שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אליס שלזינגר. "למדתי את ההמנון הבריטי, אבל אני לא מתכוונת לשיר אותו" | צילום: יובל חן
    ספורט • 15.03.2018
    "פרישה מבחינתי זה למות, כי הג'ודו הוא החיים שלי"
    רגע לפני שהיא מגיעה במדי בריטניה לאליפות אירופה בת"א, אליס שלזינגר חוזרת לתקופה הקשה של המאבק באיגוד הג'ודו: "רצחו את הנפש שלי והיא בשיקום עכשיו. בן לילה הפכו אותי לאפס שלא שווה כלום"
    נדב צנציפר

    "איך אפשר להשוות ביני לבין ירדן ג'רבי, שתי ספורטאיות עם תנאי הכנה שונים לחלוטין לקראת המשחקים האולימפיים בריו. אחת שעברה אונס קבוצתי פומבי, כי היא לא יכלה להגן על עצמה, לעומת אחת שעטפו אותה בצמר גפן והייתה מרוכזת רק בספורט. ירדן הייתה רק כלי במשחק של משה פונטי".

     

    בחודש הבא תתקיים בת"א אליפות אירופה בג'ודו, ואליס שלזינגר תגיע אליה כאורחת שמייצגת את בריטניה, אחרי שזכתה בעבר בשלוש מדליות באליפויות אירופה תחת הדגל הישראלי ועוד אחת בשנה שעברה כבריטית. בראיון ל"ידיעות אחרונות", אחרי שנה של שתיקה, היא פותחת שוב את הפצעים ומזילה לא מעט דמעות.

     

    "אם יש יום שאני זוכרת יותר מכל זו הפנייה של איגוד הג'ודו לפסיכיאטר המחוזי בטענה כי הם חוששים שאשים קץ לחיי ומבקשים שיאשפזו אותי", אומרת שלזינגר ולוקחת נשימה ארוכה. "הייתי באימון ערב במקלט, וקלטתי את בעלי פאבל מוסין מדבר כל הזמן בטלפון. שאלתי מה קרה. חששו לספר לי, ואז אמרו שמאיגוד הג'ודו פנו לפסיכיאטר המחוזי. למזלי הוא דחה את הבקשה כי ידע שאני תחת טיפול פסיכיאטרי, אחרת מישהו היה בא לאסוף אותי. התגובה הראשונה שלי הייתה שהתחלתי לצחוק שהם הגיעו לרמה כזו. נכנסתי לגוגל והבנתי מה המשמעות של הפסיכיאטר המחוזי, שיכולים לקחת אותך בהוראת בית משפט, אם צריך גם בכוח. התחלתי להילחץ, חששתי שיבואו עם צו ויכריחו אותי להתאשפז".

     

    שלזינגר ממשיכה: "הרגשתי שכבר אין לי שליטה על החיים שלי. אני רוצה לעשות ג'ודו, וקם בן אדם כמו פונטי ואומר 'את זה לא תעשי'. הפסדתי טיולים ואירועים משפחתיים בשביל הג'ודו, ועכשיו לקחו לי את החיים. זה היה אחד הדברים היחידים שעוד הרגשתי שהייתה לי שליטה עליהם, אם אהיה פה או לא, תרתי משמע – וגם את זה הם רוצים לקחת ממני? שרדתי בגלל קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שהיו סביבי, אחרת לא הייתי שורדת".

     

    כוונתך שלא היית שורדת בג'ודו או בחיים?

     

    "גם וגם".

     

    מחשבות אובדניות?

     

    "לא יכולה לדבר על זה כרגע".

     

    חשבת על פרישה?

     

    "פרישה מבחינתי זה למות, כי הג'ודו הוא החיים שלי. לקחו לי את זה, אז מה נשאר לי? והכל מטעמים פוליטיים נטו, אחרי שחונכתי לטוהר הספורט".

     

    אולי באיגוד הג'ודו באמת חששו שתעוללי לעצמך משהו?

     

    "פונטי לא פחד שיקרה לי משהו, אלא דאג לעצמו. דאגת לבריאות הנפשית שלי? תשחרר אותי. כלאת אותי, לקחת לי את החיים, גם את זה רצית לקחת? הפסיכיאטר שלי לא חשב שאני במצב שמצריך אשפוז, אז מה הוא התערב? במקום לשחרר אותי, פונטי עוד שם לי רגליים באיגוד הג'ודו העולמי, לא רצה שאייצג מדינה אחרת. אני מאמינה שהוא פחד ממני, אחרת לא היה רץ בכל מקום אחרי המדליה של ג'רבי בריו ואומר שההחלטה שלו נכונה. הוא רצח את הנפש שלי, והיא בשיקום עכשיו. השאלה היא אם המטרה מקדשת את האמצעים. הרגשתי מאה אחוז נבגדת על ידי המערכת כולה. חיכיתי שיבוא בן אדם אחד שיגיד 'יש פה ספורטאית שנמצאת איתנו מגיל 14 ולא יכול להיות שזה קורה', אבל לא נמצא כזה עד היום".

     

    שלזינגר עברה שנים קשות. "רק עכשיו אני מבינה באיזה מצב הייתי. ניתקתי את עצמי מכל החברים שלי, כי לא יכולתי לדבר על זה. הייתי קמה בבוקר לאימון, חוזרת ונכנסת ישר למיטה, אימון ערב וחוזרת למיטה. באימונים הייתי נשברת ומתחילה לבכות, לא היה לי טעם בלי מטרות. מזל שפאבל עוד לקח אותי לסמבו. לא הייתי עושה כלום בבית, הייתי בדיכאון. כאב לי שאמא שלי אמרה שקשה לה לראות את הבת שלה סובלת והיא לא יכולה לעשות כלום".

     

    קיבלת עזרה מקצועית?

     

    "כשעברתי לייצג את בריטניה היה לי משבר באחת התחרויות, והפנו אותי לפסיכולוגית. הכרתי לפני שנה פסיכולוג אחר, שעשה לי את השינוי הגדול בחיים. באיזשהו מקום אני עדיין בפוסט טראומה".

     

    פירגנת לג'רבי על המדליה בריו?

     

    "אם הכל היה מקצועי והייתי מפסידה על המזרן, התחושה הייתה שונה. לשמוח בשבילה זה לשמוח בשביל משהו שעשו לי, אז לא אהיה צבועה ואגיד 'יופי, כל הכבוד לה על המדליה האולימפית'. פגעו בי, ופונטי עוד רץ להגיד כמה שצדק. לא משנה גם אם הייתה זוכה בזהב אולימפי, זה לא היה מצדיק את הסבל שהוא גרם לי לעבור".

     

    מרגישה שניצחת את המערכת?

     

    "כולם אמרו שאין לי סיכוי לנצח את המערכת. המערכת רצתה שלא אעשה ג'ודו, ואני עושה – אז ניצחתי. האם המערכת דפקה אותי בדרך? ועוד איך. הייתי מדורגת ארבע בעולם, אחת הספורטאיות הבכירות ביותר, ואז בן לילה הפכו אותי לאפס אחד גדול שלא שווה כלום, מחקו לי את ההיסטוריה. השם אליס שלזינגר הפך לקללה".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "אנשים לא רוצים להיות מזוהים איתי. אני מסמלת דברים שלא רוצים להיות חלק מהם, בגלל שהלכתי נגד האיגוד. באותה תקופה קיבלתי הרבה הודעות מאנשים, אבל ברגע שהם היו נפגשים איתי, פתאום לא אומרים לי שלום. פעם הייתי נכנסת לאולם ברעננה כמו מלכה, והיום אני מורידה את הראש ומרגישה לא נעים. יש שלטון פחד באיגוד הג'ודו".

     

    איך הגבת להחלטה לזרוק את אריק זאבי מתפקיד מאמן הנוער?

     

    "האינסטינקט הראשוני היה מין הקלה, שזה לא רק אני. חשבתי שאולי דרכו ייפול האסימון לגבי מה שעשו לי. אני הייתי רק ההתחלה של אירועים מצערים נוספים בג'ודו".

     

    היה לך קשה ביום הראשון שלבשת חליפת ג'ודו עם הדגל הבריטי?

     

    "זה שבר אותי. לקח לי הרבה זמן לתפור את הדגל הבריטי על החליפה, עשיתי את זה רק יום לפני התחרות הראשונה שלי בחו"ל. בהתחלה היה לי נורא קשה לעלות כבריטית, אבל בהמשך התחברתי לצד האנגלי שלי שתמיד היה שם".

     

    "אמרו שאני בוגדת במדינת ישראל"

     

    אנחנו חוזרים לאירועים שהובילו את שלזינגר לעזוב בסופו של דבר לבריטניה. "היו פה שטיפת מוח והרבה שקרים. פונטי לא שווה אפילו משפט אחד שלי. אדם שפגע בי בצורה הכי קשה הוא מבחינתי אוויר, כלום. בן אדם שלימד אותי את הלקח הגדול בחיי. למשל, ישבתי בפגישה עם גילי לוסטיג, פונטי ואחרים, ואמרתי בה אולי משפט אחד, ששני הרשקו, שהוא המאמן האישי של ג'רבי, לא יכול לאמן אותי. אני עוד לא מגיעה למכונית וכבר יצאה כתבה שאני רוצה להכתיב מי יהיה מאמן הנבחרת ושאני רוצה כסף לפאבל. תראה לי מסמך או הקלטה שביקשתי שפאבל יהיה מאמן ראשי".

     

    למה סירבת להתאמן תחת הרשקו?

     

    "דורגתי רביעית בעולם באותה תקופה וג'רבי 11. ברמות הגבוהות, הדברים הקטנים מנצחים. אתה רוצה לדעת שהמאמן על הכיסא מעוניין בהצלחה שלך, ופה לא היה סיכוי שזה יקרה לעולם".

     

    פונטי אומר שבמבחן התוצאה במשחקים האולימפיים ניצחת קרב אחד והפסדת ארבעה. הוא ביקש ממך לעבור ל־70 ק"ג.

     

    "תביא לי תזונאי אחד שיגיד לי שאני צריכה לעבור ל־70 ק"ג, או שאני מתאימה מקצועית לקטגוריה הזו. כשהוא ביקש ממני את זה הייתי במקום הרביעי בעולם, למרות שלא הצלחתי באולימפיאדה. ברור שספורט זה הישגים, אבל זה לא הגיוני לקחת בן אדם שמתאמן כל החיים ולשפוט אותו לפי יום תחרויות אחד. לג'רבי היו ארבע שנים עם מאה אחוז תנאים להכנה. אני התחלתי מאפס והגעתי למקום התשיעי בעולם בשנה וחצי. מאז שעזבתי את המדינה, ניצחתי אותה שלוש פעמים. האמנת בירדן? חשבת שהיא טובה ממני? תן הזדמנות שווה והוגנת. אולי הוא חשש שאנצח אותה שוב בקרב על הכרטיס האולימפי".

     

    מה היה הכי קשה בפגישות?

     

    "לשבת מול ראשי הספורט ולראות את פונטי משקר להם במצח נחושה. אני יושבת ובוכה, מתחננת שיאמינו לי שהוא אמר לי דברים אחרים, אבל הוא היה משכנע, עד שבשלב מסוים כבר התחלתי להאמין. אנשים אמרו שאני בוגדת במדינת ישראל. מבחינתם, אליס ביקשה שהמאמן שלה יהיה המאמן הלאומי, וכשלא רצו הפרימדונה החליטה לבגוד במדינה שלה".

     

    איך זה השפיע עלייך?

     

    "הייתי תמימה, אדם טוב מדי, ואז איבדתי הכל. הג'ודו נמצא היום במקום אחר בחיים שלי. הוא חלק ממני, לא כולי. למדתי לא לצפות מאנשים, איבדתי בהם אמון. ארבע שנים אחרי שזה קרה, ואני עדיין קמה עם זה כל בוקר. מצד שני, זה עשה אותי מה שאני. מצאתי אהבה חדשה, אני לומדת פסיכולוגיה ולא סתם בחרתי בזה, ממש נהנית שם".

     

    "היום אני מתחרה בשביל עצמי"

     

    שלזינגר מתאמנת במועדון בראשל"צ ומשתתפת ארבע פעמים בשנה במחנות אימון מרוכזים של נבחרת בריטניה תחת הדרכתה של סגנית אלופה אולימפית בדימוס, קייט האווי. היא יוצאת לתחרויות ולמחנות אימון בינלאומיים על חשבונה מכיוון שלא הסכימה לעבור לגור באנגליה.

     

    שלזינגר חזרה לאימונים רק בשבוע שעבר אחרי שעברה בדצמבר האחרון ניתוח בסינוסים. ב־26 באפריל היא תשתתף באליפות אירופה הראשונה בישראל. "לא יודעת אם המילה מרגש תהיה הנכונה, יותר מלחיץ. מוזר שאגיע עם הדגל הבריטי להתחרות בתל־אביב. לא דמיינתי את זה, אבל גם לא דמיינתי עוד הרבה דברים והצלחתי להתמודד איתם. צריך ללמוד את התרבות של הבריטים. אין לחץ, כל אחד מתחרה לעשות את הטוב ביותר, וזה המדד, לא המדליה. היום אני מתחרה בשביל עצמי ולא בשביל מדינה".

     

    את ההמנון הבריטי למדת?

     

    "כן, אבל אני לא מתכוונת לשיר אותו. גם את התקווה דיקלמתי בלב".

     

    טוקיו 2020?

     

    "מכוונת לשם".

     

    ומה עם האימהות?

     

    "סיימנו את ריו, ובאותו לילה של התחרות פאבל אמר לי שהוא לא מרגיש שסיימנו עם הג'ודו, אז נחכה עם זה".