרחש (...) כדאי רק לזכור שההקלטה בוצעה בשלב מתקדם של ההליכים המשפטיים. בעוד הגברת יושבת בבית משפט, מחזיקה בידה ספר תהילים קטן וקוראת בו שעות, כאילו כל מעייניה בדברי קודש, היא ניהלה קשרים קרובים, שהיו שונים באופן מוחלט מהרושם המזויף שניסתה לייצר לגבי אופייה ואורחות חייה.
ההקלטה הזו נעשתה זמן רב אחרי ששולה זקן סיימה לעבוד במשרדי, אבל ההתנהלות היהירה שלה, הצורך בפרסום עצמי, הפגנת הכוח כלפי הפונים למשרדי - כל אלה תפחו ותכפו כבר אז, ועוררו אצלי תחושה מטרידה.
(...)
שולה זקן לא הקריבה את חייה למעני.
(...) במציאות, שולה היתה תלמידת תיכון שלא סיימה את לימודיה, ללא תעודת בגרות, ללא השכלה מלבד עשר שנות לימוד. השנים הרבות שבהן עבדה בסמוך אליי יצרו לה הזדמנויות שלעולם לא היו נקרות בדרכה. לתאר את מערכת היחסים הזו כהקרבה שלה, ולהתעלם מהעובדה שהפכה בזכותי מכתבנית זוטרה במשרד עורכי דין בינוני לעוזרת ראש הממשלה — חוטא לאמת.
בשעה שסייעתי לה בכל דרך, היא, מאחורי גבי, באופן שיטתי ומתמשך, תוך ניצול האמון שלי, הפכה את משרתה ומעמדה מקור להכנסה מושחתת. המחשבה שהייתי צריך לקנות את שתיקתה בכסף היא מחשבת הבל (...). מעולם לא פניתי אליה בבקשה שלא תעיד, מעולם לא ביקשתי ממנה הגנה, מעולם לא נזקקתי להגנתה - ובפועל גם לא קיבלתי אותה. מרגע שאביה של שולה נפטר היא הלכה והתרחקה מהערכים שהוא ניסה להנחיל לה. תחושת הכוח עירערה את יציבותה וטישטשה את תמונת המציאות שלה. היא הפכה אותה לרודפת בצע, למהמרת כפייתית ולמי שמוכרת את הקִרבה אליי בעד כסף רב.
אינני מתנער מאחריות לכך שלא העליתי בדעתי את האפשרות שהיא תידרדר לתהומות כאלה, אך מכאן ועד להפוך אותה לקורבן ששילם מחיר על מסירותו ואותי לנבל שניצל אותה - רחוקה הדרך.
(...)
יש רגע כזה. הוא עצוב.
אתה נאלץ להודות במשהו שאינך מאמין בו. לא להודות שקיבלת כסף לכיסך, דבר שמעולם לא קרה. לא שדרשת שוחד ולא שקיבלת שוחד, כי גם זה לא אירע. נאלצתי להודות שנתתי למי שהייתה - או נכון יותר התיימרה להיות - בתי, בת טיפוחיי, עצה שחשבתי כי תייצג גם את האמת וגם את האינטרס שלה. ממתי עצה לעשות את מה שמותר על פי חוק היא שיבוש הליכי משפט?
אבל זה רק חלק קטן מהדרמה, או המלודרמה, של בוגדנות שארכה שנים, של מי שהייתה כתבנית זריזה, טיפסה מכוח התמיכה והסיוע שנתתי לה, והפכה לעוזרת ראש ממשלת ישראל.
(...)
אי־אפשר לסכם את השתלשלות יחסיי עם שולה זקן בלי לקחת אחריות.
אינני יכול להתחמק מהטענה שהייתי צריך להבחין בכך ולעשות הכל כדי למנוע אותה. שולה צמחה והתפתחה בתוך המשרד שלי. זיהיתי בה יכולות, נהניתי מהמסירות והנאמנות שגילתה כלפיי לאורך שנים, והזנקתי אותה ממזכירה לדמות מוכרת, שמצוטטת במדורי הרכילות ומצטלמת עם דוגמניות באירועים חברתיים.
בצדק אפשר לשאול כיצד קרה שלא הבחנתי בהיבטים הפליליים של אישיותה. אין לי תשובה טובה. עובדה - זה קרה, ואני לא ראיתי. אולי סירבתי להאמין. אינני יכול להתחמק מכך. כשלתי במתן אמון רב מדי, בתום לב, אך לא הייתי שותף ישיר או עקיף למעשה בלתי חוקי (...).
ב־26.1.15, לאחר שריצתה עונש של כשבעה חודשי מאסר, שוחררה זקן מכלא נווה תרצה.
4. התרגיל המסריח של אהוד ברק
אולמרט מקדיש בספרו לא מעט מילים לאהוד ברק — רובן ביקורת נוקבת. ברק מונה לפני פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לשר הביטחון בממשלת אולמרט. עם פרסום הדו"ח הסופי הכריז כי הוא נשאר בתפקידו ובממשלה, "כדי לתקן את הליקויים". אולמרט מייחס לברק רבים מהמהלכים הפוליטיים שנעשו נגדו מאחורי הקלעים.
מתוך הספר: לא מעט אנשים סבורים גם כיום כי הרשע האמיתי בסיפור הוא אהוד ברק.
לדבריהם, ברק לא היסס לתקוע סכין בגבי בימים המכריעים שבהם התמודדתי עם החקירות שנפתחו נגדי. אני חייב לציין, אולי במפתיע, כי מייחסים לברק יותר ממה שהיה ביכולתו לעשות. ברק הוא אדם אינטליגנטי מאוד, בעל ניסיון שיש למעטים בלבד, אם בכלל. אדם שעבר מסלול מרשים של שירות צבאי בסיירת מטכ"ל דרך תפקיד הרמטכ"ל ועד ראשות הממשלה. אך ככל שהתקדם, נחשפו בצד יכולותיו הנדירות גם חולשותיו הגדולות. ככל שעלה בדרגת הפיקוד והתקדם אחר כך בפוליטיקה, איבד אהדה וניתק מאנשים שהיו שוחרי טובתו. הם לא יכלו לשאת את התנהגותו, שגבלה לא פעם בגסות רוח וחוסר התחשבות מעוררי פליאה.
יחסיי עם ברק היו תערובת של כבוד הדדי והערכה ליכולותיו המוכחות (נדמה לי שזה היה הדדי), ובה בעת מתח. הוא נבע בראש ובראשונה מהעובדה שברק מעולם לא השלים עם העובדה שהוא שמט את תפקיד ראש הממשלה ונדחק לכמה שנים לשולי החיים הציבוריים. אומרים עליו כי הקדיש שנים אלה לביסוס מעמדו הכלכלי. ייתכן מאוד, אך ברור כי לשנייה אחת הוא לא הפסיק לחלום, לתכנן ולהכשיר את הדרך חזרה למשרד ראש הממשלה.
בשלב הראשון החליט ברק לשוב ולהתמודד על ראשות מפלגת העבודה. היה זה לאחר שביקש להצטרף לקדימה לקראת בחירות 2006. הוא פנה, ממש התחנן שאצרף אותו לרשימה, אפילו במקום ה־20. היה ברור שהוא מחפש בסיס חדש שממנו ינסה להמריא. שקלתי את פנייתו, אך התברר לי כי צירופו יפגע בתנועה החדשה בדעת הקהל, שלא שכחה לברק את כישלונו המדהים כראש ממשלה (...).
בתחילת 2007 גבר ברק על מתחריו והפך ליו"ר מפלגת העבודה.
הוא הזדרז לתפוס את מקומו של עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון. היה לי ברור שהוא שואף ליותר מכך, וכי יעשה הכל כדי לחזור לראשות הממשלה. ברק עצמו לא הסתיר זאת, ואף פלט באחת משיחותינו: "יש רק תפקיד אחד מעניין באמת". "מהו", שאלתי, והוא השיב: "ראש הממשלה". אמרתי כי יכול להיות שהוא צודק, אך הרקורד שלו בתפקיד היה רע.
(...) היה ברור לי שהוא יעשה כל מאמץ, בלי שום נאמנות או הגינות בסיסית, לקדם את עצמו על חשבוני. לקחתי זאת בחשבון, אך לא חששתי מפניו. איני חושב שהוא אשם מרכזי בנסיבות שהובילו להתפטרותי, גם אם במקרים רבים הוא היה לא נאמן ולא הוגן, ונהג לא פעם בנוכלות מעוררת סלידה (...).
כשברק היה שר ביטחון, כך טוען אולמרט בספרו, הוא הבטיח כי "אף אחד מהמפלגה שלי (העבודה) לא ייצא נגדך". אבל הפרסומים סביב חקירות אולמרט הלכו והתרבו, וברק התקשה לעמוד בהבטחתו. אחד השיאים התחולל ביום שבו טלנסקי, עד המדינה בפרשת הולילנד, מסר את עדותו המפורסמת על "מעטפות כסף".
מתוך הספר: זה היה יום קשה.
זמן קצר לאחר חצות צילצל הטלפון בביתי. טל זילברשטיין, שהיה ידיד נאמן, תומך ויועץ מתנדב, אמר שהוא חייב לדבר איתי. הוא נמצא במכוניתה של אילה חסון מהערוץ הראשון (אז), והיא שותפה לשיחה. לדבריו, הגיעה אליה ידיעה כי ברק מקיים בביתו דיון, שתכליתו לצאת למחרת בקריאה שאתפטר מתפקידי. אמרתי לו שזה נשמע לי לא סביר, שהרי לפני ימים אחדים ברק בא אליי ביוזמתו, ואמר שהעבודה תתמוך בי. זילברשטיין אמר כי רצוי שאשמע מחסון מה יש לה לומר. היא אמרה שברק הוא שקרן ונוכל.
תהיתי למה היא אומרת את זה. חסון השיבה, כי בעקבות השמועה שהגיעה אליה, על כוונתו של ברק לקרוא לי להתפטר, היא צילצלה אליו ודיברה איתו. הוא נדהם משאלתה והשיב באופן חד־משמעי כי אין לו שום כוונה כזו. אולם, לדבריה, הוא כנראה לא הניח את שפופרת הטלפון כהלכה בסיום שיחתם, והיא המשיכה לשמוע את הדיון שהתנהל בביתו. היא זיהתה את קולותיהם של ברק סרי, יועצו של שר הביטחון, ושל ראובן אדלר, איש הפרסום שהיה המקורב ביותר לאריק שרון (היו בינינו כמה אי־הסכמות, אך נשארתי בדעה שאדלר אדם מבריק, והייעוץ שלו, שסייע לשרון להיבחר לראש הממשלה, היה מהלך גאוני). הם דנו בדיוק בנושא שברק הכחיש את קיומו, ועסקו בניסוח ההודעה שהוא ימסור למחרת.
חסון הוסיפה כי הקליטה את השיחה, והיא מתכוונת לנהל מערכה נגד ברק, שהוא לדבריה, "שקרן, נוכל ומנוול". בסופו של דבר היא לא עשתה שימוש בהקלטה, כי הקלטת הדיון ללא ידיעתו של ברק הייתה בלתי חוקית, אך היה ברור שההכחשה שלו הייתה עוד שקר אופייני.
אני מודה שהופתעתי. הייתי מוכן לבוגדנות של ברק, אך סברתי שהוא לא ירחיק לכת עד כדי כך, חמישה ימים בלבד אחרי שבא ביוזמתו להצהיר לי הצהרת נאמנות (...). התקשרתי לחבר קרוב, בניו־יורק. הוא היה מקושר לברק, וידעתי שהוא יכול לשוחח איתו בכל זמן. החבר חזר אליי כעבור 15 דקות. לאחר שצילצל לכמה מספרים שונים של ברק, הוא השיג אותו במספר ששמור לבני המשפחה. ברק ידע שזהו חבר משותף, והבין שהוא מתקשר לבקשתי. "הוא מכחיש את הסיפור", אמר החבר, "אבל אני לא מאמין לו". בהכירי את החבר, ידעתי שאפשר לסמוך על חושיו.
למחרת בשבע וחצי בבוקר התקיים במשרדי דיון רגיש במיוחד בעניין ביטחוני מבצעי.
ברק ישב מולי. כדרכו, זחוח. כתבתי לו פתק קצר, שאמר כי מהשמועות שהגיעו אליי אני מבין שהוא לא מתכוון לקיים את מה שהבטיח לי ביוזמתו לפני ימים אחדים. הוא השיב כי הדברים אינם מדויקים. הדיון היה חשוב יותר מהתחבולות של ברק, והתמקדתי בו.
בתום הישיבה, לקראת 11:00, אמרה לי המזכירה כי ברק מבקש להיכנס לחדרי לשוחח איתי בעניין דחוף, משום שהוא מכנס ב־12:00 מסיבת עיתונאים. אמרתי למזכירה שתבקש ממנו להמתין. מאחר שהוא לא קבע פגישה מראש, אהיה עסוק לפחות חצי שעה. מדי כמה דקות חזרה המזכירה ואמרה שהיא נאלצת לחסום בגופה את ברק, שרוצה לפרוץ לחדרי.
ב־11:45 איפשרתי לו להיכנס. ברק צעד באיטיות לכיוון השולחן, ואמר תוך כדי הליכה כי זו תהיה שיחה קשה "בגלל החברות". בטרם ישב, אמרתי לו: "אהוד, אין צורך שתשב, אני יודע מה רצונך לומר". הקראתי לו את נוסח הודעתו, המציעה לי לשקול התפטרות. היא שודרה כמה דקות קודם לכן בגלי צה"ל. "אין צורך שנשוחח", אמרתי, וכיוונתי אותו לדלת, "תאמר מה שעולה על דעתך. מבחינתי אתה יכול ללכת לכל הרוחות".
הוא לא התפטר. הייתה לו תקווה לחולל מרד שיביא להפלתי, ומשנכשל הוא המשיך לכהן בממשלה כאילו לא קרה דבר.
אהוד ברק היה ונשאר חידה לרבים.
איש מבריק, משכיל, בעל כושר קבלת החלטות (אף כי במקרים רבים, שעוד יפורטו, הססן גדול), בעל יכולת ניתוח מרשימה. בצד התכונות הללו הוא היה אטום להבנת האנשים שלצידו, חסר כל רגישות לציפיות של אחרים, אנוכי במידה קיצונית ולא אמין בעניינים קטנים כגדולים (...) כל אלה מספקים הסבר מדוע הוא נכשל כראש ממשלה ומדוע לא יכול לשוב לתפקיד. מבחינתי הוא היווה מטרד בלתי פוסק, אך האמת מחייבת אותי לומר כי לא הוא הביא להפלתי.
5. בנימין נתניהו: השׂערה המושלמת
גם מראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לא חוסך אולמרט את שבטו. לאורך הספר מתואר נתניהו כאדם נהנתן וכמנהיג אשר חושש לקבל החלטות אמיצות.
מתוך הספר: אנשים אומרים לי לא אחת: "אוקיי, אז גם נתניהו לא בסדר. איך זה מזכה אותך?"
אני מציע להתנער מהשבלונות, ולהסתכל על הדברים נכוחה, כולל המשמעויות הנגזרות: אני הועמדתי מיד אל עמוד הקלון. בסופו של יום זיכה אותי בית המשפט המחוזי מכל אשמה בתיק המימונים הכפולים שלא היו ו"ראשונטורס", ובית המשפט העליון אישר את הזיכוי, אבל החבטות כבר נחבטו.
(...) מדי יום מתברר כי הרשת שביבי טווה משחיתה עוד ועוד חלקות טובות. אינני מדבר על ניצול המעמד על מנת לסדר לכל אחד מהילדים שומר ראש, מכונית צמודה ועוד סממני שררה שלא נודעו כמוהם בעבר, וספק אם יהיו כאלה בעתיד. גם איני בא חשבון עם שרה נתניהו, שמספרת מדי פעם על תרומתה המקצועית המהוללת בתור פסיכולוגית לילדי ירושלים. מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומַר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה. הפוזה של האישה העובדת בצד מעמדה הרם כאשת ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג אצל מי שמצויים בפרטים.
חדשות לבקרים אנחנו רואים את היקף ומגוון ההוצאות של המשפחה הזו, על שני הבתים הפרטיים שלה, ברחוב עזה בירושלים ובקיסריה, בנוסף להוצאות שלא היו כמותן מעולם במעון הרשמי ברחוב בלפור. הבזבוז, הנהנתנות, הזלזול בסטנדרטים מינימליים של צניעות ואיפוק - זועקים לשמיים. וכל אלה הם כאין וכאפס נוכח הגילויים על המתנות שקיבלו בני הזוג. נכון יותר, על המתנות שדרשו בני הזוג מעשירי העולם (...).
אנחנו רק בראשיתה של סאגה שתטלטל את המדינה.
היא תזעזע את ישראל בעוצמה שלא דומה לשום דבר אחר שנחשף, נבדק ונחקר מאז קום המדינה. כבר היום נראה שאפשר להכתיר אחת מהפרשיות הללו כ"פרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה". אז יתברר גם איך מיליארדרים מימנו במשך שנים, בהיקפים אדירים, את חייהם של בני משפחת נתניהו, שלעולם לא יוציאו מכיסם אגורה אלא אם יחויבו לעשות כן על ידי בית משפט - וגם אז לא בטוח שיצייתו. פתאום ייחשפו המיליונים (של דולרים) שהוצאו כדי לממן פעולות קונספירטיביות מוסוות, שנעשו כביכול על ידי אזרחים שוחרי טוב, וכל תכליתן להביא להפלתי. ייצאו לאור קבלות, העברות כספיות, מאמץ שאין לו תקדים במדינות גדולות ועשירות מאיתנו - שנועדו לטפח משפחה, לתחזק אותה, את חייה, את רכישותיה, את חופשותיה, את לבושה, את צעצועיה, את תכשיטיה, את אבזרי הנוחות שלה, את משוגותיה, אפילו את הבילויים של ילדיה במקומות מוזרים - ואת אחיזתה בשלטון. גם מה שכבר התפרסם הוא מכלול מחריד של טובות הנאה, שאין לו תקדים.
גם לנו הייתה דירה פרטית בתל־אביב כאשר הייתי ראש הממשלה, ונהגנו לשהות בה לפעמים. אינני חושב שהוצא על תחזוקתה סכום המתקרב ל־5,000 שקלים בכל תקופת כהונתי. אף אחד מילדיי לא ביקש מעולם ולא קיבל בזכות תפקידיי שום סיוע, תמיכה, ליווי או גיבוי של גורם ממשלתי, בארץ או בחו"ל.
המספריים של ג'קי.
אני רואה את התמונות ושומע את הקולות. מול העיסה ה"מפוארת" של פרטים לגבי התנהלותה והתנהגותה של משפחת נתניהו, אני מודה שאני בהלם. ולא הזכרנו את תחזוקת השערות, צביעתן, הדבקתן, על כל מה שכרוך בכך. ומה עם הַמְאַפְּרוֹת והמאפרים וההוצאות המטורפות עליהם?
כשהייתי ראש הממשלה ביקשו שירותי הביטחון שאסכים להסתפר בבית. הספר הקבוע שלי, ג'קי, היה מגיע באופניים מהמספרה שלו, ומספר אותי בשירותים המרווחים בכניסה לבית ראש הממשלה. לאחר 15 דקות (שיער רב כבר אין לי, גם לא פאה, לא שיער שזור, לא צבע כחלחל או סגלגל) הוא היה עוזב. שילמתי לו מכיסי, תמיד, 100 שקלים. מחיר התספורת היה 50 שקלים, וכיוון שהטרחתי אותו אליי הכפלתי את הסכום. הוא הודה לי, שנינו קיווינו שבית"ר ירושלים תנצח במשחק הבא, ועד לתספורת הבאה לא התראינו.
אלפיים דולר כמעט לסַפָּר עבור חמישה ימי נסיעה לחו"ל? על חשבון המדינה? ולא לאשת ראש הממשלה, שלה יש ודאי מערכת טיפול נפרדת - גם היא על חשבון המדינה. לא היה כדבר הזה.
לפני שידור טלוויזיה, בהמלצת אנשי המקצוע, הייתה מגיעה לבית מאפרת, לאיפור מהיר של עשר דקות. לפעמים, לפני אירוע שעליזה השתתפה בו, מרחה ליאורה גם על עליזה שכבה דקיקה של make up - וזהו.
מאז 2009 השתנו פני הדברים, אבל ההתנהלות החדשה, שפרטיה ידועים לכל ועלותם למדינה היא מיליונים - לא עוררה במשטרה ובפרקליטות סקרנות במשך שנים. עד שדיווחים של עוד ועוד עובדים מתוך הבית לא הותירו להם ברירה.
(...)
מדוע אני כל כך חרד? כי הייתי שם.
ישבתי במקום שרק 11 אנשים נוספים ישבו בו. עמדתי בפני האתגרים, הסיכונים, האיומים וחוסר הוודאות - וידעתי איך ומה לעשות. מי הוא זה שיכול לבוא עכשיו ולנפנף סוף־סוף את חבורת המופקרים, החלולים, השטחיים, מעמידי הפנים, שמושכים את המדינה אל עברי פי פחת?
המועמדים רבים, וכולם עותקים זה של זה. ביבי הוא המודל. כל מתחריו דומים לו, מדברים כמעט כמוהו ועוד מעט גם ייראו כמוהו. קצת סגול בשיער, עוד שזירה, קצת הדבקה שהשיער לא יתפזר ברוח, חיוך ותנועות יד שהתאמנו עליהם מול המראה עשרות פעמים (...).
הרי הכל יכול להיות אחרת. הכל היה צריך להיות אחרת.
הבטחתי שלא אשקע ברחמים עצמיים ולא אתבוסס בגעגועים אל מה שלא היה, אבל אינני יכול להכחיש שזה מצער אותי וכואב לי.
כן, הכל יכול להיות אחרת. •
אולמרט נגד כל העולם
בספרו תוקף אולמרט רבים שפגש במסלול חייו. הנה כמה מהם
אולמרט על השופט דוד רוזן, השופט במשפט הולילנד:
"יש לנו שופטים מעולים רבים, ויש במה להתגאות. אבל אני מסכים בהחלט עם שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין, שאמר כי יש שופטים לא מעטים אשר אינם ראויים לתפקידם. אחד מהם הוא דוד רוזן. השופט רוזן המיט קלון על בית המשפט. אינני רוצה לרדת לרמת הביבים של רוזן".
אולמרט על ירון זליכה, החשב הכללי לאוצר בתקופתו, שאף העיד נגדו:
"זליכה, צעיר, חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית, יצר הרבה בעיות. זליכה המשיך בתקופת כהונתו כחשב הכללי להרצות במכללת קריית־אונו, במשכורת שנתית של כמיליון שקלים. אין ספק, דוגמה לניקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד בכיר ורב־סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם".
אולמרט על גלעד שליט:
"הוא שב הביתה, תמורת תשלום בלתי נסבל. גלעד שליט אינו גיבור ואינו דוגמה — לא ללחימה, לא לגילוי אומץ לב, לא להקרבה, אפילו לא לחיילוּת. טוב שהוא בבית, אך חבל שממשלת נתניהו נכנעה לסחטני הטרור".
אולמרט על מני מזוז, היועמ"ש בתקופת משפטו:
"מזוז עשה את דרכו אל כס השיפוט על גופתי הפוליטית. את כישוריו כשופט אינני מוסמך לשפוט. אני כן מוסמך להעיד כי דרכו לשם הייתה רצופת הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול".
אולמרט על מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה בתקופתו:
"לינדנשטראוס הדליף לעיתונאים באופן אישי, במישרין, פרטים מחקירות שהוא ניהל. הדלפה כזו היא עבירה פלילית.
לינדנשטראוס היה גדול המדליפים מחקירותיו. זה היה דפוס פעולתו גם כשופט. לינדנשטראוס הוא עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין".
אולמרט על משה לדור, פרקליט המדינה בתקופת משפטו:
"אני מאשים את לדור בביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי. הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין".
אולמרט על ציפי לבני, שרת החוץ בממשלתו:
"ציפי לבני הייתה שרת חוץ פעילה ושאפתנית מאוד. היא חלמה ללא ספק להחליף אותי — אלא שהיה פער ניכר בין יכולותיה לבין שאפתנותה, ובשום שלב לא היוותה איום.
לבני נעדרת יכולת החלטה וכושר מנהיגות".
אולמרט על העיתונאית ואשת הטלוויזיה אילנה דיין:
"אילנה דיין, ברוך קרא ועוד כמה צדקנים מסוגם הם אנשים נטולי בושה, עבדים לרייטינג שמכתיב את השיח הציבורי היום. אני מכבד לאין ערוך יותר את בוגרי “הישרדות" ו"האח הגדול". הם לא מתיימרים להיות מה שאינם. דיין, קרא ודומיהם הם השכפ"ץ של הפרקליטות, ואין לי כלפיהם קמצוץ של כבוד והערכה."
