אחת התוצאות המזיקות ביותר של טירוף המערכות, משחקי הכוח והמניפולציות הפוליטיות שהתרחשו כאן בשבוע האחרון הייתה הסכמתן של כל שותפות הקואליציה ליוזמה של ראש הממשלה ומפלגות הליכוד והבית היהודי לקדם את העברת הצעת "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" בקריאה ראשונה, מיד עם פתיחת מושב הקיץ של הכנסת.
במדינות דמוקרטיות שבהן קיימת חוקה, חוקי יסוד – דוגמת חוק הלאום – עוסקים בעקרונות היסוד של המדינה, סמליה וזהותה. מסמכי יסוד חוקתיים מסוג זה מתקבלים לאחר דיון ציבורי ארוך ובהסכמה רחבה. הם מהווים בדרך כלל מבוא חגיגי לחוקה, המציג את ה"אני מאמין" של כלל החברה, המעגן את מעמדם השווה של האזרחים, מדגיש את אופיה הדמוקרטי של המדינה ואת זכויותיהן של כלל הקבוצות המרכיבות אותה, ומציג חזון מוסרי משותף.
אולם בנוסח הצעת החוק שאושר השבוע בכנסת בוועדה המיוחדת לקידום חוק הלאום אין זכר לביטויים כמו "שוויון", "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם" ואין התייחסות ל"מגילת העצמאות". הביטויים הללו טוהרו לחלוטין. מי שקורא את הצעת החוק מקבל את הרושם שתכליתה היחידה היא לעגן את מעמדו הפריבילגי של הרוב היהודי תוך דחיקה לשוליים של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים.
תפקידם של חוקות וחוקי יסוד אינו רק להסדיר את היחסים בין רשויות השלטון השונות ולעגן את זכויות האזרחים, אלא גם להיות מסמכים שלאורם מתעצבת תודעת האזרחים באשר לזהות ולאופי המדינה ויחסה לכלל אזרחיה. איזו תודעה מעצב חוק הלאום בשם הצורך ב"קידום ערכיה היהודיים של המדינה"? איזו תמונה עולה מחוק זה ומסדרה של חוקים אנטי־דמוקרטיים אחרים שחוקקה הקואליציה? עולה תמונה של מדינה שאפליית מיעוטים, אי שוויון ופגיעה בדמוקרטיה הם מאפיינים מרכזיים שלה.
ראש הממשלה נתניהו ושרת המשפטים שקד טוענים שהצעת החוק מאזנת את המצב הקיים, שבו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, כמו גם הפרשנות לחוקים אלה על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק (שמצטייר בעיניהם כ"דיקטטור הגדול"), כירסמו באופיה היהודי של מדינת ישראל.
מטענות חסרות בסיס אלה מתקבל הרושם שמאז חקיקת חוקי היסוד ב־1992 הפכה מדינת ישראל לדמוקרטיה ליברלית אנרכיסטית שפוגעת ב"ערכים יהודיים". כאילו בית המשפט העליון ביטל את דיני האישות שקובעים הסדרי נישואים על פי ההלכה היהודית או את חוק השבות שמעניק אזרחות אוטומטית ליהודים ויצר הסדרים המפרידים את הדת מהמדינה. במצב הקיים, הרטוריקה הזו, הטוענת לצורך באיזון חוקתי, אינה אלא תחבולה לקידום גיבושה של ישראל כמדינה לאומנית ואנטי־דמוקרטית.
הצעת החוק מלאה בליקויים, ואחד המרכזיים בהם הוא ההסדר המפלה והלא דמוקרטי המעוגן בסעיף המכונה "שימור מורשת". לפי סעיף זה "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". בקיצור, לקהילות דתיות או לאומיות מוענקת סמכות להפלות קבלת חברים חדשים. היועץ המשפטי לממשלה הביע השבוע התנגדות לסעיף זה, שמטרתו העיקרית יצירת יישובים ליהודים בלבד ואפליית ערבים. אולם כפי שמלמד ניסיון חוק ועדות הקבלה, המתיר מיון בקבלה ליישובים קטנים בגליל ובנגב, הנפגעים ממנגנון אפליה זה אינם האזרחים הערבים, שכלל אינם מנסים להתקבל אליהם, אלא דווקא יהודים – משפחות חד־הוריות, מזרחים, אנשים עם מוגבלויות, להט"בים ואחרים. זה חלק מעורמתם של מנגנוני אפליה וגזענות.
האבסורד בהצעת חוק היסוד הזו אינו רק שהיא אנטי־דמוקרטית ומתנכלת לזכויות מיעוט וזכויות אדם, אלא שהיא עושה זאת בשם הגנה על "ערכים יהודיים". את הפרשנות החשוכה והצרה הזו אויביה של היהדות ישמחו לייחס לה.
